שולחן ערוך יורה דעה

סימן מ״ד – דיני טריפות בכליות

10 סעיפים · 11 ס״ק באר היטב · 0 שיעורים ממופים

סעיף א׳

ניטלו הכליות כשרה לפיכך אם נבראת בכוליא אחת או בג' כליות כשרה וכן אם ניקבה הכוליא או נחתכה אפילו (א)עד מקום חריץ כשרה:

באר היטב (1)

(א) עד. וכ' הש"ך דעד ועד בכלל (וה"ה נחסרה כשירה אפילו אם החריץ עצמה ניקב או נחתך או נחסר כשירה דדוקא בלקתה אמרינן אם הגיע למקום החריץ דטרפה דכאיב לה יותר אבל לא בנחתך או בניקב ב"ח ע"ש) וכתב באו"ה דדוקא ע"י מחט אבל ע"י חולי לא גרע מנתמסמס דטריפה והב"ח כתב דמשמעות הפוסקים דכתבו סתמא כשירה משמע דאין חילוק ולמעשה צריך להתיישב בדבר ושלא במקום הלובן אפי' בנתמסמס כשר וצ"ל מ"ש כאן שנעשה ע"י מחט והלא נמצא מחט בחלל הגוף טריפה וע"כ מיירי שנעשה בפנינו וראינו שלא ניקבו אברים הפנימים:

סעיף ב׳

לקתה הכוליא והוא שיעשה בשרה כבשר המת שהבאיש אחר ימים שאם תאחוז במקצתו יתמסמס ויפול והגיע חולי זה עד (ב)הלובן שבתוך הכוליא הרי זה טריפה. (מכת (ג)חרב דינו כלקתה הכוליא) (הגהות אשיר"י ומרדכי ועיין ס"ק ו') וכן אם נמצאת בכוליא ליחה אף על פי שאינה סרוחה או שנמצא בה מים עכורים או סרוחים הרי זה טריפה והוא (ד)שיגיעו עד הלובן אבל אם נמצאו בה מים זכים כשרה אפילו הגיעו ללובן שבה (ואפילו נמצאו המים זכים בשלחופית קטנה בכוליא כשר) (מרדכי פא"ט והג"א וכל בו ואו"ה כלל צ"ג) ואם נמצא בה דם דינה כמים ואם נמצאת מליאה מים שמראיהם רע אבל לא היו עבים ועכורים אלא מראיהם כרכומי כמראה הדבש כשרה ויש מי שאוסר (והכי נהוג):

באר היטב (3)

(ב) הלובן. כתב הש"ך דמוכח בש"ס וכמה פוסקים דבעינן שיגיע לתוך הלובן ע"ש. ואפילו התחיל המסמסה מבפנים טריפה מאחר דעיקר לקותה אינו אלא במקום חריץ א"כ כשיגיע המכה ללובן הוי חסרון מבחוץ שהרי לובן שתחת המתנים נכנס בתוך הכוליא ואח"כ יוצא מן הכליות לחוץ וגלוי הוא רש"ל:

(ג) חרב. כתב הט"ז דמכת חרב פירושו שנבקע לשנים והש"ך חולק עליו וכתב דמכת חרב שאני מבנחתך דמכת חרב הוא בכח והיינו לקתה הכוליא אבל נחתך בנחת כשר:

(ד) שיגיעו. פי' הש"ך דהיינו על הלובן. ובמים זכים אפילו מצד הלובן כשר מיהו היינו דוקא לדעת המחבר אבל הרבה פוסקים ס"ל דאם לקתה אפי' בכוליא א' במים עכורים או נעשה בשרה כבשר המת אפילו לא הגיעו עד מקים הלובן טריפה ומשמע אפילו במעט מוגלא רחוק הרבה ממקום חריץ טריפה (מדאמר בגמ' לקתה בכוליא טריפה והוא דמטיא לקותא עד מקום חריץ משמע דוקא בלקותא אבל לא במוגלא ומים עכורים ועי' בט"ז ופר"ח חולק ופסק כש"ע דצריך שיגיע המוגלא ללובן שבה. מעשה בבהמה שנמצאת ריעותא בכוליא שהיתה סרוחה ולא הספיק לבודקה אם הגיע למקום החריץ או לא עד שאכלה הכלב והטריפוה הרב מהר"י והרשד"ם ומהרש"ך וש"י. עיין כנה"ג דף קס"א היו הרבה אנשים בבית המטבחיים קצתם אמרו שראו הכוליא ולא ראו הסירחון וקצתם אמרו שהם ראו הסירחון אין כאן הכחשה וטריפה. העידו ב' שראו הכוליא ולא היה בו מוגלא וב' אומרים שהיה בו מוגלא אבל לא ידעו אם היה מגיע עד החריץ ה"ל הכחשה וה"ל תרי ותרי והבהמה בחזקת היתר עומדת. ראו בכוליא מים והריחו ריח סרוחים אין לתלות ולומר דשמא הסירחון בא ממקום אחר והמים שבכוליא צלולים הם כנה"ג בשם מהרי"א ע"ש דף קס"א) וכ"פ מהרש"ל וב"ח וכ' הט"ז שכן ראוי להורות למעשה וכ' הש"ך אבל ודאי במכת חרב לכ"ע בעינן דמטא לקותא למקום חריץ ודלא כב"ח דאוסר גם בזה ועוד מחמיר הב"ח בכמה דינים שבסי' זה ואינו עיקר בש"ס ופוסקים. וכ' מהרש"ל אע"ג דאמרינן בגמ' מלאה מוגלא טריפה יש לחלק אם לא היתה הבועא מבחוץ אלא מבפנים צריך שתגיע הליחה למקום חריץ משום הכי אמר מלאה אבל היכא שהיתה הבועא בולטת מבחוץ ויש בה מוגלא טריפה אפי' לא הגיע לחריץ עכ"ל:

סעיף ג׳

אם לא היה הלקות אלא בלובן אף ע"פ שכל שאר הכוליא בריאה טריפה:

סעיף ד׳

נמצאו בכוליא (ה)אבנים כשרה:

באר היטב (1)

(ה) אבנים. וכתבו הט"ז והש"ך אפי' אם נמצאו במקום חריץ כשרה (כי משם יורדין לגיד הערוה) (ת"ח):

סעיף ה׳

כוליא שהקטינה טריפה וכמה תקטן ותטרף בבהמה דקה עד כפול ופול בכלל טריפה ובגסה עד (ו)כענבה בינונית וענבה בכלל טריפה ודוקא שהקטינה מחמת חולי אבל אם היתה קטנה בתולדתה כשרה והיכי ידעינן אי הוי מחמת חולי או לא אי חזינן שהקרום שלה כווץ בידוע שמחמת חולי היא ואם אינו כווץ אלא שעשוי כמדת כוליא מוכחא מילתא שמתחלת ברייתה היתה כך וכשרה:

באר היטב (1)

(ו) כענבה. כתב הט"ז ואין להקשות הא אין ענבה גדולה כפול כבר תירץ הרש"ל דמיירי בפירות של ז' מינים שנשתבחה בהן א"י שהיו משולים בגדילתן לפי הטבע כמו שמצינו בשיעור זית שהוא חצי ביצת תרנגולת אע"פ שאין עתה נמצא כך. וכ' הש"ך בשם כל בו אם היא כולה מלאה ואין שם חלל סביבותיה ולא ריקות כלל אז ניכר שכך היה תחלת ברייתה וכשירה ואם נמצא חלל שם באמת הקטינה ואסורה עכ"ל (כוליא שהיתה קטנה ולא הספיק לשערה אם היתה יותר מכפול או מכענבה עד שנאבדה הבהמה מותרת מטעם ס"ס ספק שהיה יותר מכפול וספק שמא מתחלת ברייתה היתה קטנה ולא ע"י חולי. מיהו אם הכוליא האחרת היתה סרוחה או שום ריעותא אע"ג שלא נטרפה בזה טריפה דאין כאן אלא ספק א' שמא היתה גדולה מכפול. אבל ספק שמא מתחלת ברייתה היתה כך קטנה זה אין לומר כיון דראינו הכוליא האחרת סרוחה מחמת חולי אנן סהדי שגם זה הכוליא קטנה קטנותא מחמת חולי כנה"ג דף קס"ט):

סעיף ו׳

יש מי שכתב שכשאמרו ניטלו הכליות כשרה היינו כשניטלו ביד או כשנבראת כך אבל אם ניטלה על ידי חולי כיון שהקטינה לפחות מכשיעור כבר נאסרה ואיך תחזור להכשירה כשגמרו לכלות ולהמק ולפי זה צריך לבדוק אם הכיס שלהם מלא חלב ניכר שזה תחלת ברייתה וכשרה ואם נמצא שם חלל ומקום ריק ניכר שהיו לה כליות אלא שנימוחו (ז)וטריפה:

באר היטב (1)

(ז) וטריפה. ומהרש"ל חולק ע"ז ופוסק שאף ע"י חולי תחזור להיתר הראשון (דהרי מצינו בריאה שניקבה ודופן סותמתה דכשירה אע"ג דקודם הסביכה טריפה) אבל הט"ז וש"ך פוסקים כהמחבר (אם כוליא א' גדולה מאד ומאד פסק בש"י בצירוף גדולי הוראה להתיר שמתחלת ברייתה היתה כך והיינו רביתייהו):

סעיף ז׳

אם היו ג' כוליות או יותר והקטינו היתרות ונשארו (ח)שתים כהלכתן שלא הקטינו כשירה:

באר היטב (1)

(ח) שתים. כ' הש"ך בשם ב"ח הל' משמע שהשלישית אינה עומדת בשורה א' עם השתים אלא נמצאת במקום אחר אבל אי עומדות זו אצל זו ואיכא לקותא בחדא טריפה דמאן יימר דהיתירה לקוי דלמא שאינה יתירה לקוי וה"ל לקתה בכוליא א' וטריפה (ונמשך אחריו צ"צ סי' צ"ח) (והט"ז כתב לא ידעתי מי הכניסו לכך להוסיף בטריפות ע"י חילוק זה דודאי על כל א' יש שם יתירה וכל שנשארו ב' כהלכתן אמרינן שהם הכליות ופשוט הוא עכ"ל ומהרש"ל כ' דאם יש ג' כליות וכולם עומדים בדרא חדא ויש לקותא או שאר חסרון בא' מהם כשירה אבל אם השלישית אינה עומדת בדרא והלקותא או החסרון הוא בא' מאותן הב' העומדות בשורה טריפה וצ"ע לדינא והש"ך הניח דבר זה בצ"ע. ופר"ח כ' אף אם נמצא כוליא יתירה כל שיש לקותא בכוליא א' מהן טריפה ע"ש):

סעיף ח׳

יש מי שכתב (ט)דלובן בכוליא לקותא היא וכל שינוי (י)מראה פוסל בה:

באר היטב (2)

(ט) דלובן. כ' מהרש"ל אע"ג דאינו פוסל אלא עד שיגיע ללובן שבכוליא ובמה ניכר דלקוי הוא הלא כבר הוא לבן י"ל כיון דא"א למיקם עלה טריפה דספק דאורייתא הוא עכ"ל:

(י) מראה. כ' רש"ל כיון דשינוי מראה אינו מן התלמוד בכוליא ע"כ אין לאסור אלא כשמגיע עד הלובן וט"ז חולק עליו וס"ל דשינוי מראה אף שאינו מגיע עד הלובן טריפה דסופו לקלקל הכל ואיתא בטור אם היא ירוקה כשירה ונחלקו הפוסקים אם הוא מה שקורין בל"א בלו"א או גע"ל וכ' הש"ך דבסי' קפ"ח קיי"ל דמראה גע"ל אינו נוטה לאדמימות אפי' לקולא וכ"ש לחומרא וכן לעיל סי' ל"ח בריאה אלמא דיש חילוק בין אדום לגע"ל וכ"כ הט"ז דאין להתיר במראה גע"ל ובמראה גרי"ן יש להתיר ע"ש (כ' פר"ח בלובן שבכוליא יש עליו קרום דק מלמעלה ולפעמים נמצא אותו קרום שחור נוט' לדיותא ותחת אותו קרום מוציאין הלובן לבן כשאר הכליות כשירה ע"ש. בת"ח כתב דמראה גע"ל כשר דנוטה לאדמימות וגרי"ן ובלו"א טריפה ע"כ. וט"ז וש"ך חלקו עליו ופסקו דמראה גע"ל טריפה ומראה בל"א כשרה ופר"ח מטריף בכל גווני ע"ש):

סעיף ט׳

כוליא שהאדימה כולה או מקצתה כשרה:

סעיף י׳

אין טריפות בכוליא של (יא)עוף:

באר היטב (1)

(יא) עוף. וכתב (ב"י בשם או"ח) שהר"ש התיר אפי' היא נפוחה ושחורה כדיו (לפי שכליות של עוף הם סגורים בעצם ואין מגיעין שם הבני מעיים ודוקא בעוף אבל בבהמה וחיה אין חילוק בין דקה ובין גסה ודינם שוים. דמש"א דף קמ"ו):

נוסח השולחן ערוך: אשלי רברבי: שלחן ערוך יורה דעה, למברג תרמ״ח; באר היטב: תורת אמת 357 – באמצעות ספריא (נחלת הכלל). השיוך של קטעי השיעור לסעיפים נעשה אוטומטית; "משוער" = יש לבדוק.