שולחן ערוך יורה דעה

סימן ש״ו – דין בכור בהמה טהורה באיזה זמן ובאיזה מקום נוהג

12 סעיפים · 11 ס״ק באר היטב · 0 שיעורים ממופים

סעיף א׳

בכור בהמה טהורה נוהג בזכרים ולא בנקבות ונוהג אפילו שלא בזמן הבית בין בארץ בין בחוצה לארץ ומצוה להקדישו ולומר הרי זה קודש שנאמר תקדיש לה' אלהיך ואם לא הקדישו מתקדש מאליו מרחם: (ונותנין אותו לכהן ולא לכהנת) (טור):

סעיף ב׳

אין נותנין הבכור לכהן כשיולד שאין זו גדולה לכהן אלא יטפל בו בעליו עד שיגדיל מעט ועד כמה ישראל חייבים להטפל בו בדקה ל' יום ובגסה חמשים יום ואם אין לו כהן מצוי חייב להטפל בו עד שיזדמן לו כהן:

סעיף ג׳

אמר ליה הכהן תנהו לי תוך זמן זה ואני אטפל לעצמי אינו רשאי ליתנו לו שזה כמו (א)מסייע על מתנותיו ואם היה בעל מום ואמר ליה תוך זמן זה תנהו לי שאוכלנו עתה רשאי ליתנו לו:

באר היטב (1)

(א) מסייע. בשביל שיתן לו כל מתנותיו והוי כגוזל אחרים. ט"ז:

סעיף ד׳

אם הכהן מסרב מלקבלו מפני שיש בו טורח גדול בזמן הזה להטפל בו עד שיפול בו מום אינו רשאי מפני שנראה כמבזה מתנות כהונה: הגה ואפי' ספק בכור צריך הכהן (ב)לקבלו מיד ישראל הנותן לו (פסקי מהרא"י סי' קס"ז ומהרי"ל סי' ר"ד) ודוקא בספק שבא מעצמו אבל במקום שפשע הישראל כגון שקנה פרה חולבת מן העובד כוכבים או שהיה יכול למכור הבכור לעובד כוכבים קודם שנולד ולא עשה אין הכהן צריך לקבלו (שם) ואפי' במקום שצריך לקבלו אסור לישראל ליתן לו (ג)להקניטו או לנקום ממנו (ג"ז שם בשם מוהר"ם):

באר היטב (2)

(ב) לקבלו. היינו שהכהן עושה איסור אם אינו מקבלו אבל מ"מ לא כייפינן ליה דיכול הכהן לומר לנותן אייתי ראיה דבכור הוא ואטפל בו. ש"ך:

(ג) להקניטו. ואם נראה שעושה כן א"צ הכהן לקבלו מהרי"ו וכ' הש"ך דלא ידע ליישב דברי הרב אם לא שנגיה בדבריו וכצ"ל ודוקא בספק שבא מעצמו אבל בספק שבא בפלוגתא דרבוותא כגון שקנה פרה חולבת מן העובד כוכבים או שפשע הישראל שהיה יכול למכור הבכור וכו' ומ"מ צ"ע לדינא במה שחילק בין ספק מעצמו לספק פלוגתא דרבוותא דבתשובת מהרי"ל לא משמע הכי דבקנה פרה חולבת מן העובד כוכבים כתב דצריך הכהן לקבלה ולמד מספק בכור אע"ג שהביא שם סברת הפוסקים אי חלב פוטר בבכורה או לאו אלא נראה דצ"ל משום דהתם היו כמה ספיקות בפלוגתא דרבוותא שמכר לעובד כוכבים בכסף דהוי מכירה ליש פוסקים כדלקמן סי' ש"כ ס"ו וכן בהיתה חולבת דפטור בבכור ליש פוסקים לכך היקל בדבר אבל בספק א' דפלוגתא דרבוותא לבד אין להקל אם לא שמדינא נראה עיקר כמאן דמיקל אלא שמחמירין דבכה"ג אפשר דאין הכהן צריך לקבלו גם פסק מהרי"ו דאם כהן עני יש לו בכור ונותנו לכהן עשיר א"צ לקבלו עכ"ל:

סעיף ה׳

הבכור בזמן הזה ישהנו עד שיפול בו מום ושוחטו על פי (ד)מומחה ואוכלו [בכל מקום] ומאכילו אפילו לעובד כוכבים [או (ה)לכלבים ] (הגהות מרדכי פ' האשה שהלכה):

באר היטב (2)

(ד) מומחה. והאידנא ליכא מומחין ובעינן ג' כדלקמן סי' ש"ט ס"ב:

(ה) לכלבים. כ' הש"ך דהרבה פוסקים אוסרים ליתנו לכלבים (דכתיב ואכלת ולא לכלביך) לכן יש ליזהר בדבר וגם בעובד כוכבים כתב מהרש"ל דמ"מ איסור דרבנן איכא משום בזיון קדשים ואינו רשאי להאכילו אלא דרך זימון שיאכל העובד כוכבים עמו אבל לא למכרו לו אפי' ליתן לו חתיכה חיה וכשהוא טריפה אסור ליהנות ממנו כדלקמן סי' ש"ז עכ"ל:

סעיף ו׳

הבכור בזמן הזה מוכר אותו הכהן אפילו לישראל תמים חי ובעל מום חי ושחוט ומקדש בו את האשה שהוא כשאר ממונו אבל אינו נמכר במקולין ואינו נשקל בליטרא ומכל מקום מותר לשקול בו (ו)מנה כנגד מנה וכנגד כלי וקופיץ (פי' כמו סכין גדול ורחב וחידודו בולט באמצעיתו) והני מילי בשרו אבל חלבו ודמו וגידו וקרניו נמכרים במקולין ונשקלין בליטרא ושמנו של גיד דינו כבשר כיון שהוא מותר מן התורה:

באר היטב (1)

(ו) מנה. פירש"י אם יש לו חתיכת בשר חולין שנשקלה בליטרא יכול לשקול בשר בכור כנגדו והרמב"ם פי' חלק כחלק כגון שיחלקו אותו לכמה חלקים ונותנין חלק א' בכף מאזנים זה וחלק בכף מאזנים הב' לראות אם מכוונים במשקל:

סעיף ז׳

הבכור (ז)אפילו בעל מום נאכל תוך שנתו ומאימתי מונה לו אם נולד בעל מום מונה לו מיום שנולד והוא שיודע שכלו לו (ח)חדשיו שהרי נראה לאכילה ביום לידתו אבל אם לא ידע בודאי שכלו לו חדשיו מונה לו מיום שמיני:

באר היטב (2)

(ז) אפי'. כלומר לא מיבעיא אם בזמן הבית שאינו קרב אלא תוך שנתו אלא אפי' בעל מום בזה"ז לא ישהנו יותר משנתו. ש"ך:

(ח) חדשיו. דהיינו ט' לגסה וה' לדקה אבל אם לא כלו מונין מיום ח' דאז ראוי לאכילה ואין מונין אלא מעת שנראה לאכילה. ט"ז:

סעיף ח׳

נולד לו מום תוך שנתו רשאי (ט)לקיימו כל י"ב חדש נולד לו מום בסוף שנתו מותר לקיימו ל' יום מיום שנפל בו המום ואע"פ שהוא מתאחר לאחר שנתו כיצד כגון שנפל בו מום בט"ו יום לפני גמר שנתו משלימים לו ט"ו יום אחר שנתו נולד לו מום אחר שנתו אינו רשאי לקיימו אלא עד ל' יום ויאכל:

באר היטב (1)

(ט) לקיימו. כ' הש"ך ומונין לו מיום ח' ללידתו דכיון דלא נולד בעל מום אע"ג דידוע שכלו לו חדשיו מ"מ הרי לא נראה לאכילה ביום לידתו דהוה תם וכ"כ רש"י ותוס' דלא כהלבוש שהעתיק דברי הב"י וע"ש:

סעיף ט׳

הבכור בזמן הזה עד שלא נראה להראותו (י)לחכם מקיימו שתים ושלש שנים ומשנראה להראותו לחכם אם נולד בו מום בתוך שנתו רשאי לקיימו כל י"ב חודש ואם נולד בו מום לאחר שנתו מקיימו ל' יום:

באר היטב (1)

(י) לחכם. היינו שלא נזדמן לו חכם ואין זקוק להוליכו במקום שהחכם שם. ש"ך:

סעיף י׳

שנה של בכור היא שנת לבנה תמימה י"ב חדש מיום ליום ואם היתה שנה מעוברת נתעברה לו ומונה לו י"ג חדשים:

סעיף י״א

נולדו לו שני טלאים אחד בט"ו של (יא)אדר הראשון וא' בר"ח אדר השני זה שנולד בר"ח אדר שני כיון שהגיע יום ראשון באדר של שנה הבאה עלתה לו שנה וזה שנולד בחצי אדר הראשון לא עלתה לו שנה עד חצי אדר של שנה הבאה הואיל ונולד בחדש העיבור מונים אותו לו:

באר היטב (1)

(יא) אדר. ה"ה בשאר דברים דינא הכי כמ"ש בא"ח סי' נ"ה ס"י לענין שני נערים (שנולד אחד בט"ו באדר ראשון והשני נולד בר"ח אדר שני ובשנת י"ג אין עיבור דנעשה השני בר מצוה קודם לראשון) וע"ש:

סעיף י״ב

עבר ושהה אותו לאחר זמנו אינו נפסל:

נוסח השולחן ערוך: אשלי רברבי: שלחן ערוך יורה דעה, למברג תרמ״ח; באר היטב: תורת אמת 357 – באמצעות ספריא (נחלת הכלל). השיוך של קטעי השיעור לסעיפים נעשה אוטומטית; "משוער" = יש לבדוק.