סימן קי״ג – דיני בשולי עובדי כוכבים
סעיף א׳
דבר שאינו נאכל כמו שהוא חי וגם (א)עולה על שלחן מלכים ללפת בו את הפת או לפרפרת שבישלו עובד כוכבים אפילו בכלי ישראל ובבית ישראל אסור משום בישולי עובד כוכבים:
באר היטב (1)
(א) עולה. כתב הש"ך דמדברי המחבר והרב בד"מ משמע דאפי' לא נשתנה מברייתו ע"י האור אסורה אבל באמת נראה עיקר בש"ס דאין אסור משום בשולי עובדי כוכבים אלא כשנשתנה מברייתו ע"י האור וכתב או"ה דקרביים וקורקבן ובני מעיים אע"ג דאמרינן לעיל ר"ס ע"ה אוכליהון לאו בר אינש ולא הוי חה"ל מ"מ אסורים משום בשולי עובדי כוכבי' וכמהין ופטריות עולה עש"מ משום פרפראות ויש בו משום בשולי עובדי כוכבי' עכ"ל:
סעיף ב׳
עירב דבר הנאכל כמו שהוא חי עם דבר שאינו נאכל כמו שהוא חי ובישלם העובד כוכבים אם העיקר מדבר שיש בו משום בישולי עובד כוכבים אסור ואם לאו מותר: הגה ומותר לאכול אפונים קלויים של עובד כוכבים וכן הקטניות שקורין ערבשי"ן קלויים דאינן עולים על שלחן של מלכים וכן נהגו בהם (ב)היתר אם לא במקום שנהגו למשוח המחבת בחלב שאז נוהגים בהם איסור (רמב"ם פי"ז דמ"א ומהר"א מפראג והגהות בארוך) אבל בלאו הכי שרי ואין לחוש לכליהם של עובד כוכבים דסתמן אינן בני יומן וכל פרי שנאכל כמו שהוא חי אע"פ שבשלו אותו עובד כוכבים ונמחה ונעשה תבשיל בידיהם שרי ועל כן אוכלין הפובידל"א שעושין העובדי כוכבים (ד"ע ממשמעות הרמב"ם ור"ן ותוס' והוא פשוט):
באר היטב (2)
(ב) היתר. כ' בת"ח שנוהגים היתר בק"ק קראקא לקנות האגוזים שלמים שקורין שטעכ"ל נוס"ן שמבשלים העובדי כוכבים דמותר מטעם שאין עולין עש"מ:
(ח) כוונה. (ואו"ה חולק) כתב בד"מ דה"ה דניפוח באש בפה מהני וע"ל סעיף ד' בהג"ה:
סעיף ג׳
פנאד"ה שאפאה עובד כוכבים (ג)אסורה אפילו למי שנוהג היתר בפת של עובד כוכבים מפני שהשומן נאסר כשהוא בעין משום בישולי עובדי כוכבים ונבלע (ד)בפת וכן ירקות הנאכלים חיים שבשלם עם בשר אסורים מפני ששומן של בשר נבלע בהם:
באר היטב (2)
(ג) אסורה. דוקא של דגים או שומן חי של בשר אבל שומן של בשר או של אווזא שכבר מהותך אין בו משום בשולי עובדי כוכבים דאין בישול אחר בישול. ש"ך:
(ד) בפת. כ' הט"ז ול"ד לפת שנילוש בביצים בסי' קי"ב משום דהתם הקמח עיקר והביצים טפלים משא"כ כאן כיון שהשומן בעין לא בטיל:
סעיף ד׳
יש מי שמתיר (ה)בשפחות שלנו ויש מי שאוסר ואפילו בדיעבד (תשובת רשב"א סי' ס"ח): הגה ובדיעבד יש לסמוך אדברי המתירים (ארוך כלל מ"ג והגהות ש"ד) ואפילו לכתחילה נוהגין להקל בבית ישראל שהשפחות והעבדים מבשלים בבית ישראל כי אי אפשר שלא יחתה אחד מבני הבית מעט (שם):
באר היטב (1)
(ה) בשפחות. פי' הט"ז וש"ך דהיינו אותן שקנויות לנו וישראל מוזהר עליו בשבת מן התורה והלכך ליתיה בכלל גזירות חתנות אבל לא בשפחות שלנו שבארצות אלו שאין קנויות לנו רק שנשכרו לשנה ואין אנו מוזהרין עליהן בשבת כמ"ש בא"ח סי' ש"ד ומ"ש הר"ב דבדיעבד יש לסמוך וכו' טעמו דא"א שלא יחתה א' מבני הבית וכתב בד"מ שמעינן מכאן אפילו לא כוון להתיר ע"י חיתוי זו אלא עשאו בלא כונה דמותר וכ"כ בכל בו עכ"ל ובאו"ה כתב אך יזהר שאותו החיתוי יועיל לתקן האש ויועיל למהר בישולו ע"י ישראל:
סעיף ה׳
עובד כוכבים שבישל ולא נתכוון לבישול מותר כיצד עובד כוכבים שהצית אור באגם כדי להעביר החציר ונתבשלו בו חגבים הרי אלו מותרים ואפילו במקום שעולים על שלחן מלכים וכן אם חרך הראש להעביר השער מותר לאכול ראשי האזנים שנצלו בשעת החריכה אבל אם כוון לשם בישול כגון שהסיק התנור לבשל בו והיה בו בשר תחילה ונצלה אף על פי שלא כיון לזה הבשר שהרי לא (ו)ידע בו אסור:
באר היטב (1)
(ו) ידע. בטור כתב לפיכך אם ידוע שיש בשר בתנור אפילו חממו לייבש בו כלי אסור דחיישינן שמא כוון גם לבישול וכתב הט"ז ע"ז וקשה לי הא כתב הטור אח"כ בסי' זה באם היפך בו עובד כוכבים ואין ידע אם סלקו וכו' לא חיישינן שמא סלקו א"כ ק"ו כאן וצריך לדחוק ולחלק דשאני גבי סילוק דהא אינו דבר מצוי כ"כ לעשותו כמו כאן שמצוי הוא לכוין גם לבישול עכ"ל:
סעיף ו׳
כל שבישלו ישראל מעט בישולו בין בתחילה בין בסוף מותר לפיכך אם הניח עובד כוכבים בשר או קדרה על גבי האש והפך ישראל בבשר והגיס בקדרה או שהגיס ישראל וגמר העובד כוכבים הרי זה מותר. (ואפי' לא היה מתבשל בלא (ז)סיוע העובד כוכבים):
באר היטב (1)
(ז) סיוע. הנה הט"ז וש"ך הקשו על רמ"א דדין זה הוא נגד הש"ס עיין שם וצ"ל דכאן מיירי דבישול גמור לא היה יכול להתבשל אם לא ע"י עובדי כוכבים אבל כמאכל בן דרוסאי היה יכול להתבשל ע"י ישראל לבד ובט"ז כ' דבלא"ה קי"ל כיש חולקין שהביא רמ"א בסמוך דהדלקת אש או חיתוי מהני:
סעיף ז׳
אין שגירת (פי' הבערה ובערו והשיקו תרגום ויהון שגרין) התנור מועלת אלא בפת אבל בשאר המתבשלים אין שגירת התנור ולא הדלקת האש מעלה ומוריד אלא ההנחה דוקא לפיכך הרוצה לבשל במחבת בתנור של עובד כוכבים צריך שיתן ישראל המחבת לתוך התנור למקום הראוי להתבשל בו: הגה ויש חולקין וסבירא להו דהדלקת האש או חיתוי בגחלים מהני לענין בישול כמו לענין פת וכן נוהגין (הגהות ש"ד ובארוך כלל מ"ג ובמרדכי פא"מ) ואפילו חיתוי בלא כוונה מהני ומועיל (ממשמעות מהרא"י בהגהת ש"ד וכל בו) וי"א דאפילו לא חיתה ישראל ולא השליך שם קיסם רק שהעובד כוכבים הדליק האש מאש של ישראל שרי (או"ה שם בשם מהר"ם):
סעיף ח׳
נתן ישראל קדרה על האש (ט)וסלקה ובא עובד כוכבים והחזירה אסור אא"כ הגיע למאכל בן דרוסאי שהוא שליש בישולו כשסילקה:
באר היטב (1)
(ט) וסלקה. כתב הש"ך לאו דוקא סלקה ישראל אלא ה"ה סלקה עובד כוכבים והחזירה אסור. (וכ"ד הט"ז):
סעיף ט׳
אם בישלו עובד כוכבים כמאכל בן דרוסאי וגמרו ישראל יש לאסור אלא אם כן הוא ערב שבת או ערב יום טוב או שיש הפסד מרובה בדבר. (ויש מתירין בכל (י)ענין) (טור בשם הרא"ש ור"ן ור"ף ומהר"מ ואו"ה וסמ"ק סימן שכ"ג שר' יקר עשה כן מעשה וכ"ה בכל בו וכ"פ בסה"ת ומרדכי ואגודה פא"מ ורא"ה בס' ב"ה וסמ"ג דף נ"ז ע"ב ושכן קבל מר"י ור' ירוחם ני"ז ח"ז שכן הסכימו רוב הפוסקים ולא כדת השיג הב"י בב"ה אר' ירוחם בזה עיין שם) וכן נוהגין:
באר היטב (1)
(י) ענין. דדוקא לקולא אמרינן דכמב"ד הוי בישול שלא יאסרו אח"כ עובד כוכבים אבל לחומרא לא ועדיין מהני אם יגמור ישראל אח"כ ט"ז (וכן הסכמת רוב הפוסקים):
סעיף י׳
הניח ישראל על גבי גחלים עוממות שלא היה ראוי להתבשל עליהם כמאכל בן דרוסאי ובא עובד כוכבים והפך בו ונתבשל אסור:
סעיף י״א
הניח ישראל על גבי האש והניח עובד כוכבים (יא)לשמרו והפך בו ואין ידוע אם סלקו העובד כוכבים עד שלא הגיע למאכל בן דרוסאי מותר. (דספק דבריהם להקל) (טור) וכן כל ספק בישולי עובדי כוכבים וכיוצא בו מותר:
באר היטב (1)
(יא) לשמרו. והוא בענין שאין לחוש בו שהחליפו העובד כוכבים וע"ל סי' קי"ח ס"י:
סעיף י״ב
דגים קטנים שמלחן ישראל או עובד כוכבים הרי הן כמו שנתבשלו מקצת בישול ואם (יב)צלאן עובד כוכבים אחר כן מותרים אבל דגים מלוחים גדולים אינם נאכלים אלא ע"י הדחק לפיכך אם צלאן עובד כוכבים אסורים ויש מתירין: הגה וכן כל דבר שנאכל חי ע"י (יג)הדחק ובשלו עובד כוכבים דינו כדגים גדולים (ד"ע) ובשר (יד)מלוח אינו נאכל כלל כמו שהוא חי ואסור אם נתבשל ע"י עובד כוכבים (תוס' פ' החולץ):
באר היטב (5)
(יב) צלאן. דכיון שנאכלים כמות שהן חיין ע"י מליחה אין בהם משום בשולי עובדי כוכבים ועל המליחה תחלה לא גזרו שלא גזרו רק בבישול שע"י האש וכתב הב"ח דהא דדגים קטנים אינם עולים עש"מ היינו בדגים קטנים שגידול שלהן גדול ואותן דגים בקטנותן אינם חשובים ואינם עש"מ אבל דגים קטנים שגידול שלהם לעולם קטן הם חשובים ועעש"מ ומהרש"ל כתב דמיירי דאינן קטנים לגמרי (וכ"כ של"ה דף ע"ז):
(יג) הדחק. כתב או"ה דחבושים וערמונים הנקראים בל"א קעסטי"ן אינן נאכלין חיין אלא ע"י הדחק ויש בהן משום בשולי עובדי כוכבים ות"ח כתב שאין נראה בערמונים דהא בכל מדינות אלו רוב אכילתן חיין עכ"ל. (וכן ראיתי במדינות האלאנ"ד):
(יד) מלוח. כתב הט"ז דאם מלחו הרבה ונשתהה זמן רב במלחו עד שראוי לאכילה כך בלא בישול דינו כמו דגים קטנים:
(טו) והמעושן. כתב ב"י וד"מ דאע"פ שעשנן ישראל אם בישל עובד כוכבים אסור וכתב הש"ך דלדעת המתירין בסי"ב דגים גדולים מלוחים שבשלן העובד כוכבים ה"ה דגים גדולים מעושנין שבשל עובד כוכבים מותרין:
(טז) חיה. משום דאין נאכלין אלא ע"י הדחק וגרע מדגים גדולים בסעיף י"ב. ט"ז:
סעיף י״ג
דג שמלחו עובד כוכבים ופירות שעשנן עד שהכשירן לאכילה הרי אלו מותרין דמלוח אינו כרותח בגזירה זו והמעושן אינו כמבושל: הגה גם כבוש אינו כמבושל דלא אסרו אלא בישול של אש (טור):
סעיף י״ד
ביצה אף על פי שראויה לגומעה חיה אם בשלה עובד כוכבים אסורה:
סעיף ט״ו
(יז)תמרים המרים קצת שאינם נאכלים אלא על ידי הדחק אם בשלם עובד כוכבים אסורים:
באר היטב (1)
(יז) תמרים. כתב או"ה ומיהו הני אגסים ותפוחין אע"פ שרוב אכילתן ע"י צליה ובישול אם צלאן ובישלן עובד כוכבים מותרין דמ"מ נאכלין ג"כ חיין ועוד שרוב עיקר אכילתן חיין ע"כ וכתב בט"ז ואותן אגוזים גדולים שמרקחין עם קליפתן המרה וגרעינן שלהם אסורים משום בשולי עובדי כוכבים דאין נאכלין חיין ועולין עש"מ עכ"ל:
סעיף ט״ז
כלים שבשל בהם העובד כוכבים לפנינו דברים שיש בהם משום בישולי עובדי כוכבים צריכים (יח)הכשר ויש אומרים שאינם צריכים ואף לדברי המצריכים הכשר אם הוא כלי חרס מגעילו שלש פעמים ודיו מפני שאין לאיסור זה עיקר בדאורייתא: הגה עובד כוכבים שבשל לחולה בשבת מותר למוצאי שבת אפילו (יט)לבריא ואין בו משום בשולי עובדי כוכבים דכל כה"ג היכרא איכא (ב"י בשם הר"ן שכ"כ בשם הרא"ה):
באר היטב (2)
(יח) הכשר. כ' הת"ח לכן צריך ליזהר בשפחות עובדי כוכבים המבשלות לעצמן בבית רבן שלא יניחו ע"ג האור ואם קדמו והניחו כו' צריך הגעלה עכ"ל ואע"ג דמתירין לעיל מטעם דא"א שלא יחתה א' מבני הבית י"ל דאם מבשלה לעצמה אין רגילות כלל שאחד מבני הבית יחתה ש"ך וכ' עוד ומיהו אם נתבשל בהן בדיעבד ויש רוב בתבשיל שרי דבש"ע בטלים ברוב כדלעיל סי' קי"ב סי"ד ובסי' קט"ו ס"א בהג"ה:
(יט) לבריא. והט"ז חולק על דין זה ואוסר לבריא במ"ש ואפי' לחולה עצמו אינו מותר אלא בשעת הדחק עכ"ל (ועיין בנה"כ דמיקל בזה) (ואחרונים חלקו וחלילה להקל ואפילו לחולה עצמו אינו מותר אלא בשבת ולמוצאי שבת חוזר לאיסור וכ"ש לבריא וכ' ט"ז וראיה מסי' קי"ב סעיף ח' דבמקום שאין פלטר מצוי התירו של בע"ה וזה ודאי דאחר שיבא למקום שיהא פלטר מצוי כו' ולא אוכל להבין הלא המחבר גופיה כ' בפי' כך בסעיף ד' ע"ש ול"נ להוכיח דאסור לאוכלו במ"ש כדאיתא בגמ' השוחט לחולה בשבת מותר לבריא באומצא אבל המבשל לחולה אסור לבריא גזירה שמא ירבה בשבילו אם כן הכי נמי אם יהא מותר לחולה למ"ש שמא ירבה בשבילו וק"ל):
נוסח השולחן ערוך: אשלי רברבי: שלחן ערוך יורה דעה, למברג תרמ״ח; באר היטב: תורת אמת 357 – באמצעות ספריא (נחלת הכלל). השיוך של קטעי השיעור לסעיפים נעשה אוטומטית; "משוער" = יש לבדוק.