סימן ע״ו – דין בשר לצלי
סעיף א׳
הצלי אין צריך מליחה לפי (א)שהאש שואב הדם שבו מעצמו אבל אם דם אחר נטף על הצלי אפי' אותו דם הוא צונן לא אמרינן שהאש שואבו ואוסר ממנו כדי (ב)נטילה:
באר היטב (2)
(א) שהאש. כתב הש"ך משמע דאפי' הדחה לא בעי לכתחלה משום דם בעין שעליו לפי שהכל האש שואבו ול"מ אם נצלה יפה דאז נפלט כל הדם לחוץ אלא אפי' לא נצלה יפה ולא נפלט כל הדם לחוץ שרי כי מה שיוצא לחוץ האש שואבו ומישרק שריק ומה שנשאר בתוכו הוי דם האיברים שלא פי' ולא חשיב כפי' מה שהולך מצד זה לצד זה ול"ד למ"ש בסי' ס"ו דדם שנצרר בחתיכ' או שפי' ממקומו ונתעורר לצאת ונבלע במקום אחר דאסור דשאני הכא דלא חשיב פי' כיון דלא פי' מחיים ממקום למקום:
(ב) נטילה. וכ' הש"ך דלדידן אוסר עד ס' וכמ"ש הר"ב בסי' ק"ה (ומה שלא הגיה הר"ב כאן אדברי המחבר כלום היינו שסמך עצמו אמ"ש בכמה דוכתי' דנהיגין לאסור בס' במליחה ובצליה ה"נ כאן) ואם נפל דם צלול בעין על הבשר וצלאו אח"כ בלא הדחה טריפה דלא אמרינן כבכ"פ או אגב דפליט דם דידיה וכו' גבי דם בעין שנפל עליו ממקום אחר וכ' הט"ז דהאי דם שכ' המחבר פי' דם בעין לאפוקי דם הנפלט ע"י מליחה או צליה דביה אמרינן מישרק שריק:
סעיף ב׳
רצה למלוח צלי ולאכלו בלא (ג)הדחה עושה ואין לחוש לדם שעל המלח ויש מי שאומר דהני מילי כשמולחו וצולהו מיד אבל אם שהה במלחו המלח בולע ונאסר לפיכך מדיחו יפה קודם (ד)צלייה: הגה וי"א דצלי בעי הדחה תחילה (רמב"ן) וי"א דצריך גם כן קצת מליחה תחילה (רש"י) והמנהג להדיחו תחילה וגם למלחו קצת כאשר נתחב בשפוד וצולהו מיד קודם שיתמלא המלח דם (הגהת ש"ד) מיהו אם לא הדיחו ולא מלחו כלל או מלחו בלא (ה)הדחה תחילה ונצלה כך מותר ובלבד שלא (ו)שהה כך במליחתו בלא הדחה שיעור מליחתו אבל אם שהה כל כך קודם שצלאו (ז)אסור (כך משמע בארוך כלל ה') ואין חלוק בכל זה בין אווזות ושאר עופות (ח)החלולים (מרדכי וש"ד וב"י ועת"ח כ"ט ד"ו) ובלבד שלא יהיו מלואים בביצים או בשאר (ט)בשר אבל אם הם מלואים דינם כבשול וצריכים מליחה תחילה כמו לקדרה (ש"ד) ונהגו להחמיר כשצולין בשר בלא (י)מליחה שלא להפך השפוד תמיד כדי שיזוב הדם (ארוך כלל ט') ובדיעבד אין לחוש ואין חלוק בכל זה בין אם רוצה לאכלו כך צלי או רוצה לבשלו אחר כן רק שיצלנו תחלה כדי שיהא ראוי (יא)לאכילה דהיינו כחצי צלייתו (שם) . י"א דכל צלי צריך הדחה אחר (יב)צלייתו משום דם הדבוק בו (אגודה ואגור) וכן נוהגין לכתחלה מיהו אם לא הדיחו ואפילו בשלו כך מותר (ע"ל סימן ע"ג) ואפילו נמלח תחלה קודם צלייתו ולא הודח אחר המליחה אפילו הכי מותר ולא חיישינן לדם ומלח שעליו דנורא משאב שאיב (או"ה):
באר היטב (10)
(ג) הדחה. פי' הדחה שאחר המליחה (קודם הצליה): צליה
(ד) צליה. כתב הש"ך ואם לא הדיחו קודם צליה נכשר ע"י הדחה לאחר צליה:
(ה) הדחה. כתב הש"ך ואע"ג דאם דם אחר בעין נפל עליו לא אמרי' שהאש שואבו וה"נ חשיב בעין לעיל סי' ס"ט ס"ב י"ל דכיון דלא הוי דם בעין ממש אמרינן שפיר שהאש שואבו ובאמת דגם לכתחילה מותר לצלותו בלא הדחה תחלה דאם אתה אוסרו לצלי נמצא דלית ליה תקנתא והוי כדיעבד אלא משום דבריש הג"ה כ' הרב דהמנהג להדיחו תחלה ולמלחו קצת כאשר נתחב בשפוד מש"ה כ' כאן לשון דיעבד:
(ו) שהה. הטעם דאז לא נבלע הרבה ויוצא ע"י צליה:
(ז) אסור. כ' הט"ז דהמחבר עצמו לא פסק כן בת"ח אלא אפי' בלא שהה אסור כמו בבישול וכן יש לפסוק ובש"ך סי' ס"ט ס"ק י"ג חולק ע"ז ומתי' לצלי אם לא שהה ע"ש וכתב מהרש"ל מה שנהגו הנשים להדיח אחר שנצלה קצת קודם שנגמר כל צרכו ושוב חוזרין וצולין אותו לאו משום איסור נהגו כן אלא שלא יתקלקל טעם הצלי אחר הדחתו. ונ"ל שאחר הדחתו שלא לצלות עוד על שפוד זה דהשפוד הוא טריפה ונותן טעם בבשר אלא יצלה בלא שפוד וכן ראיתי נוהגין:
(ח) החלולים. שאע"פ שהדם בהן פי מדופן לדופן מ"מ כבכ"פ:
(ט) בשר. הקשה הט"ז דהא בסי' ע"ז מתיר בבשר בכל גווני בצלי וצ"ל בדוחק דה"ק כאן בביצים לחוד או בבשר עם ביצים והש"ך כ' כל צדדים קתני בביצים אפי' דיעבד אסור ובבשר לכתחלה אסור (ובשם הרב משעברשין שמעתי דכך יש לגרוס ברמ"א ואין חילוק בין אווזות החלולים לשאר בשר ובלבד שלא יהיו ממולאים בביצים אבל וכו'):
(י) מליחה. או שנמלח ולא שהה שיעור מליחה ובדיעבד אין לחוש אפי' הפכו כל שעת הצליה:
(יא) לאכילה. כ' הש"ך וטעמא דאז יצא כבר כל דמו ומותר אפי' לכתחלה לצלותו חצי צלייתו כדי לבשלו אח"כ ואם רוצה לאכלו כך צלוי אפ"ה צריך לצלותו חצי צלייתו ועיין בס"ס ס"ט מ"ש בשם הט"ז היאך יש לנהוג לכתחלה:
(יב) צלייתו. כ' הש"ך בשם ת"ח דאם נצלה בלא מליחה צריך להדיחו אחר הצליה ג"פ ומשמע דה"ה אם נמלח ולא שהה או אפי' שהה ולא הודח אחר המליחה דצריך הדח' ג"פ אחר הצליה ומהרש"ל כ' דלעולם א"צ אלא הדחה א' אחר הצליה ותמה עליו הש"ך היאך מלאו לבו לחלוק על הגדולים הקדמונים בסברא בעלמא בלי ראיה ברורה בפרט להקל (וכ"כ הפר"ח):
סעיף ג׳
לא נקב הורידים [בעוף] בשעת שחיטה אסור לאכלו ואפילו צלי עד שיחתוך אבר אבר ויצלה רצה לאכול ממנו בשר חי אסור עד שיחתוך (יג)וימלח ואם נקר הבשר מחוטי דם אוכל אפילו בלא מליחה חי או (יד)צלי ואפי' כולו כאחד ויש שהחמירו שלא לאכלו כולו (טו)כאחד אפילו בצלי אלא לאחר חתיכת הורידין ורוב שני הסימנים :
באר היטב (3)
(יג) וימלח. כ' הש"ך אע"ג דבסי' ס"ז מתיר לאכול בשר חי בהדחה בלא מליחה דדם האיברים שלא פי' הוא הכא כיון שהדם שבורידין כנוס הוא אסור:
(יד) צלי. כ' הש"ך וה"ה לקדרה מותר ע"י מליחה כיון שנקרו מחוטי הדם:
(טו) כאחד. דס"ל דלא מהני ניקור:
סעיף ד׳
יש מי שאוסר לחתוך בסכין צלי שאצל האש שלא נמלח כל זמן שאינו נצלה כל צרכו מפני דם שנבלע בסכין ויש מי שאוסר (טז)השפוד שצלו בו בשר בלא מליחה ויש מי שהורה שאסור להשהות הצלי על השפוד לאחר שהוסר מן האש לאחר שפסק הבשר (יז)מלזוב שמא יחזור הבשר החם ויבלע ממנו ויש מתירין בכל זה וכן המנהג להתיר: (ואנו נזהרין לכתחילה ומתירין (יח)בדיעבד) (מהרא"י והגהת ש"ד ואו"ה כלל ל"ז):
באר היטב (3)
(טז) השפוד. משום דלגבי שפוד לא אמרינן כבכ"פ:
(יז) מלזוב. כתבו הט"ז וש"ך דמשמע דוקא אם שניהם הם יחד שהוסר מעל האש וגם פסק מלזוב אבל אם עדיין הוא על האש אע"פ שפסק מלזוב או שהוסר מעל האש ועדיין הבשר זב אין לחוש:
(יח) בדיעבד. כ' הט"ז דמהרש"ל אוסר השפוד אף בדיעבד ובמקום שאין הפסד מרובה יש לחוש לדבריו ואם צלאו בו בשר איסור נראה דאפי' דיעבד אסור דדוקא באיסור דם יש להקל אבל לענין בליעת איסור דמיסרך סריך לא שייך להקל והש"ך כ' דבשפוד דעת מהרש"ל באו"ש סי' י"ז כדעת הר"ב:
סעיף ה׳
צלי שלא נמלח וחתכו על גבי ככר אף על פי שיש בככר מראה אודם מותר אם נצלה עד כדי שהוא ראוי לאכילה לרוב בני אדם (דהיינו חצי צלייתו וה"ה (יט)שהמוהל בלא ככר נמי שרי) (ב"י בשם הרשב"א):
באר היטב (1)
(יט) שהמוהל. כתב הש"ך דנראה מהש"ס דאפילו המוהל עב מותר:
סעיף ו׳
בשר שצולין בלא מליחה אין נותנין כלי תחתיו לקבל שמנונית הנוטף ממנו עד שיצלה עד שיהא ראוי (כ)לאכילה על ידי צליה זו:
באר היטב (1)
(כ) לאכילה. כתב הש"ך ואם נצלה כחצי צלייתו מותר ליתן כלי תחתיו אפי' בלא נתינת מלח בכלי ודלא כב"ח:
נוסח השולחן ערוך: אשלי רברבי: שלחן ערוך יורה דעה, למברג תרמ״ח; באר היטב: תורת אמת 357 – באמצעות ספריא (נחלת הכלל). השיוך של קטעי השיעור לסעיפים נעשה אוטומטית; "משוער" = יש לבדוק.