סימן שי״ב – דין הנוטל שכר לראות בכור
סעיף א׳
הנוטל שכר להיות רואה בכורות אין שוחטין על פיו אלא אם כן היה מומחה גדול וידעו בו חכמים שאין כמותו ופסקו לו (א)שכר על הראיה והביקור וצריך שיתנו לו שכרו בין יהיה המום קבוע ויתירנו בין אם לא יהיה קבוע ולא יתנו לו שכר על הבהמה אלא פעם אחת ורואה אותה לעולם כל זמן שמביאין אותה כדי שלא יבא לידי חשד:
באר היטב (1)
(א) שכר. בטור כתב והוא שיהא שכר בטילתו ניכר ואם הוא פועל ומבטל ממלאכתו נותן לו שכרו כפועל דהיינו כמה רוצה ליקח מי שיש לו מלאכה כזו כדי לישב בטל. וכתב הט"ז דעל ההליכה שהולך לראות נראה פשוט שהיתר גמור הוא ליקח שכר עליה:
סעיף ב׳
אין החכם רואה בכור (ב)לעצמו:
באר היטב (1)
(ב) לעצמו. כתב הט"ז הטעם מפני החשד וקשה לי ממ"ש הרמ"א סי' י"ח סעיף י"ח שנהגו בקצת מקומות שאין אדם שוחט ובודק לעצמו משמע דמדינא מותר שוב ראיתי שבפ"ב דנגעים הקשה הר"ש כן וחילק בין היכא דאיתחזק איסורא וכו' ובזה מתורץ נמי במה שבודק לעצמו דנשחטה הותרה וכי תימא א"כ על השחיטה לא יהיה נאמן על עצמו דהא בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת בזה סמכינן על רוב מצויין אצל שחיטה מומחים הם עכ"ל ובענין ראיית מומין בי"ט עיין מדינים אלו בא"ח סי' תצ"ח סעיף ט':
סעיף ג׳
אין רואין מומין ביו"ט אבל אם ראהו מערב יו"ט יכול לחקור עליו ביו"ט היאך נפל בו המום:
נוסח השולחן ערוך: אשלי רברבי: שלחן ערוך יורה דעה, למברג תרמ״ח; באר היטב: תורת אמת 357 – באמצעות ספריא (נחלת הכלל). השיוך של קטעי השיעור לסעיפים נעשה אוטומטית; "משוער" = יש לבדוק.