מסכת ערכין דף כ״ח
דף כ״ח עמוד א
רש״י19
והיכי דמי כגון דאמרי בכ"א דהוי בין קרן בין חומש כ"ו ודינר וזה מוסיף ה' היינו ל"א ודינר:
הבעלים קודמין דאי הוה יהבינן ליה להאי הוה פסיד הקדש דינר ממאי דאמור ברישא הלכך הדרי אבעלים על כרחייהו:
ואם לאו אומר לו לזה הגעתיך דאמרי בעלים אתא גברא בחריקן:
מתני' מצאנו מקצת צאנו אומר הרי הן חרם ונותנן לכהן:
את כולם שלא שייר לעצמו כלום:
להיות חס על נכסיו שלא יבזבזם להדיוט:
גמ' מכל אשר לו היינו מטלטלין ולא כל מטלטלין:
מאדם עבדים הכנענים:
אך כל חרם אכין ורקין מיעוטין:
בדיסתורן שיהא אריס לאחרים ויקבל שדות למחצה ולשליש ולרביע:
אבל מטלטלין אימא ליחרמינהו כולהו כתב רחמנא מכל אשר לו ולא כל אשר לו דהיינו מטלטלין:
בתו יש לו רשות למוכרה בקטנותה ולא בנערותה:
המבזבז לעניים:
חומש דגמרינן מיעקב דכתיב ביה תרין עישורין. ר' אלעזר בן עזריה אית ליה דרבי אילא דהא אתא לאשמועינן שיהא אדם חס על נכסיו ר"א לית ליה דרבי אילא דאי בזבז טובא לא איכפת לן אלא ששייר לעצמו קצת דומיא דחרם:
מתני' שהחרמים שלהם דכתיב כל חרם בישראל וגו' וכיון דדידיה הוא מה הנאה בכך אי הוה מחרים איהו גופיה זכי ביה ולא יהב ליה לכהן אחר:
נראין דברי ר' יהודה דלוים אין מחרימין בקרקעות:
ודברי ר' שמעון במטלטלין שהרי אין החרמים שלהן הלכך אי מחרימי מטלטלין חיילא עלייהו חרם ויהבי להו לכהנים:
גמ' מדאיצטריך ליה לרבי למימר במטלטלין נראין דברי ר"ש דמשמע אבל בקרקעות אין נראין דבריו מכלל דאקרקעות נמי פליגי:
שאף רבי שמעון לא נחלק עליו כו' והכי משמע מילתיה דרבי נראין דברי ר' יהודה לר' שמעון בקרקעות שדברי ר"ש במטלטלין:
היכי דמי דאמור בעשרים ואחד הבעלים קודמין ואם לאו אומר לו הגעתיך:
מתני׳ מחרים אדם מצאנו ומבקרו ומעבדיו ומשפחותיו הכנענים ומשדה אחוזתו ואם החרים את כולם אינם מוחרמים דברי ר"א א"ר אלעזר בן עזריה מה אם לגבוה אין אדם רשאי להחרים כל נכסיו על אחת כמה וכמה שיהא אדם חס על נכסיו:
גמ׳ מנא הני מילי דתנו רבנן (ויקרא כז, כח) מכל אשר לו ולא כל אשר לו מאדם ולא כל אדם מבהמה ולא כל בהמה משדה אחוזה ולא כל שדה אחוזה
יכול לא יחרים ואם החרים יהו מוחרמין ת"ל אך דברי רבי אליעזר אמר ר"א בן עזריה מה אם לגבוה אין אדם רשאי להחרים כל נכסיו על אחת כמה וכמה שיהא אדם חס על נכסיו
וצריכא דאי כתב רחמנא מכל אשר לו הוה אמינא כל דאית ליה לא לחרים אבל מין אחד ליחרמיה כוליה כתב רחמנא מאדם ולא כל אדם
ואי כתב רחמנא מאדם דלא סגיא ליה בלא עבודה אבל שדה סגיא ליה בדיסתורן ואי אשמעינן הני תרתי משום דהכא חיותא והכא חיותא אבל מטלטלין ליחרמינהו כולהו צריכי
בהמה למה לי לכדתניא יכול יחרים אדם בנו ובתו עבדו ושפחתו העבריים ושדה מקנתו תלמוד לומר בהמה מה בהמה יש לו רשות למוכרה אף כל שיש לו רשות למוכרה
והלא בתו קטנה יש לו רשות למוכרה יכול יחרימנה תלמוד לומר בהמה מה בהמה יש לו רשות למוכרה לעולם אף כל שיש לו רשות למוכרה לעולם:
אמר רבי אלעזר בן עזריה אם לגבוה אין אדם רשאי כו': היינו ת"ק
איכא בינייהו דרבי אילא דאמר רבי אילא באושא התקינו המבזבז אל יבזבז יותר מחומש
מעשה באחד שבקש לבזבז יותר מחומש ולא הניחו לו חבריו ומנו רבי ישבב ואמרי לה רבי ישבב ולא הניחו לו חביריו ומנו רבי עקיבא:
מתני׳ המחרים בנו ובתו ועבדו ושפחתו העברים ושדה מקנתו אין מוחרמין שאין אדם מחרים דבר שאינו שלו הכהנים והלוים אין מחרימין דברי רבי יהודה ר"ש אומר הכהנים אין מחרימין שהחרמין שלהן והלוים מחרימין שאין החרמין שלהן
אמר רבי נראין דברי רבי יהודה בקרקעות שנאמר כי אחוזת עולם היא להם ודברי ר"ש במטלטלין שאין החרמין שלהן:
גמ׳ ור' יהודה בשלמא כהנים אין מחרימין שחרמין שלהן אלא לוים בשלמא מקרקעי לא מחרמי דכתיב כי אחוזת עולם היא להם אלא מטלטלי ליחרמי אמר קרא מכל אשר לו ומשדה אחוזתו מקיש מטלטלין לקרקעות
ורבי שמעון בשלמא כהנים כדאמרן אלא לוים בשלמא מטלטלים לחרים דלא מקיש אלא מקרקעי אמאי הכתיב אחוזת עולם היא להם מאי מחרימין נמי דקאמר מטלטלי
והא מדקתני סיפא אמר רבי נראין דברי רבי יהודה במקרקעי ודברי רבי שמעון במטלטלי מכלל דרבי שמעון מקרקעי נמי קאמר הכי קאמר אמר רבי נראין דברי רבי יהודה לרבי שמעון בקרקעות שאף ר"ש לא נחלק [עליו] אלא במטלטלין אבל בקרקעות מודה ליה:
א"ר חייא בר אבין החרים מטלטלין נותנן לכל כהן שירצה שנאמר כל חרם בישראל
תוספות3
דתנו רבנן מכל אשר לו ולא כל אשר לו וא"ת והא האי קרא בחרם הניתן לכהנים כתיב דהא בסיפיה דקרא כתיב לא ימכר ולא יגאל ואילו חרמי בדק הבית יש להם פדיון כהקדש והיכי קאמר במתני' ומה אם לגבוה כו' והא לאו לגבוה הוא כי אם לכהנים ועוד דאיכא בפרק השולח (גיטין דף לח:) מאדם אלו עבדיו ושפחותיו הכנענים ופריך מינה לרב דאמר המקדיש עבדו יצא לחירות דלמיהוי עם קדוש קאמר ומאי קפריך והא בחרמים אין בהן קדושת הגוף ולא דמי למקדיש לומר דלמיהוי עם קדוש קאמר וי"ל דאפי' בחרמים הניתנין לכהנים יש בהן קדושת הגוף כדתני לקמן בפירקין (ערכין דף כט.) חרמים כל זמן שהן בבית בעלים הרי הן כהקדש לכל דבריהם נתנם לכהן הרי הן כחולין אלמא אית בהו קדושת הגוף:
(אלא) [ת"ל] בהמה מה בהמה יש לו רשות למכור לעולם וא"ת א"כ שדה אחוזה נמי שהרי אם מכרה חוזרת לבעלים ביובל וי"ל דמ"מ יש לו רשות להוציא מידו לעולם כגון אם הקדישה וגאלה אחר שמתחלקת לכהנים ביובל א"נ י"ל דה"פ מה בהמה יש לו רשות למוכרה ושדה אחוזה נמי כל זמן שהיא בידו יכול הוא למוכרה משא"כ בבתו דמשתגדיל אין לו רשות למוכרה:
החרים מטלטלין נותנן לכל כהן שירצה שנאמר כל חרם בישראל לך יהיה אין זה עיקר דרש דהא קרא איצטריך כדדריש ליה לקמיה נתנו לכהן הרי הוא כחולין לכל דבריו שנאמר כל חרם בישראל לך יהיה והא דאמר הכא נותנן לכל כהן שירצה מסברא הוא כמו תרומה שנותנה לכל כהן ואין צריך ליתנה לכהן שבאותו משמר ועוד אי הוי עיקר דרשא מאי הא דפריך לקמן ליקיש מטלטלין לקרקעות והלא גזירת הכתוב היא אלא ש"מ דלאו עיקר דרשה הוא זה:
דף כ״ח עמוד ב
תוספות5
שדה היוצאה לכהנים ביובל נותנין (למי) [למשמר] שפגע בו יובל האי מלתא אינו מן הברייתא אלא ממילתא דרבי חייא בר אבין אמר רב חסדא:
כמאן דלא מקיש וא"ת הא דאמרן לעיל בשלמא כהנים אין מחרימין דחרמים שלהם והלא שדה חרמים צריך ליתנם לכהן שבאותו משמר וא"כ אם החרים כהן שדהו אם אינו במשמרתו אמאי אינו צריך ליתנה לכהן שבאותו משמר וצ"ל דלרווחא דמילתא אמר הכי שהרי אם החרים כהן שדהו אינו חרם דכתיב אחוזת עולם הוא להם ואע"ג דגבי לוים הוא דכתיב מסתמא לכהנים נמי הכי הוא ואם החרים הכהן מטלטלים למאן דמקיש פשיטא דאינו יכול להחרים ואפילו למאן דלא מקיש החרמים שלהן כדאמרן נותנו לכל כהן שירצה וניחא נמי הא דאמר לעיל ורבי שמעון בשלמא כהנים כדאמרי' ומשום מטלטלין הוא דאמר הכי אע"ג דאין מקיש מ"מ החרמים שלהם אבל בקרקעות אחוזת עולם דכתיב גבי לוים ה"ה לכהנים כן:
חרמי כהנים פי' חרמים (ליתן) הניתנים לכהנים אין להן פדיון כדכתיב (ויקרא כ״ז:כ״ח) לא ימכר ולא יגאל וע"כ בחרמי כהנים איירי אע"ג דסתמא כתיב דאי בחרמי בדק הבית פשיטא דנפדין הן כדי לעשות מהן צרכי בדק הבית:
אומדין כמה אדם רוצה ליתן בשור זה להעלותו עולה אע"פ שאינו רשאי (ליתן) פירוש שאינו חייב כמו נושה דמתרגמינן רשיא כך פירש"י ולפ"ז אומר הרב רבי יעקב בר שמשון הא דאיתא בפ"ק דקדושין (דף לג. ושם) אין בעלי אומניות רשאין לעמוד בפני תלמידי חכמים בשעה שעוסקים במלאכתן מיירי אפילו בעסוקין במלאכתם ורשאין ר"ל חייבין כמו אע"פ שאינו רשאי דהכא ר"ל אע"פ שאינו חייב ואי מיירי במלאכת אחרים ניחא למימר רשאין ממש:
לבן בתו או לבן אחותו כהן ולא מצי' למימר לבן בנו או לבן אחיו דכיון דחזיא ליה הוי ליה ככהן המסייע בבית הגרנות כדאיתא בפ' עד כמה (בכורות כו:) וכן פירש"י:
לך יהיה החרים שדותיו נותנן לכהן שבאותו משמר שנאמר (ויקרא כז, כא) כשדה החרם לכהן תהיה אחוזתו וגמר לכהן לכהן מגזל הגר
והתם מנלן דתניא (במדבר ה, ח) לה' לכהן קנאו השם ונתנו לכהן שבאותו משמר
אתה אומר לכהן שבאותו משמר או אינו אלא לכל כהן שירצה כשהוא אומר (במדבר ה, ח) מלבד איל הכיפורים אשר יכפר בו עליו הרי בכהן שבאותו משמר הכתוב מדבר
שדה היוצאה לכהנים ביובל נותנה למשמר שפגע בו יובל איבעיא להו פגע בו בשבת מאי א"ר חייא בר אמי משמיה דחולפנא נותנה למשמר היוצא
אמר רב נחמן בר יצחק תניא [נמי הכי] נמצאת אתה אומר אחד יובל ואחד שביעית משמטין כאחד אלא שיובל בתחילתו והשמטה בסופה
אדרבה משום הכי הואי אימא מפני שהיובל כו'
בשלמא שביעית בסופה דכתיב (דברים טו, א) מקץ שבע שנים תעשה שמטה אלא יובל בתחילתו ביום הכיפורים הוא דכתיב (ויקרא כה, ט) ביום הכיפורים תעבירו שופר בכל ארצכם הא מני ר' ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה היא דאמר מר"ה הוא דחייל יובל
שמעה חזקיה בר בילוטו ואזל אמר קמיה דר' אבהו וליקיש מטלטלי לקרקעות
לאו תנאי היא דאיכא דמקיש ואיכא דלא מקיש כמ"ד לא מקשינן:
מתני׳ חרמי כהנים אין להם פדיון אלא נותנים לכהנים כתרומה ר' יהודה בן בתירא אומר סתם חרמים לבדק הבית שנאמר (ויקרא כז, כח) כל חרם קדש קדשים הוא לה'
וחכ"א סתם חרמים לכהנים שנאמר (ויקרא כז, כא) כשדה החרם לכהן תהיה אחוזתו א"כ למה נאמר כל חרם קדש קדשים הוא לה' שחל על קדשי קדשים ועל קדשים קלים
מחרים אדם את קדשיו בין קדשי קדשים בין קדשים קלים אם נדר נותן דמיהן
ואם נדבה נותן את טובתן שור זה עולה אומדין כמה אדם רוצה ליתן בשור זה להעלותו עולה אף על פי שאינו רשאי
הבכור בין תם בין בעל מום מחרימין אותו וכיצד פודים אותו אומדין כמה אדם רוצה ליתן בבכור זה ליתנו לבן בתו או לבן אחותו:
רש״י23
לך יהיה לאהרן קאמר ליה רחמנא וכל זרעו בכלל:
האשם המושב לה' לכהן בגזל הגר הכתוב מדבר שהרי בישראל אין לך אדם מישראל שאין לו גואלין אלא הגוזל את הגר ונשבע והודה ואחר כך מת משלם קרן וחומש לכהן ואשם למזבח ואמרינן בפרק הגוזל בב"ק (דף קי.) האשם זה הקרן המושב זה החומש מלבד איל הכיפורים זה איל אשם שמביא על שבועת שקר שנשבע:
הרי בכהן שבאותו משמר דה"ק קרא שלכהן המכפר בו באיל הכפורים יהא קרן וחומש:
שדה היוצאה כו' רב חייא בר אבין קאמר לה:
פגע בו יובל בשבת דמשמרות מתחלפות וחל בו יום הכיפורים בו ביום לאיזו יתן:
למשמר היוצא שברשותו התחיל היובל אמש:
א"ר נחמן בר יצחק תנ"ה דבתר התחלה אזלינן:
נמצאת אומר הואיל ושנת מ"ט התחיל שביעית ושנה של אחריה יובל:
אחד יובל ואחד שביעית משמטין כאחד ביום אחד שביעית משמטת הלואת כספים ויובל מכירת קרקעות אלא שהיובל כו':
אדרבה טעמא דשניהם משמטים ביום אחד מש"ה דשביעית בסופה ויובל בתחילתו דהשתא אשתכח דבין [השמשות] של ערב שבת יובל נפקא שביעית וההיא שעתא תרוייהו משמטין:
אלא תני הכי משמטין כאחד מפני שהיובל בתחילתו ושביעית בסופה:
דרבי ישמעאל בפרק קמא דר"ה (דף ח:):
שמעה חזקיה בר בילוטי להא דרב חייא בר אבין:
וליקיש מטלטלין דחרם:
לקרקעות דחרם דהא איתקיש דכתיב מכל אשר לו ומשדה אחוזתו ולימא דליתבו נמי מטלטלין לכהן שבאותו משמר:
לאו תנאי היא ר' יהודה ור"ש איפלגי לעיל בהא דרבי יהודה מקיש ור"ש לא מקיש:
מתני' חרמי כהנים חרמים שהחרימם כדי לתתם לכהן אין להם פדיון דכתיב (ויקרא כ״ז:כ״ח) לא ימכר ולא יגאל אבל חרמי בדק הבית יש להם פדיון דאדעתא דהכי אחרמינהו דהא אין ראוי לבדק הבית אלא מעות:
שחל החרם על קדשי קדשים כו' כדמפרש מחרים אדם את קדשיו וכו' והיאך מוחרמים והלא אינו שלו אלא אם נדר הן דאמר הרי עלי עולה והפריש בהמה לנדרו ואחר כך החרימה הואיל והוא חייב באחריותה אם מתה או נגנבה נמצאת שלו היא והוא נותן כל דמיה לכהן ואת הבהמה יקריב לנדרו דהא ודאי אית ליה פדיון דלאו גופה איחרם דלאו דידיה הוא:
ואם נדבה היא דאינו חייב באחריותה אם היתה מתה הא ודאי לא חייל חרם דלאו דידיה:
אלא בכדי טובתה טובת הנאה שיש לו בה יתן לכהן כיצד שור זה עולה והחרימו אומדין כמה אדם רוצה ליתן בשור זה להקריבו עולה שאינו חייב כלומר אדם שאינו חייב עולה אם ימצא בזול נוטלו להקריב דורון לקונו וכאותן דמים יתן זה שזו היא טובת הנאה שיש לו בה שהרי אם מתה או נגנבה אינו חייב באחריותה ומשהפרישה יצא ידי חובתו ומעתה אם תאבד אינו מפסיד אלא שלא הקריב דורון לקונו הרי שהפסיד העלאת עולה שאינו חייב. ואית ספרים דכתב בהן להעלות עולה שאינו רשאי והיא היא:
רשאי לשון חייב נושה (שמות כב) מתרגמינן רשיא:
וכיצד פודין אותו דהבכור גופו אינו מוחרם שהרי אינו שלו אלא לכהן:
אלא אומדין כמה אדם מישראל רוצה ליתן לבעל הבית זה ליתן בכורו לבן בתו כהן או לבן אחותו ואותה טובת הנאה יתן בעל הבית זה לכהן בשביל החרם. ודוקא נקט בן בתו ובן אחותו כהן דההיא דיהיב לה להך טובת הנאה ליהוי ישראל אבל בן בנו כהן ובן אחיו כהן דהאי דיהיב לה להך טובת הנאה הוי כהן לא מצי יהיב ליה אגרא ואע"ג דלאו משום דידיה יהיב ליה כיון דלדידיה נמי חזי הבכור נראה ככהן המסייע בבית הגרנות לדוש ולזרות כדי שיתנו לו תרומותיו בשכרו ואשתכח דלא שקיל בתורת תרומה אלא בתורת שכר והכי אמרינן בבכורות בפ' עד כמה (בכורות דף כו:):
נוסח הגמרא: דפוס וילנא (תלמוד בבלי, ויקיטקסט) באמצעות ספריא, ברישיון CC-BY-SA. רש״י ותוספות: דפוס וילנא, באמצעות ספריא.