שולחן ערוך יורה דעה

סימן שי״ד – מי נאמן על הטלת מום בבכור

11 סעיפים · 7 ס״ק באר היטב · 0 שיעורים ממופים

סעיף א׳

הכהנים (א)חשודים להטיל מום בבכור אפי' אם הוא חכם ויושב בישיבה אם עשה דבר שנראה כמערים כגון שנתן לבכור שעורים בסל בענין שכשיבא לאכלם יפגם שפתו או כיוצא בזה אין לשחטו על אותו המום. (ולפיכך כל מום שראוי לבא בידי אדם אין שוחטין אותו עליו עד שיעידו שמעצמו נפל בו) (טור):

באר היטב (1)

(א) חשודים. מפני שיש להם טורח גדול לטפלותו עד שימות. ש"ך:

סעיף ב׳

כל המומין הראוים לבא בידי אדם נאמן הרועה עליהם לומר מאליהם נפלו ולא נעשו בכונה וישחט עליהם במה דברים אמורים כשהיה הרועה (ב)ישראל והבכור ביד הכהן אבל אם היה הרועה כהן והבכור עדיין הוא ביד בעליו הישראל הרי זה אינו נאמן וחושדין אותו שמא הוא הטיל בו כדי שיתננו לו (וי"א דרועה כהן נאמן על בכור של ישראל ויש להקל) (טור בשם הרא"ש והרמב"ן):

באר היטב (1)

(ב) ישראל. ולא חיישינן שאומר כן כדי שיאכלנו ממנו. ש"ך:

סעיף ג׳

כהן שהעיד לכהן אחר שמום זה מאליו נפל נאמן ואין חוששין להם שמא הם גומלים זה את זה:

סעיף ד׳

אפי' (ג)בניו ובני ביתו של כהן מעידין לו על הבכור אבל לא אשתו מפני שהיא כגופו:

באר היטב (1)

(ג) בניו. כ' הט"ז והיינו בדליכא ריעותא דהערמה לפנינו אבל אי איכא ריעותא כהאי שהולך עם כל בני ביתו לחוץ ודוקא באותו פעם נכנס הבכור ויצא חבול אם היינו יודעים שאחד מבני ביתו נשאר שם ודאי חשדינן שע"כ הוציא השאר והשאיר זה כדי שיטיל בו מום דהערמה גדולה יש כאן אלא דאם אין אנו יודעים בבירור שנשאר שם לא חיישינן שמא נטמן עכ"ל:

סעיף ה׳

עד שהעיד מפי עד אחר שמום זה נפל שלא לדעת נאמן אפילו אשה נאמנת לומר בפני נפל מום זה מאליו וישחט עליו:

סעיף ו׳

לא היו מוחזקים בו שהוא בכור ואמר הכהן בכור הוא זה ומום זה נפל בו מעצמו (ד)נאמן:

באר היטב (1)

(ד) נאמן. דהפה שאסר הוא הפה שהתיר:

סעיף ז׳

בכור שהיה ביד כהן ונפל בו מום והעיד עליו עד אחד שזה המום מאליו נפל ואין אנו יודעים אם מום זה שוחטין עליו את הבכור ובא הכהן שהוא בידו ואמר הראיתי מום זה (ה)[למומחה] והתירו לשחיטה הרי זה נאמן ואין חוששין שמא לא הראהו:

באר היטב (1)

(ה) למומחה. ואע"פ שאינו מזכיר שם החכם נאמן ודוקא במומין שאינן מובהקין דלא חיישינן שיתיר מעצמו ויאמר החכם התיר לי דקדשים בחוץ לא אכיל ולמיסמך עילויה במומין שאינן מובהקים לא עבדי אינשי ובודאי הראהו לחכם ושרי ניהליה ולא הוה שרי ליה החכם אא"כ העידו לפניו דהאי מום נפל בו מאליו. הרא"ש. אבל במומין מובהקין יש לחוש שמא לא הראהו לחכם דודאי קדשים בחוץ לא אכיל דהא יודע שאינו קדשים כיון דמום מובהק הוא אבל כשמזכיר שם החכם נאמן דלא משקר ומלתא דעבידא לגלויי הוא שהרי יכולים לשואלו ומיהו להמחבר לקמן ס"ח וסייעתו דבישראל א"צ לומר ישראל פלוני א"כ ה"ה בכל ענין נאמן אפי' אינו מזכיר שם החכם עכ"ל הש"ך:

סעיף ח׳

וכן נאמן הכהן לומר על בכור בעל מום בכור זה נתנו לי (ו)ישראל במומו ואין חוששין שמא הוא הטילו דמילתא דעבידא לגלויי לא משקרי בה אינשי:

באר היטב (1)

(ו) ישראל. והט"ז כ' דלדעת הרמב"ם מיירי שידוע לנו מי הוא אותו ישראל שנתן הבכור לכהן אלא שהספק הוא אם נתנו לו בתמימות או במומו ובזה שפיר מירתת שמא ישאלוהו (ובנה"כ כ' שאין דבריו נכונים ואדרבה דעת הרמב"ם דאצ"ל ישראל פלוני ואפי' אין ידוע לנו מי הוא הישראל דמירתת שמא ישאלו איזה ישראל וישאלו לו וע"ש):

סעיף ט׳

נאמן ישראל לומר נתתי בכור זה לכהן במומו אפילו היה טלה והגדיל ולא חיישינן שמא אינו מכירו:

סעיף י׳

ישראל לא נחשדו על הבכורות אפילו שלהם לפיכך ישראל שיש לו ספק בכור שנאכל במומו לבעלים (ז)נאמן לומר שנפל בו מום מעצמו:

באר היטב (1)

(ז) נאמן. כ' הט"ז והיינו במקום שלא פשע בו אבל אם פשע בו באופן שכתב הרמ"א סי' ש"ז ס"ד דאז א"צ הכהן לקבלו וצריך הישראל ליטפל בו אז הוי כעם ככהן ואפי' הישראל אינו נאמן לומר מום נפל כמו הכהן:

סעיף י״א

אין רואין את הבכור לישראל עד שיהיה כהן עמו שמא יאמר לו המומחה מום הוא ומותר לשחוט עליו וילך וישחטנו לעצמו ולא יתננו לכהן שאע"פ שאינו חשוד לאכול קדשים בחוץ חשוד הוא לגזול מתנות כהונה לפיכך אם היה חכם וידוע שהוא מדקדק על עצמו רואים לו (וכן אם) היה המום גלוי לכל כגון שנקטעה ידו או רגלו הואיל והביאו לחכם המומחה ה"ז בחזקת מדקדק על עצמו לפיכך רואים לו אע"פ שאין עמו כהן:

נוסח השולחן ערוך: אשלי רברבי: שלחן ערוך יורה דעה, למברג תרמ״ח; באר היטב: תורת אמת 357 – באמצעות ספריא (נחלת הכלל). השיוך של קטעי השיעור לסעיפים נעשה אוטומטית; "משוער" = יש לבדוק.