שולחן ערוך יורה דעה

סימן רכ״א – דיני הנודר הנאה מחבירו

14 סעיפים · 41 ס״ק באר היטב · 0 שיעורים ממופים

סעיף א׳

ראובן שאסר נכסיו על שמעון או שאסר עצמו מנכסי שמעון הנאסר אסור (א)לעבור על שדה האחר אפילו בבקעה בימות החמה שאין בני אדם מקפידים על דריסת רגל שבה ואסור לשאול ממנו כלים שבעולם ואם לא נדר ממנו אלא מאכל אינו אסור אלא לאכול משלו. אמר הנאת מאכלך עלי אסור לאכול משלו ואסור ללעוס חטים ליתן על גבי מכתו אבל לשאול ממנו נפה וכברה מותר אמר הנאה המביאה לידי מאכל עלי אסור לאכול משלו ומותר ללעוס חטים וליתן על גבי מכתו ואסור ליהנות בכל דבר (ב)שמשכירין כיוצא בו ומה שאין משכירין כיוצא בו מותר אם אין בו שייכות מאכל אבל אם יש בו שייכות מאכל כגון נפה וכברה ואפילו שק להביא בו פירות וחמור להביא עליו פירות וכן סוס לרכוב עליו לבית המשתה וטבעת להראות בו בבית המשתה ולעבור דרך שדהו לבית המשתה אף על פי שאין משכירין כיוצא בו אסור וכן אסור לקנות לו צרכי סעודה וכן אסור (ג)לחמם ידיו בככר שלו: הגה קרדום שמבקעים בו עצים לבשל בו מאכל מקרי הנאה המביאה לידי (ד)מאכל אבל קרדום שמנכש בו מותר לשאול לו. (ב"י בשם רבינו ירוחם):

באר היטב (4)

(א) לעבור. כתבו הט"ז והש"ך אפילו אם אינו מקצר דרכו אפ"ה אסור בכל ענין ודלא כהב"ח:

(ב) שמשכירין. כיון שמוחל לו השכירות באותן דמים הוא יכול לקנות אוכל נפש. הרא"ש:

(ג) לחמם. הט"ז והש"ך תמהו ע"ז דלמה יהיה אסור כאן ובלבוש כתב דקאי אדלעיל אצל הנאת מאכלך עלי וכן הוא נכון:

(ד) מאכל. כתב הש"ך דבירושלמי איתא דמותר להשאילו כוסות וקערות ותמחויין שאינן מהנין את המאכל פי' שכבר המאכל נתקן כהלכתו אלא שנותנו לקערות וכוסות ותמחויין והלכך אלפסין וקדרות אסורים לפי שהמאכל מתבשל בהן והן מתקנין המאכל ותו איתא התם בירושלמי דאסור להשאיל לו מעות שהוא כנותן לו מעות ליקח בו ככר עכ"ל:

סעיף ב׳

המודר הנאה מחבירו יכול לפרוע (ה)חובו ואפילו אם היה לו משכון ביד המלוה ופרע זה בשבילו ונטל המשכון צריך (ו)להחזירו ללוה הנאסר (דעת רש"י וריב"ש ורמב"ם) ויכול (ז)לזון את אשתו ובניו ועבדיו ואפי' הכנענים אבל אסור לזון (ח)בהמתו בין טמאה בין טהורה ואסור ללמדו מקרא כיון שמותר ליטול שכר עליה והוא מלמדו חנם נמצא שמהנהו אבל מלמדו מדרש הלכות ואגדות והוא שלא יאמר הנאסר לאוסר שילמדנו והאידנא שמותר ליטול שכר אף על המדרש הכל אסור אבל ללמד את בנו אפי' מקרא מותר ומותר לשמשו בכוס של בית האבל ובכוס של בית (ט)המרחץ: הגה ויש חולקין (י)ומתירין אפילו אמר לו שילמדנו (הרא"ש והטור) וה"ה בכל דבר (יא)מצוה ובלבד בדבר הצריך שליחות כגון לתרום תרומתו אסור להיות שלוחו. (ב"י בשם הרא"ש ורבינו ירוחם):

באר היטב (7)

(ה) חובו. היינו דוקא שלא מדעתו כ"כ הר"ן (וכתב הרדב"ז ה"ה אם יש לו חוב עליו יכול למחול לו ע"ש ח"ב סי' רס"ב ועי' בכנה"ג):

(ו) להחזירו. ואפי' היה המלוה דוחקו לפרוע אמרינן דהיה הלוה מפייסו ומוחל לו כ"כ המחבר בח"מ ר"ס קכ"ח והב"ח פסק כהפוסקים דאסור לפרוע חובו כשהוא בשטר או משכון מיהו כשהחוב הוא שלא יכוף אותו לפרוע אלא לכשירצה הלוה יפרענו מדעתו אפי' היה לו שטר או משכון יכול לפרוע במודר ונראה דבמשכון דומיא דשטר מיירי שיכול לפרוע בעדו ויחזיק המשכון לעצמו ולא יתננו ללוה דנהי שהתנה שלא יכוף אותו לפרוע מ"מ אינו חייב להחזיר לו משכונו בחנם אלא אם התנה כן אז במודר צריך המדיר הפורע להחזיר לו בחנם וע"ל סי' רכ"ג ס"ד עכ"ל הש"ך:

(ז) לזון. אע"ג דמודר מתהני שא"צ לתת להם מזונות ההיא הנאה דממילא היא ועוד שהיו יכולין לצמצם להחפרנס ממעשה ידיהם או לחזר על הפתחים. ש"ך:

(ח) בהמתו. אפילו במזונות יתירים כדי לפטמה אסור שהרי מעלה בדמיה וה"ל הנאה גמורה ש"ך וכתב הר"ן אפילו זנה יותר מכדי פיטומה דגרע לה דהא אינה עומדת לאכילה אלא למלאכה וכיון דפיטמה טפי לא עבדה שפיר ונמצא דאינו נהנה אפ"ה אסור:

(ט) המרחץ. שהוא משום רפואה והנאה מועטת היא ט"ז:

(י) ומתירין. והב"ח פסק כסברא הראשונה וכתב הש"ך ואע"ג דהאידנא אף על המדרש אסור היינו בחנם אבל בשכר מותר וקמ"ל דאפי' אמר שילמדנו י"א דמותר מיהו אם נכסי שניהם אסורים זע"ז אסור בכל ענין:

(יא) מצוה. הטעם דמצות לאו ליהנות נתנו כ"כ הלבוש:

סעיף ג׳

ראובן שאסר נכסיו על שמעון אסור להשיאו בתו קטנה או (יב)נערה לפי שעדיין היא ברשותו והרי מוסר לו שפחה לשמשו ואם נכסי שמעון אסורין עליו מותר לישא (יג)בתו אע"פ שפטרו מחיוב מזונותיה ומחזיר לו אבידתו בין שנכסי בעל אבידה אסורין למחזיר בין שנכסי מחזיר אסורין לבעל אבידה ובמקום שנוטלין שכר על החזרת אבידה אם נכסי בעל אבידה אסורין למחזיר אסור לו לקבלו אלא מחזיר לו (יד)בחנם ואם נכסי מחזיר אסורין על בעל אבידה אינו (טו)רשאי להחזיר לו בחנם ואם נכסי שניהם אסורין זה על זה אינו יכול לקבל השכר שאם כן הוא נהנה ולא להניחו שא"כ הוא מהנה אלא יפול השכר להקדש:

באר היטב (4)

(יב) נערה. אבל מותר למסור לו בתו בוגרת אע"פ שמשיאה ואינה עוברת על דעתו שרי הרא"ש:

(יג) בתו. אפילו קטנה ונערה וכתב הט"ז אע"פ שדרך האב לתת נדוניא לבתו וזה לקחה בחנם אפ"ה שרי:

(יד) בחנם. ואם בעל האבדה אינו רוצה לקבל בחנם תפול ההנאה להקדש. ש"ך:

(טו) רשאי. ואם המחזיר אינו רוצה בשכר יפול השכר להקדש להקדש. ב"י והאחרונים:

סעיף ד׳

ראובן שאסר הנאתו על שמעון וחלה שמעון יכול ראובן ליכנס לו לבקרו ובמקום שנותנין שכר למי שיושב אצל החולה (טז)לצוות לו לא ישב אצלו אלא מבקרו מעומד ואם אין דרך ליתן שכר לרופא יכול לרפאתו אפילו בידים אפי' אם יש רופא (יז)אחר שירפאנו אבל אם דרך ליתן שכר לרופא לא ירפאנו בחנם ולא ירפא לבהמתו ואפי' אם אין דרך ליתן (יח)שכר לרופא אבל יכול לומר לו סם פלוני יפה לה והוא (יט)יעשנה ואם אינו יודע לעשותו והיא תמות אם לא יעשנה (כ)מותר המדיר לעשותו ואם מת יכול להביא ארון ותכריכין ואם חלה בן שמעון יכול ראובן ליכנס לו ולישב עמו ולבקרו (כא)(מעומד) ואם נכסי שמעון אסורין על ראובן שהדירו שמעון מנכסיו וחלה שמעון נכנס ראובן (כב)לבקרו (ר"ן) אבל לא מיושב חלה בנו אינו נכנס (כג)כלל אלא שואל עליו בשוק ויכול ראובן (כד)להעיד לשמעון הנאסר בין עדות ממון בין עדות נפשות:

באר היטב (9)

(טז) לצוות. פי' לחבר עמו כמו צוותא בעלמא. מבקרו מעומד כיון שע"ז אין נותנין שכר וכתב הש"ך משמע דוקא בחנם לא ישב אצלו אבל בשכר שרי ודלא כהלבוש שאוסר אפי' בשכר:

(יז) אחר. דלאו מכל אדם זוכה להתרפאות:

(יח) שכר. דמ"מ מהנהו אבל גופיה מצוה קעביד:

(יט) יעשנה. מיהו דוקא שיהא הסם מבעל הבהמה. ב"י:

(כ) מותר. דהוי כמחזיר אבידחו ובמת הטעם דאין הנאה למתים. ט"ז:

(כא) מעומד. הט"ז וש"ך מחקו תיבת מעומד שט"ס הוא ואפילו במקום שנותנין שכר על הישיבה מותר לישב שם בחנם דלא אסר הנאחו אלא על שמעון ולא על בנו ולא אמרינן שגם זה הוי הנאה לאביו:

(כב) לבקרו. מעומד אע"פ שיש לו הנאה דריסת הרגל בבית החולה מ"מ החולה שהדירו לא נתכוין במקום שחיותו תלוי בו שהמבקר גורם לו שיחיה כמו שארז"ל וכתב הר"ן דאם אסר המבקר ע"ע נכסי החולה אסור ליכנס כלל דהא לא שייך האי טעמא דמחיותיה כו' עכ"ל הט"ז:

(כג) כלל. דקמתהני מדריסת הרגל ונהי דמחיותיה לא אדריה מחיותיה דבריה אפשר דאדריה:

(כד) להעיד. כתב הש"ך ואפי' אם רוצה עכשיו להיות עד לראות המעשה כדי להעיד אפ"ה שרי ואין חילוק בין שהדירו שמעון מהנאותיו ובין אסר שמעון על עצמו הנאת ראובן:

סעיף ה׳

ראובן שאסר הנאתו על שמעון יכול לישן (עמו) במטה קטנה בימות החמה אבל לא בימות הגשמים מפני שהוא מהנהו ובגדולה מותר בין בימות החמה בין בימות הגשמים ורוחץ עמו באמבטי גדולה אבל לא בקטנה מפני שמהנהו שמגביה עליו המים (כה)ומזיע עמו אף בקטנה ומיסב עמו במטה ואוכל עמו על השלחן אבל לא בקערה אחת שמא יאכל מחלקו ואם דרך שבעל הבית חוזר וממלא הקערה לאחר שאכלו כל מה שהיה בו מותר: הגה או שהיה מתחילה כל כך בקערה שהמותר חוזר לבעל הבית (כו)מותר (ב"י בשם הר"ן והראב"ד) : אם היו שניהם חופרים בכרם ביחד לא יחפור בשורה הקרובה לו מפני שמהנהו שמרפה הקרקע לפניו אבל ברחוק ממנו מותר ולא (כז)ימכור לו ולא יקנה ממנו ולא ישאילנו ולא ילונו ולא ישאל ולא ילוה ממנו:

באר היטב (3)

(כה) ומזיע. דבזיעה בעלמא ליכא תוספת חום:

(כו) מותר. דאפי' אוכל יותר מחבירו אינה נהנה דבל"ה נותנים להם כל שבעם:

(כז) ימכור. דגזרינן אטו לא יקנה ש"ס ולפ"ז אפילו אינו מהנהו במכירה אסור משום גזרה וכן בישאילנו וילונו גזרה אטו להשאיל וללות. ש"ך:

סעיף ו׳

המודר הנאה מחבירו ויש לו מרחץ ובית הבד מושכרים בעיר אם יש לו בהם תפיסת יד אסור אם (כח)אין לו בהם תפיסת יד מותר אבל אם אסרו עליו בפירוש חל האיסור גם עליו:

באר היטב (1)

(כח) אין. דכשאסר נכסיו לא היה דעתו ע"ז המרחץ דאינו בכלל נכסיו ט"ז:

סעיף ז׳

המשכיר בית לחבירו ואח"כ הדיר השוכר מנכסיו לא חל איסור על הבית שהשכיר לו ואם פירש הבית בפירוש יש אומרים שחלה האיסור גם עליו וי"א שאפי' אם פירשו בפירוש אינו יכול לאסרו בלשון קונם אם לא בלשון (כט)הקדש ממש ושוכר יכול לאסרו דהא פירותיו הם וממשכן דינו כמשכיר ובעל משכונא דינו כשוכר: הגה המשאיל בית לחבירו אין יכול לאסרו עליו כל זמן השאלה (הגהת מיי' פ"ו) והשואל יכול לאסרו על אחר כל זמן השאלה דכדידיה דמי (בית יוסף ס"ס זה בשם הרשב"א):

באר היטב (1)

(כט) הקדש. כתב הש"ך משמע דבהקדש לכ"ע יכול לאסור ותימה דלקמן סי' רנ"ח ס"ז כתב הרב אם יש לו משכון י"א שאפי' המותר א"י להקדיש וכאן סתם דיכול להקדיש וצ"ע וכתב הט"ז ולענין הלכה ראוי לחוש לחומרא דבפי' יכול לאסור אבל הש"ך כתב דלאו כל כמיניה לאסור אותו על אחר וסיים ומיהו כ' הר"ן נראים הדברים דמ"מ היו משמתינן ליה עד דאיתשיל אנדריה וע"ש בהש"ך שמאריך בדין זה וכתב עוד דגם אינו יכול להקדיש אלא אותו החלק שיש לו בבית השוה יותר מדמי השכירות אבל כשאינו שוה יותר אינו יכול להקדיש והט"ז כתב ונראה דלדידן אפי' אמר הקדש אינו מפקיע שהרי כתב הרא"ש דהאידנא כל הקדש שלנו חולין הוא שאינו אלא צדקה וכו':

סעיף ח׳

הנותן טבלא לאומן לצייר ואסרה על בעלה אחר שציירה קודם שפרעו (ל)מותרת. המודר הנאה מחבירו יכול המדיר לומר לחנוני פלוני מודר הנאה ממני ואיני יודע מה (לא)אעשה והחנוני נותן לו וחוזר ונוטל מהמדיר אם ירצה המדיר לפרעו (אבל אינו מחוייב לפרעו) וכן אם היה למודר בית לבנות גדר לגדור שדה לקצור יכול לומר לפועלים פלוני מודר הנאה ממני ואיני יודע מה אעשה הם עושים עמו ובאים ונוטלין שכר מהמדיר אם ירצה המדיר לפרעם וכן מותר לומר כל (לב)הזן לפלוני או עושה עמו אינו מפסיד אבל אסור לומר כל השומע (לג)קולי יזון לפלוני דכיון שהוא לשון ציווי הוי כשלוחו וכן אסור לומר לחבירו אם תזון לפלוני לא תפסיד דכיון שאומר כן ליחיד נראה כשלוחו:

באר היטב (4)

(ל) מותרת. כיון דקי"ל אין אומן קונה בשבח כלי ואפי' היה קונה היינו כשיש ממשות בשבח כגון שנתן לו עצים ותקן כלי אבל הכא לא עשה כלום רק צייר בסמנים ואין בהם ממש עכ"ל הרא"ש ועיין בח"מ סי' ש"ו ובסמ"ע שם ס"ק ו':

(לא) אעשה. וה"ה נמי אם יש לחבירו הרבה לאכול דשרי אלא דאורחא דמילתא נקט טור והרא"ש וכתב בתשובת מבי"ט רב שנדר מנכסי פלוני או איפכא יכול אותו פ' לתת צדקותיו ונדבותיו ליד גבאי הקהל אע"פ שגבאי הקהל יתנו להרב מכיס הקהל אשר שם מעורב נדבת אותו פלוני ש"ך (ראובן אסר הנאתו על שמעון וקבל עליו שלא ישא ויתן עמו שום מו"מ של הנאה ושמעון השתיף עם לוי וכל מה שהרויח חולק עם לוי אסור לראובן לישא וליתן עם לוי שכל מה שקנה לוי קנה שמעון כ"ג בשם הראנ"ח כ"י מי שאסר נכסיו על פלוני יוכל להנהותו מנכסי אחרים מבי"ט ח"ג סי' קט"ז וקל"ט):

(לב) הזן. כתב הב"ח דאפילו אומר ליחיד כל הזן כו' שרי כיון דלא אמר בלשון יחיד תזון וכתב בפרישה דבדין זה צריך ליתן לו כל דמי מה שנתן לו וע"ל סי' רל"ה ס"ס ב':

(לג) קולי. כ' הט"ז כאן חייב לשלם אף אם לא סיים לא יפסיד דכיון שהוא שלוחו ודאי לא יפסיד על ידו ודלא כפרישה:

סעיף ט׳

היו מהלכין בדרך ואין לו מה (לד)יאכל נותן לאחר לשם מתנה והלה מותר בה ואם אין עמהם אחר מניח על הסלע ואומר הרי הוא (לה)מופקר לכל מי שירצה והלה נוטל ואוכל במה דברים אמורים בנותן לאחר לשם מתנה בסתם אבל אם אמר לחבירו הסעודה נתונה לך במתנה ויבא פלוני שהוא אסור בהנייתי ויאכל עמכם בסעודה הרי זה אסור ולא עוד אלא אפי' נותן לו סתם וחזר ואמר לו רצונך שיבא פלוני ויאכל עמכם אם הוכיח סופו על תחלתו שלא נתן לו אלא על מנת שיבא פלוני ויאכל אסור כגון שהיתה סעודה גדולה והוא רוצה שיבא אביו או רבו וכיוצא בהם שהם אסורים בהנייתו לאכול מסעודתו שהרי סעודתו מוכחת עליו שלא גמר להקנות וכן כל כיוצא בזה:

באר היטב (2)

(לד) יאכל. הכא דוקא משום דאין לו מה יאכל התירו ש"ך:

(לה) מופקר. ואע"ג דמדברי סופרים אינו הפקר עד שיפקיר בפני ג' כמ"ש בח"מ סי' רע"ג ס"ז הכא כיון דאין לו מה יאכל העמידו על דין תורה עכ"ל הב"ח והש"ך תירץ דהתם דוקא במקרקעי אבל הכא במטלטלי א"צ ג':

סעיף י׳

מי שנשבע או נדר שלא ידבר עם חבירו יכול לכתוב לו כתב (או) לדבר עם אחר והוא (לו)שומע:

באר היטב (1)

(לו) שומע. כיון שלא נתכוין להשמיעו אבל אם נתכוין להשמיעו אע"פ שיש אחר ביניהם שדבריו כלפי אותו האיש לא יפה עשה. ב"י בשם תשו' הגאונים וזה קאי דוקא אנשבע דאילו בנדר אינו חל על דבר שאין בו ממש כמ"ש סי' רי"ג. ט"ז (ועיין כה"ג מ"ש בשם ריא"ז):

סעיף י״א

אם אסר ספרו על חבירו אסור לנאסר (לז)ללמוד בו:

באר היטב (1)

(לז) ללמוד. ול"ד למודר הנאה משופר דמותר בתקיעה מצוה משום דמצות לאו ליהנות נתנו דהכא כיון שיכול להשכיר ספרו וזה לומד בו בחנם ה"ז נהנה והט"ז תי' דגבי ספרים יש לחוש שיתקלקלו שהקלקול מצוי בהם משא"כ בשופר אינו מתקלקל כשזה יתקע בו:

סעיף י״ב

המודר הנאה מחבירו אסור בגחלתו ומותר (לח)בשלהבתו המודר הנאה מחבירו תוקע לו תקיעה של מצוה: הגה המודר הנאה מחבירו מותר לשחוט לו בהמה (לט)בריאה אבל לא מסוכנת (כן משמע מב"י בשם אהל מועד):

באר היטב (2)

(לח) בשלהבתו. פי' מותר להדליק נר בשלהבתו דאין בה ממש וע"ל סי' קמ"א וקמ"ב:

(לט) בריאה. כתב הט"ז וז"ל אף שאיני כדאי לחלוק מ"מ נ"ל שאין לסמוך על הוראה זאת דזה פשוט דהנאה גדולה היא לו מה ששוחט לו ויתירנה לאכילה ובכל יום אנו שוכרים שוחט שישחוט ודוקא לגבי עבודת כוכבי' אמרינן שאין איסור בסכין של עבודת כוכבי' דחשיב קלקול משא"כ לענין נדרים ואיסור גמור הוא:

סעיף י״ג

המודר הנאה משופר מותר (מ)לתקוע בו תקיעה של מצוה המודר הנאה ממעיין טובל בו טבילה של מצוה בימות הגשמים אבל לא בימות החמה. (כפול סי' רי"ז סכ"ו):

באר היטב (1)

(מ) לתקוע. כתב הש"ך משמע אפילו הוא עצמו ותימה דבא"ח סי' תקפ"ו ס"ה כתב דאדם אחר תוקע בו וזה יוצא משמע אבל הוא עצמו לא וצ"ע ולענין הלכה הב"ח פסק דבשעת הדחק יכול לתקוע אפי' בעצמו וע"ש:

סעיף י״ד

הנודר הנאה מחבירו ונתן לו לולב לצאת בו על מנת שיחזירנו ביום (מא)שני יצא אבל ביום ראשון לא יצא :

באר היטב (1)

(מא) שני יצא. דמצות לאו ליהנות ניתנו אבל ביום ראשון בעינן ולקחתם לכם משלכם ולא משל איסורי הנאה לכך לא יצא ועיין באורח חיים סי' תרמ"ט ס"ב ודין המודרים בהנאה אם מצטרפין לזימון עיין בא"ח ס"ס קצ"ו וכתב הט"ז נ"ל דהנודר הנאה מחבירו אסור ליתן לו מלאכה בשכר שמקרי הנאה מה שהניח אחרים שכר לזה וכמ"ש סי' ק"ס סכ"ג:

נוסח השולחן ערוך: אשלי רברבי: שלחן ערוך יורה דעה, למברג תרמ״ח; באר היטב: תורת אמת 357 – באמצעות ספריא (נחלת הכלל). השיוך של קטעי השיעור לסעיפים נעשה אוטומטית; "משוער" = יש לבדוק.