שולחן ערוך יורה דעה

סימן ש״א – אם מותר להציע כלאים תחתיו ודין מרדעת ותכריכים

15 סעיפים · 12 ס״ק באר היטב · 0 שיעורים ממופים

סעיף א׳

מותר מן התורה לישב על מצעות של כלאים שנא' לא יעלה עליך אבל אתה מציעו תחתיך: הגה וכן (א)מותר להעלותם עליו שלא בדרך חמום כגון לפרוס עליו אהל של כלאים (טור) וכן לפרוס בגד כלאים על גיגית שרוחץ בה כדי להעמיד החום (מרדכי פ"ק דביצה ובהגהות אשיר"י שם) דאינו אסור אלא דרך לבישה או להעלותם עליו דרך חמום : ומדברי סופרים אפי' עשר מצעות זו על גבי זו והתחתון שבהם כלאים אסור לישב על העליון שמא תכרך נימא על בשרו בד"א ברכין כגון יריעות ושמלות אבל כרים וכסתות שהם קשים וליכא למיחש שמא תכרך נימא עליו מותר לישן עליהם ובלבד שלא יהא בשרו נוגע בהם בד"א כשהם ריקנים ונתונים על גבי איצטבא של עץ או של אבן אבל אם הם מלאים או אפי' ריקנים אם הם נתונים על גבי מטה או על גבי תבן אסור לפי שנכפף תחתיו ונכרך על בשרו: הגה (ב)וי"א דכל זה מיירי בכלאים דאורייתא אבל בכלאים דרבנן והם קשים מותר לישב עליהם בכל ענין דהואיל וכשרכים הם אינו רק דרבנן בקשים לא גזרו (רשב"א סי' תשס"ב) ומ"מ לכתחילה לא יעשה של כלאים (כל בו):

באר היטב (2)

(א) מותר. כתב הש"ך בכל אלו שהזכיר הרב מותר אפילו מדרבנן מיהו נראה דהיינו שלא יגע בהן:

(ב) וי"א. כ' הש"ך דצ"ע מאי וי"א דהא ליכא מאן דפליג בהא דלכ"ע כלאים דרבנן מותר לישב עליהם בקשים ואפילו ללבוש שרי בקשים וכתב הט"ז דבפרישה מבואר דכובע של נשים של סמו"ט שתופרין לבד בין הסמו"ט מותר ע"ש ולפי מ"ש הרמ"א שלכתחלה לא יעשה אותה כלאים היה ראוי למחות ביד האומנים בזה וכ"ש לפי המחמירין שכתב הרמ"א בס"ב אלא דכבר כתב הרשב"א על כיוצא בזה הנח להם מוטב שיהיו שוגגים וכו' וגם משמע לדעת הרמ"א דאין איסור לישב על אותן העגלות שיש להם אוהל תפור בגד פשתן בבגד צמר וקורין אותן פאקלי"ט אלא שקשה מ"ש מוילון שעל הפתח בסי"א שיש בו משום כלאים מפני שהשמש מתחמם בו לפעמים וה"נ צידי זה הפאקלי"ט היושב אצלו הוא מתחמם בזמן הקור והוא איסור גמור ואינו דומה לגיגית ששם אינו נוגע כלל מה שא"כ כאן בצידי העגלה בפרט כשרבים יושבים שם ונדחק א' לצד הנ"ל ובאמת שמעתי שקצת אנשי מעשה נזהרים לישב באותה עגלה אבל רוב העולם נוהגין היתר ונראה שהם סומכים שירחיקו עצמם מליגע באותן הצדדין ואף אם לפעמים נוגע בהן מקרי דבר שאינו מתכוין אבל עכ"פ אזהרה בעינן בזה כל מה דאפשר עכ"ל:

סעיף ב׳

הני קאפאנאג"ש דידן אם הם תפורין בפשתן יש ליזהר מלהעלותם עליו ואפילו מלהציען תחתיו עד שיתפרם במשי או קנבוס: הגה כל בגדים הקשים מותרים בהצעה מתחתיו ואסור ללבשן והלבדים הקשים מותרים אפילו בלבישה הואיל ואפילו רכים אינם אלא מדרבנן (טור) ויש מחמירין (ג)בלבישת הלבדים (ב"י בשם הרמב"ם):

באר היטב (1)

(ג) בלבישת. וה"ה להציען תחתיו כשבשרו נוגע בהן. ש"ך:

סעיף ג׳

בגד גדול וכלאים מצד אחד אסור ללובשו אפי' מצדו הב' אע"פ שהצד שבו הכלאים נגרר על גבי הקרקע:

סעיף ד׳

אסור ללבוש כלאים אפי' דרך עראי כגון טלית של קטן אע"פ שאין הגדול יוצא בה (ד)עראי:

באר היטב (1)

(ד) עראי. אם עכשיו לובשו דרך עראי אסור וכ' הט"ז דאפי הוא בגד של קטן שאינו מתכסה ראשו ורובו אפילו הכי אסור לגדול לילך בו אפילו לשוק במקום שהוא מתבייש דבכל גווני אסרה תורה כלאים:

סעיף ה׳

לא ילבש אדם כלאים עראי ואפי' על גבי עשרה בגדים שאינו מהנהו כלום ואפילו לגנוב את (ה)המכס:

באר היטב (1)

(ה) המכס. היינו מכס שהוא גזל אפי' לדינא דמלכותא אבל מה שהוא לפי דינא דמלכותא ודאי אסור לגוזלו. ט"ז:

סעיף ו׳

תופרי כסות תופרים (ו)כדרכם ובלבד שלא יתכוונו בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים והצנועין תופרין בארץ וכן מוכרי כסות מוכרין כדרכן ובלבד שלא יתכוונו בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים והצנועים מפשילין במקל: הגה ויש מתירין אפי' ללבוש כלאים כל שאינו מכוין להנאתו כגון שלובש כלאים להעביר בו המכס או שלובשן כדי להראות מדתן אם רוצה למכרן וכדומה (טור והרא"ש והסמ"ג):

באר היטב (2)

(ו) כדרכה. פירש הט"ז אע"פ שבשעת התפירה יש הבגד על ארכובתם כדרך התופרים והטעם דדבר שאינו מתכוין מותר וזה סותר מה שפסק בסמוך דלגנוב המכס אסור בכלאים והא הוי דבר שאינו מתכוין כדאמרינן בהדיא ר"פ הגוזל בתרא וע"כ צ"ל דיש חילוק בדבר דבמכס יש לו הנאה מן הלבישה דבלא הלבישה היה חייב ליתן המכס והוי הנאה הזאת כמו הנאת שאר לובש כלאים משא"כ במוכרי כסות שאין המכירה תלויה בזה אלא שעושה כן כדי להקל משאו או להראות מדתו והיה אפשר לעשות בדרך אחר וכיון שאינו מתכוין להנאתו מותר עכ"ל והנה המדקדק בש"ס בדף קי"ג קשה דהא מ"מ גם גבי מכס מקרי דבר שאינו מתכוין וצ"ל שלא קאמר כן אלא לדעת המקשן אבל לדעת התרצן הוי דבר שמתכוין ואפ"ה מותר להעביר המכס מאחר שהוא מכס שאין לו קצבה וע"ש. ובפרישה כ' וצ"ע היכא דלא עביד מחמת חימום כלל אלא שלא יקלקלו הגשמים את בגדיו אי שרי או לא והט"ז תמה עליו וכתב דפשוט הוא שבודאי איסור גמור הוא ע"ש:

(ח) כתפו. כתב הש"ך וא"ל הא בס"ו מתיר הרמ"א אפי' בלבישה דבר שאין מתכוין ואמאי אסור כאן במרדעת להוציא עליה זבל הא דבר שאין מתכוין הוא די"ל דהוצאת זבל שאני דהא אינו נוטל המרדעת אלא כדי שלא ילכלך בגדיו ומתכוין להנאתו להציל בגדיו עכ"ל:

סעיף ז׳

תכריכי המת מותר לעשותן מכלאים אפילו (ז)לקברו בהם:

באר היטב (1)

(ז) לקברו. כתב. הט"ז וכ"ש בבגדים שעושין לו להספד דבגדים שקוברין אותו הוא עתיד לעמוד בהם והטעם דכתיב במתים חפשי כיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצות:

סעיף ח׳

מרדעת החמור מותר לעשותה מכלאים ויושב עליה והוא שלא יהיה בשרו נוגע בה ולא יניח מרדעת זו על כתפו אפי' להוציא עליה את הזבל ודוקא שכלאים ניכרים וידועים בבגד אבל בגד שאבד בו כלאים ואין מקומו ניכר אסור לעשות ממנו מרדעת לחמור דכיון שאין מקומו ניכר שמא ישכח ויקח ממנו טלאי לתפרו על גבי בגדו ולא ימכרנו לעובד כוכבים שמא יחזור וימכרנו לישראל:

סעיף ט׳

מטפחות שמקנחים בהם את הידים ומטפחות שמסתפגים בהם הכלים והקרקעות ושמסתפגים בהם אחר הרחיצה ומטפחות ספרים אסורים משום כלאים שהרי הידים נוגעות בהם והם נכרכים על היד תמיד ומתחממין: הגה וכן אסור לעשות מטפחות שפורסים על השלחן שאוכלין עליו (הרא"ש כלל ו' וחידושי אגודה סוף ביצה) או שקורין עליו בבית הכנסת מכלאים (הגהות אשר"י פ' בני העיר) מפני שלפעמים מקנח בהם ידיו ומתחמם בהם:

סעיף י׳

מטפחות שמסתפרין בהם אם יש לו בית ראש ולובשין אותו כדרך (ט)לבישה אסור משום כלאים:

באר היטב (1)

(ט) לבישה. כ' הט"ז הכלל בזה דכל שהוא מלבוש והוא רך יש בו משום כלאים אף שאינו מתחמם וכל שאינו מלבוש לגוף כהנהו דמטפחות הידים וכו' יש בהם איסור משום דלפעמים יש בהם חימום לידים וכ"ש בבגד גמור שנותנין עליו או על כתפו להצילו מגשמים פשיטא דאסור מן התורה:

סעיף י״א

וילון אם הוא רך אסור לעשותו מכלאים מפני שהשמש מתחמם בו לפעמים ואם היה (י)קשה מותר: הגה אבל פרוכת שלפני ארון הקודש או (יא)המפות שפורסין בארון או סביב התורה מותר להיות מכלאים (שם בהגהות אשיר"י):

באר היטב (2)

(י) קשה. כ' הש"ך משמע דאין איסור במה שהוא נהנה שפורסו מפני החמה והגשמים והרוח דדוקא גבי מלבוש הוא דאסרינן אפי' להגין מפני החמה והגשמים אבל לא בוילון:

(יא) המפות. וכתב ט"ז ונראה דודאי אסור לעשות המעיל של ס"ת שקורין מענטל"י או המפה שכורכין סביב הס"ת עצמה מכלאים דהרי אנו רואים שהשמש אוחזם הרבה פעמים בידו ויש לחוש לחימום בעת הקור והרמ"א לא מיירי מזה אלא מה שעושין בארון הקדש עצמו איזה מפה תחת הס"ת או סביב התורה אבל אין אותן המפות נכנסות ויוצאות עם הס"ת אלא נשארו באה"ק לעולם עכ"ל:

סעיף י״ב

לא יקח אדם ביצה חמה בבגד כלאים בידו שכיון שהוא ניצול מליכוות בחום הביצה חשיבה הנאה כמניעת הקור:

סעיף י״ג

ערדילרין (פירוש כלי שלובשין אותו תחת המנעל ויש שעושין אותן של צמר כנגד העקב אין בהם משום כלאים דקשין הן) (מפי' רש"י בשם תשובת הגאונים) אין בהם משום (יב)כלאים: הגה מנעל שהוא כלאים ואין לו עקב מותר ללבשו שעור הרגל קשה ואינו נהנה כשאר עור הגוף (טור):

באר היטב (1)

(יב) כלאים. כתב הט"ז דבדרישה הקשה הא בס"ג כתב בגד גדול וכלאים מצד א' אסור אפי' צדו השני כו' ולמה מותר כאן ליהנות שאר הרגל מזה שיש כלאים בעקב והאריך בתירוצים ול"נ דלק"מ דגבי מלבוש שהוא רך דוקא אמרו כן דאסור אע"פ שאינו מתחמם וכל שאינו מלבוש אינו אסור אלא דוקא במתחמם משא"כ כאן אין שם מלבוש על זה כיון דלמטה מוטלת בעור רק שכנגד העקב יש צמר ואי הוה מחמם היה אסור מכח החימום ע"כ התירו בזה שאין שם חימום ואינו בגד ובזה מתורץ נמי דברי הרמ"א שכתב מנעל שהוא כלאים ואין לו עקב וכו' והקשו רבים למה כתב ואין לו עקב ולפי מ"ש אתי שפיר דלפי הנראה הוא ממש כמנעלים שלנו שקורין פאנטאפלי"ן דהיינו שסביב העקב של רגל אין שם עור מנעל כלל ע"כ התירו לתת כלאים תחת העור המנעל ממעל לרגליו וכן תחתיו במקום שהרגל עומד עליו מפני שאין שם בגד על הכלאים שיש במנעל שהרי סביב העקב אין שם כלום דאלו היה שם ג"כ בגד היה אסור מצד שהוא מלבוש אבל עכשיו אין איסור אלא מכח חימום וברגל כולו אין שום חימום וכן נהגו לצאת בפאנטאפלי"ן שיש שם בגד מבפנים בכל צדדיו אף שתפרו העובד כוכבים בחוטי פשתן אבל אם עשה כן במנעל דהיינו שגם נגד העקב סביב יש עור המנעל וגם שם תפור בבגד אסור מטעם בגד כלאים דאנו חושבין הבגד שתפור מבפנים כאלו הוא בגד בפ"ע בלא עור המנעל עכ"ל (זאקי"ן שיש שם חוטי פשתן צריך להוציא החוט קודם לבישה. וילון שקורין פארהאנ"ג שעושין בביתם אסור לעשותן מכלאים. בה"י):

סעיף י״ד

אין אסור משום כלאים אלא בגדים שהן דרך חמום כגון הכתונת והמצנפת והמכנסים והאבנט והשמלה ובגדים שמחפין בהם השוקים ואת הידים וכיוצא בהם אבל צלצלים קטנים שעושים אותם העם בבית יד שלהם לצרור בהם מעות או תבלין וסמרטוט שמניחים עליו רטיה או מלוגמא או אספלנית וכיוצא בהם הרי אלו מותרים אע"פ שבשרו נוגע בהם שאין דרך חימום בכך ציץ של עור או משי וכיוצא בהם שתלה בה חוטי צמר וחוטי פשתן מדולדלים על פני האדם כדי להפריח הזבובים אין בו משום כלאים שאין דרך חימום בכך:

סעיף ט״ו

אותות שעושים הכובסים והגרדים (פי' מעשה אורג ת"י גירדי) בבגדים כדי שיהיה מכיר כל א' את שלו אם היתה אות של צמר בפשתן או פשתן בצמר הרי זה אסור אע"פ שאינו חשוב אצלו:

נוסח השולחן ערוך: אשלי רברבי: שלחן ערוך יורה דעה, למברג תרמ״ח; באר היטב: תורת אמת 357 – באמצעות ספריא (נחלת הכלל). השיוך של קטעי השיעור לסעיפים נעשה אוטומטית; "משוער" = יש לבדוק.