סימן ר״כ – חילוק שבין קונם יין להיום או לזמן ודין הנודר על דבר שאינו קבוע
סעיף א׳
קונם יין שאני טועם יום אחד או קונם יין שאני טועם יום אסור בו מעת לעת ואם אמר קונם יין שאני טועם (א)היום אינו אסור אלא עד שתחשך בין עומד בתחלת היום או בסופו וצריך (ב)שאלה לחכם גזירה שמא פעם אחרת יאסור עליו יום אחד ולא ידע להפריש בין היום ליום אחד ויבא לשתות בלילה וי"א שאם היה נדר של מצוה כגון ללמוד או לקיים שום מצוה אינו צריך התרה. (ומיהו בקבלת תענית בעלמא מותר לאכול מיד בלילה ואין צריך התרת חכם) . (ב"י בשם הר"ן):
באר היטב (2)
(א) היום. וה"ה אם אמר קונם יין שאני טועם יום זה דינו כאומר היום ש"ך:
(ב) שאלה. אבל א"צ פתח משא"כ בנודר יום אחד. פרישה עוד נ"מ דכאן א"צ שאלה אלא מדרבנן ובנודר יום א' צריך שאלה מדאורייתא וע"ל סימן ר"ח ס"ב עכ"ל הש"ך:
סעיף ב׳
אמר ביום שאעשה דבר פלוני לא אוכל אותו היום דינו כהיום שמותר בלילה ואם אמר אותו היום (ג)ולמחרתו אסור אותו היום ומחרתו ולילה שבינתים:
באר היטב (1)
(ג) ולמחרתו. ואם עמד בלילה והתחיל הנדר אסור בלילה וביום שלאחריו ובלילה שניה וביום שלאחריו כ"כ הרא"ש בתשובה וכ"כ הב"ח:
סעיף ג׳
היה עומד באמצע השבוע או קודם לו ואמר קונם יין שאני טועם שבוע זה אסור עד תשלום כל השבוע ויום השבת הבא אסור ג"כ (ומותר אחר כך (ד)בלא שאלת חכם) (ר' ירוחם ני"ד) ואם אמר שבוע אחד או שבוע סתם אסור מעת (ה)לעת:
באר היטב (2)
(ד) בלא. והב"ח פסק דבשבוע זה ובחודש זה נמי צריך שאלה בסוף השבוע והחודש ע"ש וכתב הש"ך ואפי' היה עומד ביום השבת ונדר שבוע זה אינו אסור אלא באותו שבת לבד ולמחר מותר מיד וכן בחודש ולקמן ס"ו גבי שנה וכ"כ מהר"ל ן' חביב עכ"ל וכן אם אמר שבת זה דינו כאומר שבוע זה וה"ה אמר קונם יין שאני טועם השבוע או החודש או השנה דינו כאומר שבוע זה או חודש זה או שנה זו וכתב בתשובת מבי"ט דה"ה אם אמר זאת השנה נמי היינו עד ר"ה ופשוט הוא וכתב עוד וה"ה אם אמר עד שנה דדינו כזאת השנה ואינו מוכרח עכ"ל הש"ך וכ' הט"ז ונ"ל דאם אמר בל"א דיא ווא"ך שאין יום השבת בכלל האיסור ואם אמר לשון חול שלא אוכל בשר אין ה' או ו' וואכי"ן אז ודאי גם השבתות בכלל כיון דאמר דרך מספר אבל זה שאומר דיא ווא"ך אין כונתו למספר הימים אלא כ"ז שהימים הם חול ולא שבת וכמדומה שכן המנהג מצוי בזה ומכ"ש אם עומד בשבת ואמר שאוסר עליו דיא ווא"ך דודאי לא נתכוין על אות יום אלא על השבוע הבא עכ"ל (ובנה"כ השיג עליו בזה אם אומר דיא ווא"ך דמשמע גם השבת שהרי העולם קורין לשבעת הימים דיא וא"ך נמצא שגם השבת בכלל ומ"ש כמדומה שכן המנהג היינו אם קיבל שלא לאכול בשר דאז ודאי לא היה כוונתו על יום השבת שחייב להתענג אבל בשאר נדרים לא וע"ש):
(ה) לעת. כלומר שבעה ימים מעל"ע משעה שנדר. ש"ך:
סעיף ד׳
היה עומד בתוך החדש או קודם לו ואמר חדש זה אסור עד תשלום החדש ומותר ביום ר"ח אפי' ר"ח שני ימים שהראשון לתשלום חדש שעבר אפילו הכי מותר בו כיון (ו)שבלשון בני אדם קורין אותו ר"ח (וכל שכן אם נדר לעשות קודם ר"ח שצריך לקיימו קודם יום ראשון):
באר היטב (1)
(ו) שבלשון. כתב הש"ך ולפ"ז אם היה עומד בר"ח הראשון ואמר חדש זה אסור גם מר"ח הראשון ואילך:
סעיף ה׳
אמר חדש אחד או חדש סתם אסור מיום (ז)ליום:
באר היטב (1)
(ז) ליום. כגון אם נדר בחצי יום ט"ו לחודש תמוז אסור עד חצי יום ט"ו לחודש אב אע"פ שאינו אלא כ"ט יום שתמוז הוא חסר מ"מ הוא חודש שלם מיום ליום דבחודש חסר כ"ע מודים דסגי בכ"ט יום תדע שהרי במשנה מבואר אם אמר חודש אחד אסור מיום ליום א"כ משמע דלעולם סגי במיום ליום כדפרי' עכ"ל:
סעיף ו׳
היה עומד בתוך השנה או קודם לה ואמר השנה זו אסור עד תשלום השנה ומותר ביום ר"ה ושנה זו מונים מתשרי שאפילו אם עומד בכ"ט באלול כיון שהגיע תשרי מותר:
סעיף ז׳
אמר שנה אחת או שנה סתם (ח)אסור מעת לעת ואם נתעברה השנה אסור בה ובעיבורה ואם עומד בחורף ואמר שנה זו והיא מעוברת אסור עד תשרי ולא אמרינן שאדר שני יעלה לו במקום אלול:
באר היטב (1)
(ח) אסור. מעל"ע משעה שנדר ומדברי הסמ"ע בח"מ סימן שי"ב ס"ק כ"ב נראה מבואר דאם עומד בר"ה ואמר שנה א' אינו אסור אלא יב"ח אף שהשנה מעוברת דאל"כ הל"ל שנה זו אבל כשאינו עומד בר"ה לא הוי מצי למימר שנה זו דא"כ הוה משמע רק עד ר"ה ובאמת ר"ל שנה תמימה ע"ש מיהו היכא דאמר שנה א' מיום זה מונין י"ב חדש אפי' עומד בר"ה וכן אם אמר השנה דינו כאומר שנה זו ודלא כב"ח ע"ש עכ"ל הש"ך:
סעיף ח׳
אמר עד ר"ח אדר עד ר"ח אדר ראשון עד (ט)סוף אדר עד סוף אדר שני (י)ולהרמב"ם אם ידע שהשנה מעוברת ואמר עד ר"ח אדר אסור עד ראש חדש אדר שני:
באר היטב (2)
(ט) סוף. כתב הב"ח דאם אמר עד חצי אדר דינו כאומר עד אדר וה"ה אם אומר עד כ' או כ"א אדר וגם דין זה הוא בין שידע שהשנה מעוברת או לא לכ"ע אסור עד סוף אדר ב' דשני אדר חד ירחא חשיבי ש"ך:
(י) ולהרמב"ם. (דס"ל דסתם אדר הוא אדר שני אלא דס"ל כל שלא ידע שהשנה מעוברת מסתמא נתכוין לאדר הסמוך לשבט) כתב הש"ך דצ"ע דבח"מ סימן מ"ג סכ"ח ובא"ח ר"ס חכ"ח ובא"ע סי' קכ"ו ס"ז כתב הר"ב בסתם דסתם אדר הוא אדר ראשון ולא הביא סברת הרמב"ם כלל ולענין דינא נראה דיש להחמיר גם בנדרים באיסורא דאורייתא כסברת הרמב"ם ולפ"ז בשני שטרות שנעשו בשנה מעוברת נראה להלכה דאין נותנין למי שכ' בו אדר סתם אלא יחלוקו וכדין ב' שטרות שזמנם ביום א' כמ"ש בח"מ סי' ק"ד ס"י וגם כשמברכין החודש בב"ה קורין לראשון אדר א' ולשני אדר ב' וכן כותבין בגיטין וכתובות ושטרות וכ"כ מהרי"ל והכי נהוג עכ"ל:
סעיף ט׳
היה עומד בתוך השמיטה או קודם לה ואמר שמיטה זו אסור עד סוף השמיטה ואסור גם בשנה השביעית:
סעיף י׳
אמר שמיטה אחת או שמיטה סתם אסור שבע שנים מעת לעת:
סעיף י״א
האוסר עצמו בדבר עד הפסח או שאמר עד פני הפסח אינו אסור אלא עד (יא)שיגיע בלבד ואם אמר עד שיהיה הפסח הרי זה אסור עד שיצא הפסח ויש אומרים דעד פני הפסח אסור עד שיצא:
באר היטב (1)
(יא) שיגיע. כתב הב"ח דכל היכא דאינו אסור אלא עד שיגיע כגון עד הפסח לד"ה ובעד פני להרמב"ם וכן עד הגשם לקמן סי"ח בכולן צריך שאלה לחכם דלמא לא ידע להפריש ביניהם וע"ש וכתב בתשובת מהרי"ל באחד שנדר מהיין והתנה חוץ משבת וי"ט אסור ביין של הבדלה:
סעיף י״ב
אמר עד הקציר או עד הבציר או שאמר עד שיהיה הבציר או (יב)הקציר אינו אסור אלא עד שיגיע שכל דבר שאין זמנו ידוע בכל לשון שיאמר אינו אסור אלא עד שיגיע:
באר היטב (1)
(יב) הקציר. כתב הש"ך ואינו אסור עד שיגיע הקצירה בפועל לא עד שיגיע זמן הקצירה ואין קוצרים וע"ל סי"ח גבי עד הגשם. ב"ח:
סעיף י״ג
בכל מקום זמן הנדר הוא לפי מה שממהרין או מאחרין לקצור בו ואנו הולכים אחר המקום שעומד בו הנודר בשעת הנדר אפילו אם הלך אח"כ הנודר אל מקום אחר בין להחמיר כגון שהלך למקום [שממהרין] הקציר בין להקל שהלך למקום [שמאחרין] אותו:
סעיף י״ד
קציר סתם הוא קציר חטים ואם המקום שנדר בו (יג)רובו קציר שעורים הולכין אחריו:
באר היטב (1)
(יג) רובו. ול"ד לספק דלעיל סי' רי"ז ס"ג וסי"ז דהתם מספקינן במה היתה מחשבתו אם לרוב לשון העיר או לרוב ספוק העיר ואזלינן לחומרא אבל הכא ודאי דאחשיב הוא לאנשי עירו וקורא סתם למה שהוא הרוב בעירו עכ"ל הלבוש וכתב הט"ז אם אמר עד סוף הקציר היינו שיכלה כל הקציר אפילו של שעורין:
סעיף ט״ו
אם קבע זמן למשתה בנו ונדר עד זמן משתה בנו מספקא לן אם חשוב זמנו (יד)קבוע והולכין בו להחמיר: הגה ואפילו אם מת הבן קודם שיגיע משתה שלו צריך (טו)להמתין עד אותו זמן וכן אם נדר לעשות דבר עד שיהיה בנו בר מצוה ומת צריך להמתין עד שיהיה ראוי להיות בר מצוה (ת"ה סימן רע"ז) ועיין בא"ח סימן תקס"ט יחיד או רבים שקבלו עליהם תענית מחמת איזה צרה ועברה אם צריכים להשלים תעניתם והוא הדין בנדר נדר לעשות צדקה או שאר נדרים (א"ז פסק דחייב לקיים נדרו) ונ"ל דכל זה מיירי בקבלו עליהם סתם אבל אם פירש דבריו כגון מי שנדר ואמר אם יחיה פלוני החולה אתענה כך וכך או אתן כך וכך לצדקה אם מת אותו פלוני פטור מנדרו דהרי התנה בפירוש ולא בעינן תנאי כפול בנדרים דלא גרע דבורו מכוונת הנודר כדלעיל סי' רי"ח וכן יתבאר לקמן סוף סימן רל"ב (ד"ע) וכל שכן האומר אתן סלע לצדקה כדי שיחיה בני ואם לא יחיה לא אתן אע"ג דעובד ע"מ לקבל פרס מכל מקום פטור אם לא יחיה. (ב"י סי' רנ"ט בשם מ"כ והוא תשובת מהרי"ל סי' ק"ץ וד"מ שם):
באר היטב (2)
(יד) קבוע. פי' כיון שבידו לדחות החתונה יש סברא דלא הוי זמנו קבוע וכתב הש"ך אם אמר עד שיהא אסור עד שיצא וכן אם דחה זמן המשתה אסור עד שיהא ממש:
(טו) להמתין. הש"ך חולק על זה וכתב מאחר שבידו להקדים או לאחר זמן הנישואין אם כן לא היתה כונתו אלא עד שיעשה המשתה ולא על הזמן (ול"ד לעד שיהיה בנו בר מצוה דהתם זמנו קבוע):
סעיף ט״ז
עד הקיץ עד שיקוצו הרבה ומכניסין התאנים בכלכלות:
סעיף י״ז
עד שיעבור הקיץ עד שישמרו (טז)הסכינים שקוצצים בהם התאנים:
באר היטב (1)
(טז) הסכינים. פי' שכבר עבר כל זמני קציצתו:
סעיף י״ח
האוסר עצמו בדבר עד הגשם הרי זה אסור עד זמן הגשמים שהוא בא"י ר"ח כסלו הגיע זמן הגשמים הרי זה מותר בין ירדו גשמים בין לא ירדו ואם ירדו (יז)מי"ז במרחשון מותר ואם אמר עד הגשמים הרי זה אסור עד שירדו הגשמים והוא שירדו מזמן רביעה שניה שהוא בארץ ישראל ומקומות הסמוכים לה מכ"ג במרחשון ואילך: הגה (יח)ובגולה זמן הגשמים ששים יום אחר התקופה שמתחילין אז השאלה וזמן רביעה שניה שבעים יום אחר התקופה. (טור):
באר היטב (2)
(יז) מי"ז. ודעת הש"ך נוטה לפסוק כדעת הרא"ש דרביעה (*) לפני הט"ז היתה הגירסא ברישא שמאחרין ובסיפא שממהרין ולפנינו הוגה להיפך ע"פ הש"ך ראשונה היא בז' מרחשון ושניה בי"ז בו ואם אמר עד הגשם אסור עד ז' במרחשון ואז מותר בין ירדו בין לא ירדו ואם אמר עד הגשמים או עד שיהא הגשמים אסור עד שירדו ברביעה שניה ויש לתמוה על הרמב"ם דבהל' תפלה פסק דשואלין בז' במרחשון וכאן פסק דרביעה ראשונה הוא בי"ז מרחשון אלא שיש ליישב בדוחק וצ"ע ונ"ל שמטעם זה נהגו לברך בה"ב בשבת ראשון שאחר ר"ח מרחשון אע"פ שכ' מהרי"ו שאין להתחיל להתענות בה"ב עד י"ז מרחשון דהוי רביעה ראשונה וכן איתא בהגהת מנהגים מ"מ כיון דקיי"ל דרביעה ראשונה היא בז' מרחשון וכמ"ש א"כ יש לברך ברביעה ראשונה ולעולם אין פוסקין תענית בה"ב קודם ז' במרחשון עכ"ל:
(יח) ובגולה. והכל לפי המקום שנדר בו וכתב הש"ך ונראה דהרא"ש לטעמיה אזיל דס"ל דרביעה ראשונה היא בז' מרחשון בא"י והשניה בי"ז בו א"כ חזינן שהב' מרוחק מהא' עשרה ימים ובש"ס דתענית אמרי' ובגולה שואלין ס' יום אחר התקופה א"כ הרביעה שניה היא ע' יום אחר התקופה דאל"כ מנין להם זה דבגולה הרביעה שניה ע' יום אחר התקופה ולפ"ז הרמב"ם והמחבר דכתבו דהראשונה י"ז בו והשניה כ"ג בו א"כ אין כאן אלא ו' יום בין א' לב' א"כ הרביעה הב' בגולה אינו רק ס"ו יום אחר התקופה וקשה על הרב שכתב דברי הרא"ש אחר דברי הרמב"ם והמחבר וצ"ע עכ"ל:
סעיף י״ט
אמר עד שיפסקו הגשמים אסור עד שיעבור הפסח:
סעיף כ׳
קונם יין שאיני טועם בחג אסור בי"ט (יט)האחרון:
באר היטב (1)
(יט) האחרון. אע"ג דהוא חג בפני עצמו לענין פז"ר קש"ב מ"מ בלשון בני אדם הוא בכלל החג וכתב הט"ז מצאתי כתוב בשם מהר"ר ליב מפראג מכאן ראיה לומר בשמיני עצרת את יום חג שמיני עצרת הזה דהא מקרי חג עכ"ל ויש לדחות ראיה זו דבנדרים שאני ובלשון בני אדם מקרי חג ולא בשל תורה אבל נראה להביא ראיה ברורה מסוטה דף מ"א ואי כתב רחמנא בחג הסוכות הוי אמינא אפי' יום טוב האחרון כתב רחמנא בבוא כל ישראל הא קמן דאפי' בל' תורה מקרי חג דהא איצטריך למעוטי ולכתוב קרא יתירה וזה ראיה ברורה שאין עליה חשובה:
סעיף כ״א
האומר לאשתו מה שאת עושה קונם שאיני נהנה ממנו עד הפסח עשתה לפני הפסח מותר ליהנות ממנו אחר הפסח אבל אם אמר מה שאת עושה עד הפסח קונם שאיני נהנה ממנו אסור ליהנות לעולם במה שעשתה לפני הפסח:
סעיף כ״ב
אמר לאשתו קונם שאת נהנית לי מהיום עד פסח אם תלכי לבית אביך עד החג הלכה לפני הפסח אסור ליהנות ממנה עד הפסח ואפי' לא הלכה אסור ליהנות ממנה עד הפסח (כ)שמא תלך אח"כ ותעבור למפרע:
באר היטב (1)
(כ) שמא. בפרישה העתיק בשם רש"ל וז"ל דוקא בנדרים דקילי הוא דאמרי' בתנאי לא מזדהרי אינשי אבל גבי גיטין פסק הרא"ש דכל תנאי שיש בידה לקיימו מותרת להנשא מיד ולא חיישינן שמא תעבור על התנאי עכ"ל ועיין בא"ע סי' קמ"ג:
סעיף כ״ג
אמר לה קונם שאת נהנית לי עד החג אם תלכי לבית אביך עד הפסח אסורה ליהנות (כא)מיד ואם הלכה לפני הפסח ונמצא מהנה אותה הרי זה לוקה בזמן הסנהדרין ואסורה בהנייתו עד החג ומותרת לילך לבית אביה משהגיע הפסח:
באר היטב (1)
(כא) מיד. שמא תלך ותעבור למפרע וכאן לא אמר שאסורה לילך לפני הפסח שמא תהנה ממנו אחר הפסח דאדם נזהר בנדר ואינו נזהר בתנאי נדר עכ"ל פרישה וע"ל ס"ס רל"ט:
נוסח השולחן ערוך: אשלי רברבי: שלחן ערוך יורה דעה, למברג תרמ״ח; באר היטב: תורת אמת 357 – באמצעות ספריא (נחלת הכלל). השיוך של קטעי השיעור לסעיפים נעשה אוטומטית; "משוער" = יש לבדוק.