שולחן ערוך יורה דעה

סימן שי״ג – שלא להטיל מום בבכור

7 סעיפים · 7 ס״ק באר היטב · 0 שיעורים ממופים

סעיף א׳

אסור להטיל מום בבכור אפילו לגרום לו מום כגון ליתן דבילה על גבי אזנו כדי שיטלנה הכלב משם ויקטע אזנו עמה וכיוצא בזה או שאומר לעובד כוכבים להטיל בו מום ואם עשה מום בידים או בגרמתו אין שוחטין אותו על ידו עד שיפול בו מום אחר מעצמו ואם מת אין קונסין בנו (א)אחריו אלא שוחטין אותו על ידו:

באר היטב (1)

(א) אחריו. דחכמים קנסוהו לדידיה ולא לבנו ולפ"ז נראה דאם שחטוהו בדיעבד הבשר מותר לאחרים. ש"ך:

סעיף ב׳

אם עובד כוכבים או תינוק מטיל בו מום מעצמו אם לא כוון להתירו מותר אפילו אם שאל למה אין שוחטין אותו והשיבו לו לפי תומם שאסור לשחטו עד (ב)שיפול בו מום אבל אם כוון להתירו כגון לאחר שרואה שהתירוה ע"י כך עושה כן לאחרים אסור: (ספק אם כוון להתירו או לא אזלינן לקולא) (הגהות מרדכי דחולין) ואם עובד כוכבים מסיח לפי תומו ואומר שהישראל צוהו (ג)אסור (ת"ה סי' קס"ט):

באר היטב (3)

(ב) שיפול. בש"ס איתא דאפי' אמר עד שנעשה בו מום מותר ולא אמרי' דמשמעותו שאתה תעשה בו מום דאזלינן לקולא כיון דאינו אלא קנס דרבנן אפי' בודאי. עכ"ל הט"ז:

(ג) אסור. כתב הש"ך ואע"ג דלעיל סי' ט"ז סי"א אמרי' דאין עובד כוכבים מסל"ת נאמן לעדות אפי' לאיסור וי"ל דשאני הכא דכיון דאזלינן בתר אומדנא היכא דחזינן דמתכוין העובד כוכבים להתיר האסור א"כ אומדן דעת הוא דהעובד כוכבים מסל"ת אומר אמת דאל"כ למה הטיל בו מום וכ' הט"ז וע"כ צ"ל דמיירי שאין הישראל לפנינו שיוכל להכחישו אבל אם הישראל מכחישו אין העובד כוכבים נאמן:

(ד) כוונה. פי' הב"ח דכיון שהעובדת כוכבים משרתת בבית עליה מוטל לשרת לבעה"ב בכל מה שהוא להנאתו וטובתו אבל הט"ז כתב דאין לחלק בין משרתת או לאו והא ראיה שבתשובת הרא"ש לא הוזכר כלל שהיתה משרתת אלא דהחילוק הוא בין דין זה ובין הדין שנזכר בס"ב באופן זה דכאן שחתכה האוזן ומחוסר אבר גלוי להם דהוי מומא שהוא דוכתא דאפי' לדידהו הוי מום ובודאי כיוונה להתיר אבל שם שהוא מעשה דקסדור בש"ס לא חיסר שום אבר אלא ניקבו ברומח לאוזן והוא לא ידע שע"י כך יתירוהו ע"כ לא אסרו רק עד אחר שראה שהתירו בכך עכ"ל:

סעיף ג׳

אם אמרו לעובדת כוכבים המשרתת בבית יהודי על הבכור שאין לאכלו בלא מום והלכה וחתכה אזנו חשוב לדעת ואין שוחטין אותו עליו מפני שעובדת כוכבים זו כוונה להתירו וגם האומרים לה שאינו נאכל בלא מום כיוונו לכך שתטיל בו מום: הגה מותר ליתן בכור לעובד כוכבים כדי לגדלו ואם הטיל השומר בו מום מותר ולא אמרינן דכוון להתירו אע"פ (ה)שיודע שניתר במומו ושהוא בכור (פסקי מהרא"י סי' קס"ח):

באר היטב (1)

(ה) שיודע. והטעם כ' הש"ך דהא ודאי לא כוון להתירו דאדרבה הוא רוצה שלא ישחטוהו שהרי היה מקבל שכרו אם יגדלו יותר והט"ז כ' דמשמע אפי' בכהן מותר בזה וצ"ע למה יהא נאמן בזה והלא הוא חשוד להטיל בו מום בעצמו ק"ו שיאמר לעובד כוכבים להטיל בו ובפסקי מהרא"י כתב דין *) [והמעיין באור זרוע יראה שאין כאן ט"ס]. זה בישראל שיש לו ספק בכור ע"כ צ"ע גבי כהן בזה ובד"מ כתב בשם א"ז על בכור שמסרו ישראל לשומר עובד כוכבים והודיעו שהוא בכור ולו משפט מות לקברו שלם בעורו ועובדי כוכבים חוקרים הענין ומודיעים כי במומו כשר וסופו מוכיח כי בא העובד כוכבים במרמה לבעל הבכור וא"ל דע כי סרסתי העגל ושתק היהודי והבין העובד כוכבים שאמת הדבר ולא עוד אלא שבא היהודי וראה שאינו מסורס ושתק וכראות העובד כוכבים זה הלך וסרסו אח"כ מיד מותר גמור הוא אותו הבכור וכ"מ במתני' דבכורות עכ"ל:

סעיף ד׳

היה הבכור רודפו ובעט בו ועל ידי כן עשה בו מום מותר לשחטו עליו ואפי' בעט בו לאחר (ו)שניצל ממנו:

באר היטב (1)

(ו) שניצל. ולא אמרי' כדי להתירו נתכוין להטיל בו מום אלא אמרי' צעריה הוא דקמדכר. ש"ס:

סעיף ה׳

דבר תורה בכור שנפל בו מום עובר מותר להטיל בו מום קבוע אבל חכמים אסרוהו:

סעיף ו׳

בכור שאחזו דם יקיז ובלבד שלא יתכוין לעשות מום ואם נעשה בו מום בהקזה זו הרי זה נשחט עליו:

סעיף ז׳

מותר להטיל מום בבכור בזמן הזה קודם (ז)שיצא לאויר העולם:

באר היטב (1)

(ז) שיצא. דאינו נעשה קודש אלא ביציאתו מרחם ובזמן הבית היה אסור משום הפסד קדשים. ט"ז. וכ' הש"ך דמבואר בש"ס דאע"פ שיצא מקצת אבריו כל זמן שלא יצא רובו או ראשו בענין דהוי כילוד כמ"ש לעיל סי' י"ד ולקמן שי"ט מותר לעשות בו מום כגון גדי שאזניו ארוכים ונראים בחוץ קודם שיצא כל ראשו שעדיין אינו כילוד יכול לצרום אזנו קודם שיצא רוב ראשו וכן כל כיוצא בזה עכ"ל:

נוסח השולחן ערוך: אשלי רברבי: שלחן ערוך יורה דעה, למברג תרמ״ח; באר היטב: תורת אמת 357 – באמצעות ספריא (נחלת הכלל). השיוך של קטעי השיעור לסעיפים נעשה אוטומטית; "משוער" = יש לבדוק.