מסכת ערכין דף כ״ט
דף כ״ט עמוד א
רש״י27
גמ' הרי הן כהקדש ויש בהן מעילה:
הרי הן כחולין כשאר ממונו של כהן:
בשלמא רבנן דמתניתין מפרשי טעמא וקרא דרבי יהודה כדקתני א"כ למה נאמר כל חרם כו':
שהקדיש שדה חרמו שדה שהחרים ישראל והגיע לחלק כהן שדה שלא יאמר הואיל וכשיגיע יובל אם לא אפדנה אני מיד גזבר ויגאלנה אחר תתחלק לכהנים ביובל כדין מקדיש שדה אחוזה דהא שדה חרם לגבי כהן אחוזה היא כדכתיב כשדה החרם לכהן תהיה אחוזתו ועכשיו שאני מוחזק בה תהא שלי שהרי דין הוא בשל אחרים אני זוכה אם היה ישראל מקדיש שדה אחוזתו כשיגיע יובל תתחלק לי בשל עצמי לא כל שכן:
תלמוד לומר כשדה החרם כו' דהאי קרא במקדיש שדה אחוזה כתיב:
מה למדנו משדה החרם על שדה אחוזה כו' מה שדה אחוזה שהקדיש ישראל וגאלה אחד מן הכהנים תצא מידו ביובל ותתחלק לכל בני המשמר כדאמר בפירקין דלעיל אחוזתו שלו ואין זו שלו אף שדה חרמו כו':
סבר לה כרבי ישמעאל דמפיק לה במתניתין מיקדיש ואל תקדיש:
הלכה כר' יהודה בן בתירא דסתם חרמים לבדק הבית:
ברייתא איפכא תניא דרבנן אמרי לבדק הבית ורבי יהודה לכהנים:
רב גמריה גמיר מרביה דרביה אגמריה דמתני' משבשתא היא:
ושדינהו לד' זוזי בנהרא דהקדש הן לבדק הבית דאי לכהן לית להו פדיון ולכהן בעי מיתבינהו:
בזמן הזה דליכא בית וליכא פסידא אלא איסורא הוא דרביעא עלייהו אפילו לכתחלה נמי:
אין עבד עברי נוהג דאינו נמכר בזמן הזה:
ואין שדה אחוזה דין שדה אחוזה שתהא נגאלת בגירוע אלא אם ירצה הלוקח להחזירה לו בדמים שירצה מחזיר ואם לאו אין כופין אותו וכן דין מקדיש שדה אחוזה בזמן הבית ואין היובל נוהג כגון משגלו שבט ראובן וגד שבטלו היובלות אין נגאלת אלא בשויה:
אין בתי ערי חומה נוהגין דלא כייפינן ליה ללוקח אם בא מוכר לגאלה אפילו בתוך שנה:
אין גר תושב נוהג שיהא ישראל מצווה להחיותו. גר תושב שקיבל עליו שלא לעבוד עבודת כוכבים ואוכל נבילות:
כתיב בעבד עברי כי טוב לו עמך וכתיב בגר תושב עמך ישב וגו' דלא תסגיר עבד אל אדוניו בגר תושב משתעי דהכי מוקמינן לה במסכת גיטין בפ' השולח גט (דף מה.) וכתיב בתריה עמך ישב בקרבך וגו'. מכל מקום לתרוייהו קשיא דקתני אין שדה חרמים נוהג אלא בזמן יובל:
מקרקעי אין נוהגין כדכתיב בצאתו ביובל כשדה החרם:
מתני' כתוב אחד אומר תקדיש גבי בכור דכתיב כל הבכור [וגו'] תקדיש (דברים טו):
וכתוב אחד אומר לא יקדיש אך בכור אשר יבוכר לה' בבהמה לא יקדיש איש אותו וגו' (ויקרא כ״ז:כ״ו):
הקדש עילוי להעלותו בדמים ויתן טובת הנאתו לכהן:
ואי אתה מקדישו הקדש מזבח שיהא שם זבח אחר חל עליו:
גמ' ורבנן דנפקא להו הך דרשא (לעיל ערכין כח:) מכל חרם קדש קדשים:
אל תקדיש מיבעי ליה ללאו שאם מתפיסו לשם זבח אחר עובר בלאו:
שמצוה להקדישו לשם בכור ואף על פי שהוא קדוש מאליו:
ורבי ישמעאל אמר לך אי לא מקדיש ליה לא קדיש בתמיה:
לא צריך לאקדושיה ולית ליה לרבי ישמעאל הך דרשא:
גמ׳ תנו רבנן חרמי כהנים אין להן פדיון ונותנין לכהן חרמים כל זמן שהן בבית בעלים הרי הן כהקדש לכל דבריהן שנאמר (ויקרא כז, כח) כל חרם בישראל קדש קדשים הוא לה' נתנן לכהן הרי הן לכל דבריהן כחולין שנאמר (במדבר יח, יד) כל חרם בישראל לך יהיה:
ר' יהודה בן בתירא אומר סתם חרמים לבדק הבית כו': בשלמא רבנן כדקא מפרשי טעמייהו וטעמא דרבי יהודה בן בתירא אלא רבי יהודה בן בתירא האי כשדה החרם מאי עביד ליה
מיבעיא ליה לכדתניא (ויקרא כז, כא) כשדה החרם לכהן תהיה אחוזתו מה תלמוד לומר מנין לכהן שהקדיש שדה חרמו שלא יאמר הואיל ויוצאה לכהנים והרי היא תחת ידי תהא שלי
ודין הוא בשל אחרים אני זוכה בשל עצמי לא כל שכן ת"ל כשדה החרם לכהן תהיה אחוזתו
וכי מה למדנו משדה חרם מעתה הרי זה בא ללמד ונמצא למד מקיש שדה חרמו לשדה אחוזה של ישראל
מה שדה אחוזה של ישראל יוצאה מתחת ידו ומתחלקת לכהנים אף שדה חרמו יוצאה מתחת ידו ומתחלקת לאחיו הכהנים
ואידך מחרם החרם ואידך חרם החרם לא משמע ליה
ורבי יהודה בן בתירא דחל על קדשי קדשים ועל קדשים קלים מנא ליה סבר ליה כרבי ישמעאל:
אמר רב הלכה כרבי יהודה בן בתירא ורב שביק רבנן ועביד כרבי יהודה בן בתירא ברייתא איפכא תניא שביק מתני' ועביד כברייתא רב מתני' נמי איפכא תני
מאי חזית דאפכת מתניתין מקמי ברייתא נפיך ברייתא מקמי מתני' רב גמריה גמיר אי הכי כרבי יהודה בן בתירא כרבנן מיבעי ליה הכי קאמר למאי דאפכיתו ותניתו הלכה כרבי יהודה בן בתירא
ההוא גברא דאחרמינהו לנכסיה בפומבדיתא אתא לקמיה דרב יהודה אמר ליה שקול ארבעה זוזי ואחיל עלייהו ושדינהו בנהרא ולישתרו לך אלמא קסבר סתם חרמים לבדק הבית
כמאן כשמואל דאמר הקדש שוה מנה שחיללו על שוה פרוטה מחולל אימר דאמר שמואל שחיללו לכתחלה מי אמר
הני מילי בזמן שבית המקדש קיים דאיכא פסידא אבל בזמן הזה אפי' לכתחלה אי הכי אפי' פרוטה נמי פרסומי מלתא
אמר עולא אי הואי התם הוה יהיבנא כולהו לכהנים אלמא קסבר עולא סתם חרמים לכהנים
מיתיבי אין עבד עברי נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג שנאמר (ויקרא כה, מ) עד שנת היובל יעבוד עמך
ואין שדה החרם נוהגת אלא בזמן שהיובל נוהג שנאמר (ויקרא כה, כח) ויצא ביובל ושב לאחוזתו אין בתי ערי חומה נוהגין אלא בזמן שהיובל נוהג שנאמר (ויקרא כה, ל) לא יצא ביובל
ר"ש בן יוחי אומר אין שדה חרמין נוהגין אלא בזמן שהיובל נוהג שנאמר (ויקרא כז, כא) והיה השדה בצאתו ביובל קודש לה' כשדה החרם ר"ש בן אלעזר אומר אין גר תושב נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג
אמר רב ביבי מ"ט אתיא טוב טוב כתיב הכא (דברים טו, טז) כי טוב לו עמך וכתיב התם (דברים כג, יז) בטוב לו לא תוננו
לא קשיא הא במקרקעי הא במטלטלי והא מעשה דפומבדיתא במקרקעי נמי הוה מקרקעי דחוצה לארץ כמטלטלי דארץ ישראל דמי:
מתני׳ רבי ישמעאל אומר כתוב אחד אומר תקדיש וכתוב אחד אומר לא יקדיש א"א לומר תקדיש שהרי כבר נאמר לא יקדיש א"א לומר לא יקדיש שהרי כבר נאמר תקדיש
הא כיצד מקדישו אתה הקדש עלוי ואי אתה מקדישו הקדש מזבח:
גמ׳ ורבנן {ויקרא כז } אל תקדיש מיבעי ליה ללאו תקדיש מיבעי ליה לכדתניא מנין לנולד בכור בעדרו שמצוה להקדישו שנאמר (דברים טו, יט) הזכר תקדיש
ורבי ישמעאל אי לא מקדיש ליה לא קדוש קדושתו מרחם הוה וכיון דכי לא מקדיש ליה קדוש לא צריך לאקדושיה:
הדרן עלך המקדיש שדהו
תוספות2
שקול ד' זוזי ואחיל עלייהו ושדינהו בנהרא ולישתרי לך ואם תאמר והא אמר בפרק קמא דע"ז (דף יג. ושם) אין מקדישין ואין מחרימין ואין מעריכין בזמן הזה ואם הקדיש והחרים והעריך בהמה תעקר פירות וכלים ירקבו והכא בזמן הזה איירי כדמסיק הכא ואמאי לא אמרי' ירקבו וצ"ל דדוקא במטלטלין קאמר דירקבו דלא אתי בהו לידי תקלה אם ממתינים עד שירקבו והכא במקרקעי איירי דאם ימתין (לאו) אתי לידי תקלה והכי נמי איתא בסמוך דאמר והא מעשה דפומבדיתא מקרקעי היה:
הקדש עלוי פי' להעלותו בדמים ליתן טובת הנאה לכהן:
דף כ״ט עמוד ב
תוספות4
מתני' המוכר. היתה שנת שדפון וירקון או שביעית אינה עולה לו מן המנין בפ' המקבל (ב"מ דף קו.) מפרש שהשדפון וירקון הוה נמי כמו כן בכל העולם דאי השדפון בבאגא בהכי לא תנן דעולה לו מן המנין דיקא נמי דקתני דומיא דשביעית שאסור לזרוע בו (בכל העולם):
נרה או הובירה עולה לו מן המנין בגמרא מפרש אמאי תנא נרה כיון דתנא הובירה דעולה כ"ש נרה והוה מצי למימר לא זו אף זו קתני:
התם לא הדרא ומזבנא פי' רש"י בתו שמכרה בקטנותה ויצאה בת חורין בסימני נערות לא הדרא ומזבנא כדאמר בקדושין (דף יח. ושם) דאין אדם מוכר בתו לשפחות אחר שפחות כדנפקא לן מבבגדו בה כיון שבגד בה שמכרה לשפחות שוב אינו יכול למוכרה הלכך יציאה גמורה היא ואיכא למימר ק"ו עכ"ל ול"נ דהא פלוגתא דתנאי היא התם לכך פירש ר"י דאפי' למ"ד בעלמא דאדם מוכר בתו לשפחות אחר שפחות היכא דהביאה סימנים מיהא [מודה דלא מזדבנא] איכא ק"ו (דלא מזדבנא) מיהו ק"ק גבי מוכר שדהו נמי אתיא מהאי ק"ו דלא תימכר עוד מיהו יש לחלק דלא דמיא לק"ו דבתו כיון שבאו לה סימני נערות לא יפרקו עוד מעליה אבל מוכר שדהו בשעת היובל אין הק"ו טוב כל כך כמו גבי מוכר בתו שהרי היובל יעבור ויהיה כבתחלה ועוד יש לפרש כמו שפרש"י לפי שאין אדם מוכר בתו לשפחות אחר שפחות ואע"ג דפליגי בה תנאי מיהו קיימא לן כר"ש דסבירא ליה התם דאסור למכור:
ולא ידענא הי מינייהו המקח בטל ואי קשיא פשיטא דאהך דהמוכר שדהו בשנת היובל קאמר שמואל דהמקח בטל ומעות חוזרים דאי מעות אבודין מאי [איכא] בין רב לשמואל איכא בינייהו אי שמיט לוקח וקצץ אילנות שהיו בה לרב דאמר מכורה [היא] שדה הדרא בעינא ואילנות דקץ קץ לשמואל דאמר אינה מכורה ומעות מתנה הדרי אילנות ואע"ג דלוקח לא שקיל זוזי אי נמי כגון שמכר עמה מטלטלין והחזיק הלוקח בקרקעות ולא משך המטלטלין דקיימא לן נכסים שאין להן אחריות נקנים עם נכסים שיש להן אחריות בכסף בשטר ובחזקה ואין צריך משיכה לרב דאמר מכורה [ויוצאה] שדה הדרא ומטלטלי מיקנו לשמואל דאמר אינה מכורה ומעות מתנה לא מיקנו מטלטלי דחזקה דקרקע לא הוי חזקה עכ"ל רש"י ולפי האי שפרש"י דאמר במכור חוזר לבעליו מיד מ"מ מיקנו מטלטלין בהדייהו מקשין העולם מההיא דפ"ק דב"מ (דף יא.) מעשה בר"ג וזקנים שהיו באים בספינה אמר מעשר שאני עתיד למוד נתון ליהושע ומקומו מושכר לו (ואיכא בתוספתא) [ותני בסיפא] דנתקבלו שכר זה מזה וליתבי ההוא אתרא במתנה ע"מ להחזיר (או) וליקני לו בחליפין דסודר אי נמי לישייליה ההוא אתרא ויקנה ליה בקנין סודר וי"ל דכל דבר החוזר לבעלים כגון מתנה ע"מ להחזיר א"נ שאלה או שכירות בכולם לא מיקנו בחליפין משום דהוה כמו טובת הנאה דאמרינן (שם:) דאינה ממונא לקנות בחליפין ומש"ה הוצרך שיתקבלו מעות זה מזה:
מתני׳ המוכר את שדהו בשעת היובל אינו מותר לגאול פחות משתי שנים שנאמר (ויקרא כה, טו) במספר שני תבואות ימכר לך
היתה שנת שדפון וירקון או שנת שביעית אינו עולה מן המנין נרה או הובירה עולה לו מן המנין רבי אליעזר אומר מכרה לו לפני ראש השנה והיא מליאה פירות הרי זה אוכל ממנה שלש תבואות בשתי שנים:
גמ׳ המוכר שדהו בשעת היובל וכו' אינו גואל לא קתני אלא אינו מותר לגאול אלמא קסבר איסורא נמי איכא דאפילו קרקושי זוזי נמי אסור
ולא מיבעיא מוכר דקאי בעשה דכתיב (ויקרא כה, טו) במספר שני תבואות ימכר לך אלא אפילו לוקח נמי קאי בעשה דבעינן {ויקרא כה } שנים תקנה וליכא
איתמר המוכר שדהו בשנת היובל עצמה רב אמר מכורה ויוצאה ושמואל אמר אינה מכורה כל עיקר מאי טעמא דשמואל קל וחומר ומה מכורה כבר יוצאה שאינה מכורה אינו דין שלא תימכר
ולרב לא אמרינן קל וחומר כי ה"ג והתניא יכול ימכור אדם את בתו כשהיא נערה אמרת קל וחומר ומה מכורה כבר יוצאה עכשיו שאינה מכורה אינו דין שלא תימכר
התם לא הדרא מיזדבנא הכא הדרא מיזדבנא
מיתיבי אחר היובל שנים תקנה מלמד שמוכרין סמוך ליובל מופלג מן היובל מנין ת"ל (ויקרא כה, טז) לפי רוב השנים ולפי מעוט השנים
ובשנת היובל עצמה לא ימכור ואם מכר אינה מכורה אמר לך רב אינה מכורה למספר שני תבואות אבל מכורה היא ויוצאה
ואי איזדבוני מיזבנה תיקום ברשותיה עד בתר יובל ובתר יובל ניכליה שני תבואות וניהדרה מי לא תניא אכלה שנה אחת לפני היובל משלימין לו שנה אחרת אחר היובל התם נחית לאכילה הכא לא נחית לאכילה
אמר רב ענן שמעית מיניה דמר שמואל תרתי חדא הך ואידך המוכר עבדו לעובד כוכבים או בחוצה לארץ יצא לחירות
חדא הדרי זביני וחדא לא הדרי זביני ולא ידענא הי מיניה
אמר רב יוסף ניחזי אנן מדתניא בברייתא המוכר עבדו בחו"ל יצא לחירות וצריך גט שיחרור מרבו שני ש"מ מדקרי ליה לשני רבו אלמא לא הדרי זביני וכי קאמר שמואל הכא אינה מכורה ומעות חוזרין
רש״י23
מתני' המוכר. בשעת היובל בזמן שהיובל נוהג:
פחות משתי שנים אבל לאחר שתי שנים אם רוצה לפדותה פודה בעל כרחו של לוקח ונותן לו לפי מה שמכרה כדכתיב (ויקרא כ״ה:כ״ז) וחשב את שני ממכרו שמחשב כמה שנים משמכרה עד היובל ומחלק הדמים לפי השנים כגון אם מכרה קודם היובל עשר שנים בעשר ליטרין נמצא שמכר פירות של כל שנה ושנה בליטרא שהרי סתם מכירה אינה אלא עד היובל הלכך אם שהתה ביד לוקח ה' שנים ואח"כ בא מוכר לגאלה מנכה לו לוקח ה' ליטרין ליטרא לכל שנה שאכלה שכך עלה חשבון כשיוצא מתחילה:
אינו עולה מן המנין השתי שנים דהא שני תבואות כתיב שתי שנים הראויין לתבואה תשהה ביד לוקח אבל היתה שנה הראויה לתבואה ונרה ולא זרעה או הובירה שהניחה בורה שאפי' ניר לא עשה בה איהו אפסיד אנפשיה ועולה לו במנין שתי השנים:
שלש תבואות אותה העומדת בה בשעת קנייה ושתי תבואות בשתי שנים שתהא בידו:
גמ' אינו גואל לא קתני דליהוי משמע אינו דין שיכופו את הלוקח להחזיר לו בפדיון בפחות משתי שנים:
דאפילו קרקושי נמי אסור למוכר להראות זוזין ללוקח כדי שייטב בעיניו להחזירה לו:
שנים תקנה במספר שנים אחר היובל תקנה דמשמע שתהא קנויה לו שתי שנים ואי מהדר ליה מקמי הכי עובר בעשה:
מכורה ויוצאה ביובל וזה הלוקח איבד מעותיו:
אינה מכורה כל עיקר והמעות חוזרין:
מכורה כבר קודם היובל:
אמה העברייה יוצאה בסימני נערות כדתניא (קדושין דף ד.) ויצאה חנם אלו ימי נערות:
התם בתו שמכר בקטנותה ויצאה בת חורין בסימני נערות לא הדרא ומזדבנא לעולם כדאמרינן (קדושין דף יח.) ואין אדם מוכר בתו לשפחות אחר שפחות דנפקא לן מבבגדו בה כיון שבגד בה שמכרה לשפחות שוב אינו יכול למוכרה הלכך יציאה גמורה היא ואיכא למימר ק"ו דאי מזדבין לה בימי נערות דאינה מכורה אבל שדה היוצאה לבעלים ביובל הדרא ומזדבנא לאחר היובל אם ירצה הלכך בשנת היובל נמי רשאי למוכרה ויוצאה לו בחנם:
אחר היובל משמע אחר היובל מיד:
שנים תקנה שאם תקנה שדה תהא בידך שתי שנים בעל כרחו של מוכר ואפילו הוא רוצה לפדותה:
לפי רוב השנים שיהיה עד היובל תרבה מקנתו תמכרנה ביוקר שהרי עד היובל תהא קנויה לו אם לא יפדנה ולפי מעוט השנים תמכרנה בזול כדי שלא תונה את חבירך. ושמעינן מהנך קראי דמוכרין בין בסמוך ליובל שעבר בין מופלג ממנו כמה שנים:
למספר שני תבואות שלא תשהה ביד הלוקח כלום שהרי באותה שנה עצמה לקחה מידו אבל מכורה היא לכך שיאבד מעותיו:
ופרכי' ואי אזדבוני מזדבנא לאחר שתי שנים ליהדרה בחנם בשביל יובל שעבר עליה מי לא תניא וכו':
נחית לאכילה שהרי קודם היובל התחיל לאוכלה הלכך מקיימינא ליה קרא כדכתיב שני תבואות אבל הקונה בשנת היובל לא נחית לאכילה:
חדא הא דאמר שמואל אינה מכורה כל עיקר:
יצא לחירות דהמוכר עבדו לעובד כוכבים קונסין אותו לפדותו ויפטרנו לחירות משום דאפקעיה ממצות וכן המוכר עבדו אפי' לישראל בחוצה לארץ יצא לחירות:
חדא הדרי זביני מחדא מהנך תרתי שמעית מיניה דמר שמואל שהמקח בטל והמעות חוזרין או מהך דהמוכר שדהו בשנת היובל עצמה או מהך דהמוכר עבדו לישראל בחוצה לארץ:
וחדא לא הדרי זביני אלא הלוקח מפסיד המעות ולא ידענא בהי מינייהו המקח בטל. ואי קשיא פשיטא דמהך דהמוכר שדהו בשנת היובל קאמר שמואל דהמקח בטל והמעות חוזרין דאם מעות אבודין מאי איכא בין רב לשמואל איכא בינייהו אי שמיט לוקח וקצצן אילנות שהיו בה לרב דאמר מכורה היא שדה הדרא ואילנות דקץ קץ לשמואל דאמר אינה מכורה ומעות מתנה הדרי אילנות ואע"ג דלוקח לא שקל זוזי אי נמי כגון שמכר עמה מטלטלין והחזיק לוקח בקרקעות ולא משך המטלטלין דקיימא לן (קידושין כו.) נכסים שאין להם אחריות נקנין עם נכסים שיש להם אחריות בכסף בשטר ובחזקה ואין צריך משיכה לרב דאמר מכורה ויוצאה שדה הדרא ומטלטלין מיקנו לשמואל דאמר אינה מכורה ומעות מתנה לא מיקנו מטלטלי דחזקה דקרקע לא הויא חזקה:
אלמא לא הדרא זביני והלוקח מפסיד וכיון דבההיא חזינן דלא הדרי זביני ודאי כי אמר שמואל בהא אינה מכורה ומעות חוזרין:
נוסח הגמרא: דפוס וילנא (תלמוד בבלי, ויקיטקסט) באמצעות ספריא, ברישיון CC-BY-SA. רש״י ותוספות: דפוס וילנא, באמצעות ספריא.