שולחן ערוך יורה דעה

סימן ש״ה – מי חייב בפדיון בכור ומתי ראוי לפדיון וכל דיניו

31 סעיפים · 25 ס״ק באר היטב · 0 שיעורים ממופים

סעיף א׳

מצות עשה לפדות כל איש מישראל בנו שהוא בכור לאמו הישראלית בה' סלעים שהם ק"כ מעים שהם שלשים דרהמים כסף מזוקק: (וע"ל סי' רצ"ד כמה היא המעה וי"א שה' סלעים הם (א)בערך שני זהובים רייני"ש שהם ב' זהובים פולניש) (פסקי מהרא"י סי' מ"ח):

באר היטב (1)

(א) בערך. כתב הש"ך דבספר מע"מ האריך בזה דבעינן ג' רייכ"ש טאלי"ר וכתב שאף לדברי הרב אינו עכשיו פחות משני ר"ט ע"ש ולכתחלה טוב לצאת ידי כולם עכ"ל והט"ז כתב שכל הרוצה לעשות ע"צ המובחר יתן שוה משקל ה' לו"ט וקווינ"ט במשקל של מדינות קיסר ולא במשקל פולין כי זקוק של מדינות קיסר שהוא של ט"ז לו"ט הם גדולים הרבה משל פולין באופן אלא שי"א לו"ט וקווינ"ט של קיסר הם זקוק במדינת פולין:

סעיף ב׳

אין האשה חייבת לפדות את בנה (ל' רמב"ם פ' י"א מהלכות בכורים ד"ב):

סעיף ג׳

אלו החמשה סלעים נותנן לכהן בכסף או בשוה כסף מכל דבר שירצה חוץ מקרקעות ועבדים (ב)ושטרות ואם פדהו בהם אינו פדוי:

באר היטב (1)

(ב) ושטרות. היינו שט"ח שיש לו על אחרים שאם נתן אותו שט"ח אין בנו פדוי כיון דאין גופו ממון:

סעיף ד׳

כתב לכהן שהוא חייב לו חמשה סלעים בשביל פדיון בנו חייב ליתנם לו ובנו (ג)אינו פדוי (טור בשם ה"ג) אמר לכהן שנותן לו לפדות את בנו אסור לחזור בו מיהו אם חזר הוי חזרה (מרדכי ס"פ כל הגט) (ועיין לעיל סי' רס"ד):

באר היטב (1)

(ג) אינו. גזירה שמא יאמרו שפודין בשטרות:

סעיף ה׳

נתן לו כלי שאינו שוה בשוק חמשה סלעים וקבלו הכהן בחמשה סלעים הרי בנוי פדוי (רמב"ם שם) והוא (ד)שישוה חמשה סלעים לשום אדם:

באר היטב (1)

(ד) שישוה. ודעת הט"ז והש"ך משמע שאפי' אינו שוה לשום אדם כיון שהכהן מקבלו בפירוש בעד ה' סלעים ה"ז פדוי ע"ש:

סעיף ו׳

נתן לו כלי בפדיון בנו סתם אם הוא שוה ה' סלעים אע"פ שלא שמו אותו בתחלה בנו פדוי: הגה ואם אינו שוה אין בנו פדוי (טור) ואם הכהן רוצה להחזיק בכלי א"צ להחזיר לו והוא ישלים לו עד ה' סלעים (מהרי"ל):

סעיף ז׳

נתן ה' סלעים אפילו לעשרה כהנים בין בבת אחת בין בזה אחר זה בנו פדוי:

סעיף ח׳

אם רצה הכהן להחזיר לו הפדיון רשאי (ל' רמב"ם שם ד"ח) אבל לא יתן הוא לכהן ע"מ (ה)שיחזיר לו ואם עשה כן (ו)והחזיר לו (ודעת הכהן היתה מתחלה שלא לקבלה על מנת להחזיר) (כך משמע בב"י) אין בנו פדוי עד שיגמור בלבו ליתן לו מתנה גמורה ואם רצה הכהן אח"כ להחזיר יחזיר ולא יהא הכהן רגיל להחזיר לכל שלא להפסיד לשאר כהנים שמתוך כך לא יתנו הכל פדיוני בכוריהם אלא לו אבל לעניים רשאי להחזיר בכל פעם וכל שכן שמזה הטעם לא יקבלם על מנת להחזיר ומ"מ אם עבר וקבלם ופירש שנותן לו על מנת להחזיר הבן פדוי דמתנה על מנת להחזיר שמה מתנה (ז)(ודוקא שאמר ע"מ להחזיר אבל אי אמר הא לך ה' סלעים ותחזירם לי לא הוי מתנה ואין בנו פדוי) (רשב"א סי' קצ"ח ותשנ"ט):

באר היטב (3)

(ה) שיחזיר. פי' שאינו גומר בדעתו כלל ליתנו לו לשם מתנה אלא מיד דעתו שנותנו לו עמ"ל בכה"ג לא יצא. ש"ך:

(ו) והחזיר. זה לשון הרמב"ם ע"פ לשון א' ברש"י אבל בלשון ב' פירש"י אפי' לא החזיר אין בנו פדוי וכ"מ מהרשב"א והרא"ש עכ"ל הש"ך וכתב הט"ז דאם היה הכהן ג"כ חושב שיחזיר לו אז דעותיהם שוות לחזרה והוה פדוי אף אם יחזיר לו אח"כ דהוי כאומר בפירוש ע"מ שתחזיר לי וכן המנהג בכל יום שהאב מניח דמי הפדיון בסך הרבה והוא חושב שיחזיר לו והכהן נמי חושב כן ומחזיר לו אח"כ לפעמים הכל או מחזיק לעצמו איזהו סך קטן. עכ"ל:

(ז) ודוקא. דבכה"ג גומר בלבו שעה א' לשם מתנה ומה שאמר ע"מ כאומר מעכשיו דמי כלומר מעכשיו תהא נתונה לך מיהו תחזירהו לי אח"כ. ש"ך:

סעיף ט׳

הפריש חמשה סלעים לפדיון בנו ונאבדו חייב באחריותן עד שיבואו ליד כהן:

סעיף י׳

בשעה (ח)שנותן הפדיון לכהן מברך אקב"ו על פדיון הבן וחוזר ומברך (ט)שהחיינו ואח"כ נותן הפדיון לכהן ואם פודה עצמו מברך אשר קדשנו במצותיו וצונו לפדות הבכור ומברך שהחיינו. (רמב"ם שם ד"ה) : הגה וי"א דאף הפודה עצמו מברך על פדיון הבכור וכן נוהגין (טור וריב"ש סי' קל"א) וע"ל סי' רס"ה י"א דמייתי ליה לבכור קמיה כהן ומודיע ליה שהוא בכור פטר רחם והכהן שואל אותו במאי בעית טפי בבנך בכורך או חמש סלעים דמחייבת לפדות בהן והאב אומר בבני בכורי והילך ה' סלעים בפדיונו ובהדי שנותן לו המעות מברך ברכות הנזכרות (טור ורא"ש בשם הגאונים) וכן נוהגין במדינות אלו אם האב אצל הבן אבל אם אינו אצלו פודה אותו בלאו הכי אלא אומר לכהן שיש לו בכור לפדותו והוא אומר במאי בעית טפי וכו' (כן הוא בהגהת מרדכי ס"פ האשה וכ"כ הב"י בשם סמ"ק) ואם האב היה רוצה להניח הבן לכהן אינו יוצא רק צריך לפדותו (פסקי מהרא"י סי' קל"ה) ויש שכתבו שנהגו לעשות סעודה בשעת הפדיון (שם בהגהות מרדכי ומהרי"ל ות"ה סי' רס"ט) ואם (י)יין בעיר מברך הכהן על היין מיד אחר הפדיון (מהרי"ל) וכן נוהגין עכשיו כדי לפרסומי מלתא ואין נוהגין לברך שהשמחה במעונו (אבודרהם) ואין האב יכול לפדות על ידי (יא)שליח וגם אין ב"ד פודין אותו בלא האב (ריב"ש סי' קל"א):

באר היטב (4)

(ח) שנותן. כלומר בשעה שהאב מחזיק בידו החמש סלעים ומושיטן לכהן קודם שיוצא מידו ליד כהן מברך ואח"כ נותנן לו כדי שיברך עובר לעשייחן כ"כ ב"י והאחרונים ודלא כמו שקצת נוהגים שכבר הניח המעות לפני הכהן ואח"כ מברך. ט"ז:

(ט) שהחיינו. משמע דמברך שהחיינו לעולם וע"ל סי' רס"ה ס"ו:

(י) יין. כתב הט"ז ובעיר שאין בה יין מברכין על שכר שהכל ונראה דבאותן מקומות שאין יין צריך לעשות הפדיון קודם ברכת המוציא על הסעודה דאלו בתוך הסעודה אין מברכין על השכר משא"כ במקום שיש יין פודין אחר ברכת המוציא:

(יא) שליח. והש"ך כתב בשם כמה גדולי הפוסקים שפסקו להלכה שהאב יכול לפדות ע"י שליח וכן הב"ד יכולים לפדותו אם עבר האב ולא פדאו או אם מת האב קודם שנפדה ובט"ז כתב ונ"ל דכל זמן שהאב חי יוכל לעשות שליח לפדות משלו במקומו ומטעם זה אבי אביו הרי הוא כאביו וכן אחר יכול לתת משלו במקום האב ולפדות הבכור דהוה כשלוחו אבל אם מת האב לא יפדה עד שיגדיל וכן איתא במהרי"ל עכ"ל (ובנה"כ השיג באריכות על דבריו ומסקנתו דאם מת יכולין הב"ד לפדותו וע"ש):

סעיף י״א

אין הבכור ראוי לפדיון עד שיעברו עליו שלשים יום ואחר שלשים יום יפדנו מיד שלא ישהה המצוה ואם חל יום ל"א להיות (יב)בשבת אין פודין אותו בשבת אלא ימתין עד יום א' (י"א דאין לעשות פדיון הבן בחול (יג)המועד (במהרי"ו בשם ספר המצות מצור"ך) ויש מתירין) (תוספות פ"ק דמ"ק) וכן עיקר:

באר היטב (3)

(יב) בשבת. משום דהוי כמקח וממכר ומזה הטעם גם ביו"ט אין פודין אותו ונראה דפודין נמי בלילה מיהו נוהגין לפדות ביום ואם חל יום ל"א בתענית צבור יש לראות אם הגיע הבן לכ"ט י"ב תשצ"ג קודם יום התענית שהוא יום ל' יש לפדותו ביום ל' אחר כ"ט י"ב תשצ"ג (ואפשר לומר דמשום סעודה לחוד לא מקדמינן לפדות ביום ל') ואם לאו אז יש לפדותו בליל ל"א של יום התענית אבל אין לפדותו ביום התענית ולעשות סעודה בליל שאחר התענית דליכא פרסומא כה"ג מיהו שמעתי שנוהגין לפדות ביום התענית ולעשות הסעודה בליל שאחר התענית. עכ"ל:

(יג) המועד. משום דאין מערבין שמחה בשמחה והיש מתירין סבירא להו דלא שייך זה אלא בשמחת אירוסין ונשואין בלבד:

(טז) פדוי. כתב הט"ז וא"ל א"כ אמאי כתב בסי"א דאם חל בשבת ימתין עד יום א' אמאי לא יפדה ביום ו' ויאמר יהא בני פדוי לאחר ל' תירץ בת"ה סי' קס"ט דא"א לעשות אז הסעודה וברכת פדיון ומהרש"ל בתשו' סי"ז כתב באמת דיפדה ביום ו' ויאמר הילך פדיונו ויחול לאחר ל' יום ונוהגים העולם כדברי ת"ה עכ"ל:

סעיף י״ב

מת הבן בתוך שלשים ואפי' ביום שלשים וכן אם נעשה (יד)טריפה קודם שעברו עליו שלשים יום אינו חייב בפדיון ואפילו הקדים ונתן לכהן הפדיון יחזירנו לו: (מת לאחר שלשים חייב לפדותו (טור) ולברך על הפדיון אבל לא יברך שהחיינו) (ד"ע וכן הוא במהרי"ק סוף שורש מ"ט):

באר היטב (1)

(יד) טרפה. כתב הש"ך נראה דהיינו בודאי טרפות וכה"ג אפי' חי אח"כ זמן ארוך פטור מפדיון דלא אמרי' טרפה אינה חיה בודאי טרפה. ובספק טרפה פטור מפדיון דהמע"ה מיהו אם חי אח"כ י"ב חדש חייב דיצא מידי ספק טרפה כיון דחי יב"ח וע"ל סי' נ"ה:

סעיף י״ג

מי שפדה בנו בתוך שלשים יום אם אמר ליה (טו)מעכשיו אין בנו פדוי ואם א"ל לאחר שלשים יום בנו פדוי ואע"פ שאין המעות קיימים לאחר ל' יום: הגה וי"א דאם אין המעות קיימים או שהחזירן לאב תוך ל' אפילו בדיעבד אין בנו פדוי (מהרא"י בת"ה סי' רס"ד ובכתביו סימן רל"ד) וטוב להחמיר לחזור (יז)לפדותו : מי שהוא ספק אם הוא חייב בפדיון פטור שהמוציא מחבירו עליו הראיה:

באר היטב (2)

(טו) מעכשיו. דמתנה בעלמא היא דהא בתוך שלשים יום לא שייך פדייה כ"כ רש"י ואפילו המעות עדיין בעין. ש"ך:

(יז) לפדותו. כ' הט"ז ונ"ל דהיינו בלא ברכה דודאי ספק ברכות להקל וה"ה אם אמר סתם בשעת הפדיון שפדה ביום ל' או שטעה במספר הימים והמעות אינם בעין ביד הכהן דיפדם בלא ברכה אח"כ ואם פדה ביום הל' סתם ולא אמר לו מעכשיו ולא לאחר ל' יום פסק רש"ל בתשו' דאם המעות עדיין בעין ביד הכהן הוא פדוי ואם ליתנהו אינו פדוי ומדברי מהרא"י בפסקיו משמע דאף בסתם הוה כאומר לאחר ל' יום עכ"ל וגם הש"ך השיג על מהרש"ל בזה ע"ש באורך:

סעיף י״ד

מת האב בתוך שלשים יום הרי הבן בחזקת שלא נפדה עד שיביא ראיה שפדאו אביו ואם מת האב לאחר שלשים יום בחזקת שנפדה עד שיודיעוהו שצוה בשעת מיתה ואמר שלא נפדה:

סעיף ט״ו

עבר האב ולא פדה את בנו כשיגדיל חייב לפדות עצמו (ויש מי שכתב דכותבין לו על (יח)טס של כסף שאינו נפדה ותולין לו בצוארו כדי שידע לפדות עצמו כשיגדיל) (מהרי"ל) היה הוא לפדות ובנו לפדות יפדה עצמו תחלה ואח"כ יפדה את בנו ואם אין לו אלא כדי פדיון אחד יפדה עצמו:

באר היטב (1)

(יח) טס. וכ' הש"ך ולפי מ"ש לעיל דהב"ד יכולים לפדותו א"צ לטס של כסף וגם לרוב פעמים הטס של כסף יבא לאיבוד ע"כ טוב יותר שיפדוהו הב"ד (כשהוא קטן):

סעיף ט״ז

אם אין לו נכסים בני חורין כדי פדיון אין הכהן גובה מהמשועבדים אע"פ שקדם חוב הפדיון לחוב הבעל חוב:

סעיף י״ז

אין פדיון הבכור תלוי אלא בפטר רחם שאם אינו בכור לאם אע"פ שהוא בכור לאב אינו חייב בפדיון ואם יש לו כמה נשים ויש לו בכור מכל אחת ואחת חייב לפדות את כולם:

סעיף י״ח

כהנים ולוים פטורים מפדיון הבן ואפי' כהנת ולויה נשואה לישראל אין הבן חייב בפדיון שאין הדבר תלוי באב אלא באם שנאמר פטר רחם בישראל ואם נתעברה מעובד כוכבים בן הלויה פטור מפדיון ובן הכהנת (יט)חייב בפדיון שהרי נתחללה אמו מן הכהונה בבעילת העובד כוכבים: הגה ואם היא אומרת שמישראל נתעברה והישראל מכחישה ואומר שמעובד כוכבים נתעברה הבן (כ)פטור מן הפדיון (ת"ה סימן רס"ד):

באר היטב (2)

(יט) חייב. לכשיגדיל דהכהנת אינה חייבת לפדות את בנה כמו אשה דעלמא כמ"ש בס"ב והישראל בעל הכהנת פשיטא דאינו חייב שהרי אינו אביו שנתעברה מהעובד כוכבים ולפ"ז אם לא נתעברה מהעובד כוכבים רק שנתחללה בביאת העובד כוכבים ואח"כ נתעברה מישראל חייב בפדיונו עכ"ל הש"ך:

(כ) פטור. אף לכשיגדיל דשמא הוא מכזב והיא אומרת אמת ולפ"ז באשתו גמורה כיון דנאמן לומר דלאו בנו הוא אפי' מכחישתו ממילא ממזר הוא ונתחללה בביאת הבועל חייב הבן בפדיון לכשיגדיל ועדיין צ"ע לדינא. עכ"ל הש"ך:

סעיף י״ט

כהן שנולד לו בן חלל מת האב בתוך שלשים יום חייב הבן לפדות את עצמו שלא זכה האב בפדיונו ואם מת האב לאחר שלשים יום כבר זכה האב בפדיונו וירשו בנו ממנו הלכך יפריש הפדיון ויעכבנו לעצמו:

סעיף כ׳

השפחה שנשתחררה וכותית שנתגיירה כשהן מעוברות וילדו אע"פ שהורתו שלא בקדושה הואיל ונולד בקדושה חייב שנאמר פטר רחם בישראל והרי פטרו רחם בישראל אין ידוע אם קודם שנתגיירה או אחר שנתגיירה המע"ה:

סעיף כ״א

הכותית והשפחה שילדו ואח"כ נתגיירו ונשתחררו וילדו אחר כך פטור שאין זה פטר רחם:

סעיף כ״ב

בן ח' חדשים שהוציא ראשו והוא חי והחזירו ומת או בן ט' שהוציא ראשו אפילו אחר שמת והוחזר ואח"כ יצא אחיו וילדה ולד קיימא אינו פטר רחם שהרי נפטר בראשו של ראשון ומשתצא פדחתו פוטר הבא אחריו וכן המפלת כמין בהמה חיה ועוף שחצי פרצוף פניהם דומה לצורת אדם או סנדל או שליא או שפיר מרוקם (פי' חתיכה של בשר כצורת סנדל. ופי' שליא הכיס שהעובר מונח בתוכו. ופי' שפיר מרוקם חתיכה של בשר ויש בה צורת אדם. ערוך) או שיצא הולד מחותך איברים איברים הנולד אחר כל אחד מאלו אינו פטר רחם: (לשון טור):

סעיף כ״ג

בן ח' חדשים שהוציא ראשו מת והמפלת שפיר מלא דם או מלא מים או מלא גוונים והמפלת כמין דגים וחגבים שקצים ורמשים והמפלת ליום ארבעים הנולד אחר כל אלו בכור לפדיון. (וכל זמן שאין איבריו מרוקמים אין פוטר הבא אחריו ואפילו בזמן הזה סומכין על זה) (מהרי"ק שורש קמ"ג):

סעיף כ״ד

יוצא דופן והנולד אחריו כדרכו שניהם פטורין הראשון מפני שלא יצא מהרחם והשני מפני שקדמו אחר:

סעיף כ״ה

מי שלא בכרה אשתו וילדה זכר ונקבה ואין ידוע איזה מהם יצא ראשון אין כאן לכהן כלום ילדה שני זכרים אע"פ שאין ידוע איזה מהם הבכור נותן ה' סלעים לכהן מת אחד מהם בתוך ל' יום פטור דשמא הבכור מת והמוציא מחבירו עליו הראיה:

סעיף כ״ו

מת האב קודם שפדאן בין מת תוך ל' בין מת לאחר ל' והבנים קיימין נותנין בין שניהם ה' סלעים אפי' (כא)חלקו כבר הנכסים:

באר היטב (2)

(כא) חלקו. ודעת הטור דאם מת תוך ל' יום אפי' לא חלקו פטורים ואם מת לאחר ל' אפי' לאחר שחלקו חייבים ליתן ה' סלעים בין שניהם וכן דעת הרמב"ם גופיה בפי' המשנה ותימא שהרב השמיט סברא זו ובפרט שכ"נ עיקר בש"ס וכ"פ הב"ח דבתוך ל' פטורים אפי' לא חלקו דהמע"ה. עכ"ל הש"ך:

(כה) ילדו. כ' הט"ז דזה קאי אסעיף כ"ט בב' נשים של ב' אנשים ושניהם לא בכרו וקשה למה כתב כאן בב' זכרים וב' נקבות דאז אין כאן בכור ודאי דכל חד אומר נקבה יצאה קודם לו לימא רבותא אפי' בשני זכרים ונקבה אחת דאז הוי א' בכור ודאי ואפ"ה פטורים שניהם דכל חד ידחה על חבירו לומר דהוא הבכור ובאמת כתב הטור גם בזה דפטורים ונראה דהמחבר אזיל לטעמיה שכתב בסכ"ו דהבנים חייבים במת אביהם תוך ל' יום ולא מצי כל חד לדחות על חבירו ה"נ כן הוא אלא דקשה הא ברייתא ערוכה היא כאן דאף בכה"ג פטור וכו' ע"ש:

סעיף כ״ז

שתי נשיו שלא בכרו וילדו שני זכרים נותן עשר סלעים לכהן מת אחד מהם בתוך ל' יום אם לכהן אחד נתן יחזיר לו ה' סלעים ואם לשני כהנים נתן אינו יכול להוציא מהם שהרי לא עיין פדיון זה על בן זה וכל אחד יאמר אני תופס בשביל החי ילדו זכר (כב)ונקבה או שני זכרים ונקבה נותן ה' סלעים לכהן ואם מת אחד מהזכרים תוך ל' יום אינו נותן לכהן כלום ילדו שתי נקבות וזכר או שני זכרים ושתי נקבות ואין ידוע איזה נולד ראשון אין כאן לכהן כלום שאני אומר נקבה נולדה תחלה ואחריה זכר. (ל' טור):

באר היטב (1)

(כב) ונקבה. כ' הש"ך דהיינו שאחת ילדה זכר ואחת נקבה ונתערבו שלא נודע איזה מהן ילדה זכר הרי מ"מ חייב ה' סלעים לכהן דהא שניהם לידה הראשונה היא להן וכן כשילדו ב' זכרים ונקבה אחת ונתערבו אינו חייב אלא ה' סלעים דהא נוכל לומר זו ילדה ב' זכרים וזו נקבה ואין כאן אלא בכור א' אע"ג דיכול להיות ג"כ שזו ילדה זכר וזו ילדה זכר תחלה ואח"כ נקבה והרי כאן ב' בכורים מ"מ המע"ה הלכך כשמת א' מהם תוך ל' אינו נותן לכהן כלום שיכול האב לומר בכור מת. עכ"ל:

סעיף כ״ח

שתי נשיו אחת בכרה ואחת לא בכרה וילדו שני זכרים ונתערבו נותן ה' סלעים לכהן ואם מת אחד מהם בתוך ל' אין כאן לכהן כלום ואם מת (כג)האב נותנים בין שניהם ה' סלעים זכר ונקבה או שני זכרים ונקבה אין כאן לכהן כלום:

באר היטב (1)

(כג) האב. היינו כשמת אחר ל' אבל אם מת האב תוך ל' פטורים כ"כ ב"י והאחרונים:

סעיף כ״ט

שתי נשים של שני אנשים שלא בכרו וילדו שני זכרים ונתערבו זה נותן ה' סלעים וזה נותן ה' סלעים נתנו ואח"כ מת אחד מהבנים בתוך ל' יום אם לשני כהנים נתנו אינם יכולים להוציא מידן ואם לכהן אחד נתנו כותב אחד מהם הרשאה לחבירו וילך זה בהרשאה ויוציא מהכהן ה' סלעים ואם ילדו זכר ונקבה ואין ידוע איזו ילדה זכר ואיזו ילדה נקבה או שילדו שני זכרים ונתערבו ומת אחד מהם האבות פטורים (כד)והבן חייב לפדות את עצמו:

באר היטב (1)

(כד) והבן. שהרי בכור ודאי הוא:

סעיף ל׳

וכן מבכרת שלא שהתה אחר בעלה ג' חדשים ונשאה וילדה זכר ספק בן ט' לראשון או בן ז' לאחרון האבות פטורין והבן חייב לפדות את עצמו ואם ילדו שתי נקבות וזכר או שני זכרים ושתי נקבות אין כאן לכהן כלום:

סעיף ל״א

שתי נשים של שני אנשים אחת בכרה ואחת לא בכרה וילדו שני זכרים זה שלא בכרה אשתו נותן ה' סלעים לכהן זכר ונקבה או שני זכרים ונקבה אין כאן לכהן כלום:

נוסח השולחן ערוך: אשלי רברבי: שלחן ערוך יורה דעה, למברג תרמ״ח; באר היטב: תורת אמת 357 – באמצעות ספריא (נחלת הכלל). השיוך של קטעי השיעור לסעיפים נעשה אוטומטית; "משוער" = יש לבדוק.