סימן רע״ב – דין רוחב הדפין
סעיף א׳
אין עושין ספר תורה לא ארכו יתר על היקפו ולא היקפו יתר על ארכו (פירוש יכוון שיהא חוט המקיף יריעות כל הספר לאחר שיתפור ויגלל ארוך כשיעור ארכו) (טור) וכמה הוא ארכו בגויל ששה טפחים שהם כ"ד אצבעות ברוחב (א)אגודל של יד ובקלף או פחות או יותר והוא שיהא ארכו כהיקפו וכן אם עשה בגויל [פחות] מששה טפחים ומיעט הכתב או יתר על ששה והרחיב בכתב עד שיהיה ארכו כהיקפו הרי זה כמצוה. (והעמוד (ב)שבתוך הספר י"א דמצרף להיקף) (טור בשם הרא"ש):
באר היטב (2)
(א) אגודל. כתב הרמב"ם פ"י מהל' ס"ת דין רוחב גודל האמור בכל השיעורים האלו ובשאר שיעורי התורה כולם היא אצבע הבינוני וכבר דקדקנו בשיעורו ומצאנוהו רחב שבע שעורות בינוניות זו בצד זו בדוחק והן באורך שתי שעורות בריוח עכ"ל:
(ב) שבתוך. כתב הט"ז שצ"ל בסוף. אבל עמוד הראשון שבתחלתו אין מצטרף ונלמד מחלל הארון ב' טפחים והיינו שהעמוד שבסוף נכלל בחשבון שהוא מוכרח להיות בתוך הספר אחר הגלילה אבל עמוד הראשון היה מונח על הס"ת ואינו נחשב בכלל עובי הס"ת עכ"ל וכתב הש"ך שדעת הרמב"ם דהיקף ששה טפחים בלא העמודים הם וע"ש בנתינת סדר היאך יעשה הרוצה לכתוב ס"ת שיעלה לו ארכו כהיקפו ע"כ:
סעיף ב׳
אורך כל שיטה שלשים אותיות כדי לכתוב למשפחותיכם ג' פעמים ולא תהיה קצרה מזה כדי שלא יהא הדף נראה כאגרת ולא ארוכה יותר על זה כדי שלא יהיו עיניו (ג)משוטטות בכתב (ל' רמב"ם פ"ז מהלכות ס"ת ד"ד):
באר היטב (1)
(ג) משוטטות. פירוש כשהשיטות ארוכות טועה בראשי השיטות וכתב הגהת מיי' דשיעור ג"פ למשפחותיכם היינו דוקא בכתיבה דקה אבל בכתיבה גסה הכל לפי הנוי ואין עיניו משוטטות כיון שהכתיבה גסה וכן נוהגין. ש"ך:
סעיף ג׳
אין עושין יריעה (ד)פחות מג' דפין ולא יותר על ח' נזדמנה לו יריעה בת ט' דפין לא יחלקנה בענין שיהיו ג' דפין באחת וששה בשניה אלא שיהיו ד' באחת וחמשה בשניה במה דברים אמורים בכל היריעות שבספר חוץ מבאחרונה אבל בסוף הספר אפילו (ה)פסוק אחד עושין אותו דף לבדו ותופרים אותו עם שאר יריעות:
באר היטב (2)
(ד) פחות. ומבואר בטור שעיקר הנוי הוא משל ד' או ה' אלא שאין איסור אלא בב' או תשעה ומדברי הסמ"ג משמע דאם לא נכתב רק שני דפין ביריעה כשר בדיעבד וכן משמע בהרמב"ם דלא חשיב זה בין הפסולים עכ"ל הט"ז:
(ה) פסוק. כתב הש"ך אע"פ שאין בפסוק האחרון תיבות כמנין השיטות יעשה אותיות ארוכות כדי שתחזיק תיבה אחת ד' או ה' שיטין כדי שיסיים בסוף הדף. כ"כ הטור ומשמע הא אם יש הרבה פסוקים יכול לכתוב בכל שיטה תיבה אחת כמנין השיטין מיהו כל זה בסוף התורה כיון שא"א בענין אחר אבל באמצע התורה אין לעשות כן להמשיך האותיות לא לארכן ולא לרחבן אלא יכתוב כהלכתן מיהו אם אירע שהסופר כתב כן לא נפסל בשביל כך עכ"ל:
סעיף ד׳
כשיגמור את התורה צריך שיגמור באמצע שיטה שבסוף הדף ואם נשאר מן הדף שיטין הרבה מקצר ועולה (ועושה אותיות ארוכות ממטה למעלה כדי שתחזיק תיבה אחת ד' וה' שיטין) (טור) ומתחיל מתחלת השיטה שבסוף הדף ולא יגמור את השיטה ומתכוין עד שיהיה לעיני כל ישראל באמצע שיטה שבסוף הדף:
נוסח השולחן ערוך: אשלי רברבי: שלחן ערוך יורה דעה, למברג תרמ״ח; באר היטב: תורת אמת 357 – באמצעות ספריא (נחלת הכלל). השיוך של קטעי השיעור לסעיפים נעשה אוטומטית; "משוער" = יש לבדוק.