שולחן ערוך יורה דעה

סימן ש׳ – איזו כלאים דאורייתא ואיזו דרבנן

7 סעיפים · 10 ס״ק באר היטב · 0 שיעורים ממופים

סעיף א׳

כיון שנתחבר הצמר עם הפשתן צד חיבור בעולם אסור משום כלאים כיצד צמר ופשתים שטרפן זה עם זה ושע אותם ועשה מהם (א)לבדים או שטרפן וטוה אותם כאחד וארג בגד מטוי זה או שתפר בגד צמר בשל פשתן אפי' תפרן בחוטי משי וקנבוס או שתפר בגד צמר בחוטי פשתן או בגד פשתן בחוטי צמר או קשר חוטי צמר בחוטי פשתן או גדלן הרי זה כלאים:

באר היטב (1)

(א) לבדים. כתב הש"ך ורוב הפוסקים ס"ל דלבדים אינן אסורין אלא מדרבנן ובקשין מותר לגמרי כדלקמן סימן ש"א ס"ב בהג"ה:

סעיף ב׳

בגד צמר שחברו עם בגד פשתן בתכיפה אחת (פי' בתחיבה אחת שתחב המחט בבגד) אינו חיבור ואין זה כלאים קבץ שני ראשי החוט כאחד או שתכף שתי תכיפות הרי זה כלאים (ויש אומרים דלא הוי כלאים אלא בב' תכיפות (ב)וקשר ב' ראשי החוט) (טור בשם הרא"ש):

באר היטב (2)

(ב) וקשר. תתכגון שמעביר המחט פעם אחד ואינו מעביר כל החוט ומעביר המחט פעם שני ונמצא שני ראשי החוטין ביחד וקושר שני ראשי החוטין. הרא"ש וטור:

(ג) אבל. כ' הט"ז וקשה דמשע כאן דיש איסור בחבור ע"י קשר אם היה בענין שאינו יכול להוציא ראשי הקרעים בלא התרת הקשר ולעיל בס"ב כ' הרמ"א דאפילו בשתי תכיפות לא הוה חיבור בלא קשר וכן להיפך וצ"ל דהתם לא מחבר הצמר ופשתים עצמן רק ע"י חוט התפירה ע"כ בעינן תרתי ב' תפירות וגם קשרים משא"כ כאן דאסור היינו שאם היה קושר הבגד צמר עם בגד פשתן עצמו ועכ"פ כ"ע מודו דאם עושה נקבים בבגד עצמו ומחברם בחוט על ידי קשירת קיום דאסור והרבה נכשלין בזה שקושרין הטלומ"ק של בגד במשיחה של פשתן וקושרין בצד אחד קשר של קיום עכ"ל:

סעיף ג׳

בגד צמר שנפרם (פי' נקרע) מותר לפרוף (פי' לחבר) אותו בחוטי פשתן וקושר אבל לא יתפור: הגה וכן מותר ליתן צמר בכר או כסת של פשתן אע"פ שתופר כל סביביו ואינו יכול להוציא הצמר הוי כשק של פשתים שממלאו צמר ותפר פיו שאין בזה משום כלאים (כן הוא בטור) ואפי' (תחב) התפירה בצמר עצמו מותר דהרי יכול ליקח הצמר משם בלא התרת (ד)התפירה אבל בבלאי בגדים של צמר אסור (ה)בכה"ג שהרי א"א ליקח משם הבגדים בלא התרת התפירה (ד"ע ומרדכי פ' במה אשה ותוס' ספ"ק דביצה) וכן מותר לחבר בתי זרועות של צמר שיש בהם קשרים או קרסים בבתי נפש של פשתן שיש בו נקבים ומכניס הקשרים או הקרסים תוך הנקבים הואיל והם רפויים ויכול להוציאן משם באצבעו וא"צ לקרוע הנקבים אע"פ שמניחן כך תמיד אבל אם הם אדוקים כ"כ שא"א להוציאן משם בלתי קריעת הנקבים הוי חבור ואסור (ת"ה סי' רנ"ו):

באר היטב (2)

(ד) התפירה. רק ע"י קרע קטן כדאיתא בתוספות:

(ה) בכה"ג. כלומר אפילו כשאינו תוחב התפירה בעצמם. ט"ז וש"ך:

סעיף ד׳

מותר ללבוש חלוק של צמר על גבי חלוק של פשתן ולקשרם יחד אע"פ שאינו יכול לפשטן בלא התרת הקשר ואפילו הוא קשר של קיימא ובלבד שלא יחברם זה לזה עם המשיחה בשתי תכיפות ויש (ו)אוסרים בקשר של קיימא: הגה ונ"ל דאותן בתי (ז)שוקיים שעושין במדינות אלו וקורין אותו פורטקי דהיינו שעשויין של צמר ועושים בהם משיחה שעוברת בהן הנה והנה כמו רצועה במעברתא דתפילין דמותר אפי' המשיחה של פשתן או איפכא דמאחר דאפשר להוציא משם המשיחה בלא התרת התפירה אינו אלא כחוגר במשיחה של פשתן על גבי חלוק של צמר ואע"פ שקושר המשיחה כשלבשן לא מקרי קשר של קיימא אבל אם עושה קשרים בב' ראשי המשיחה נראה דאסור דהא א"א להוציא משם (הכל סברת הרב) י"א דאסור ללבוש ב' בתי שוקיים א' של פשתן וא' של צמר זו על זו (הגהות אשיר"י פ"ק דביצה) דמאחר דא"א (ח)לפשוט התחתונה בלא העליונה הוי כחבור ולא דמי לב' חלוקים זו על זו דאפשר לפשוט התחתון בלא העליון (כך מצא הטעם בא"ז) ונכון ליזהר:

באר היטב (3)

(ו) אוסרים. כ' הט"ז ולדיעה זו אסור להדק חגורה אם לובש בגד צמר על החלוק של פשתן אבל בתשו' הרשב"א מבואר שכבר נהגו כל ישראל בהיתר בחגורה עכ"ל:

(ז) שוקיים. וה"ה אנפלאות שקורין שטרימ"ף. ש"ך:

(ח) לפשוט. והלבוש השיג על דברי הר"ב האלו דהא בשני חלוקות ודאי מיירי כשיש להם בתי זרועות והיאך אפשר לפשוט התחתון בלא העליון ואין דבריו נראין דמ"מ יכול להכניס זרועותיו לפנים ולפשוט אח"כ החלוק ואע"ג דהשתא הוציא ידיו גם מחלוק העליון מ"מ החלוק העליון נשאר עדיין על הגוף עצמו ודמי לדלעיל בצמר בכר וכסת דאע"ג דמוכרח לעשות קרע קטן שרי עכ"ל הש"ך וכ' הט"ז דהעיקר בזה דכל שצריך הפשטות העליון תחלה אפילו מקצת ממנו יש איסור כיון שא"א להפשיט התחתון אא"כ יתחיל להפשיט העליון והנך בתי שוקיים שהזכיר הרמ"א היינו שיש להם למטה צורת מלבוש על הרגל נמצא שא"א לזוז ממקומם את התחתונים כל זמן שהעליונים על מקומם אבל אם הבתי שוקיים עשוים באופן שאין למטה ע"ג הרגל כלום ויכול להושיט שם ידו ולהוליך התחתון עד למעלה באופן שלא יהיו מכוסים מן העליונים ה"נ דמותר עכ"ל:

סעיף ה׳

רצועה [שראשה] אחת של צמר והשניה של פשתן אסור לחגור בה אע"פ שרצועה של עור באמצע מפני שקושר שני ראשיה ביחד כשחוגר בה אבל אם באמצעיתה צמר במקום אחד ופשתן במקום אחר ואינם זה אצל זה מותר ולפי זה מותר לחבר עורות התפורות בפשתן תחת בגדי צמר ואע"פ שאפשר שיכניס חוט הקנבוס של התפירה שמחבר העור עם הבגד בתוך חוט של תפירת העור (ר' ירוחם ות"ה סי' רצ"ז) ולהרמב"ם כל זה כלאים מן התורה ואפי' נתן צמר ופשתים בשק או קופה וכרכן הוי כלאים מדאורייתא (והמנהג כסברא ראשונה) (טור וכ"כ הרמב"ן והרשב"א סימן ש"ס ות"ה שם):

סעיף ו׳

המנהיג בהמות ומכניס חבלים לתוך ידו מהם פשתים ומהם צמר ה"ז מותר ואע"פ שכורכן על ידו אבל אם (ט)קשרם כולם נעשו כלאים ואסור לו לכרכם על ידו (ויש מתירין הואיל ואינו מתכוין) (הגהות אשיר"י ורבינו ירוחם ני"ט) (ועיין לקמן סימן ש"א):

באר היטב (1)

(ט) קשרם. וחד קשר סגי כאן כיון שאח"כ כורך אותו על ידו. ט"ז. וכ' הש"ך דהאוסרין ס"ל דל"ד לסי' ש"א ס"ו דהכא הוי פסיק רישיה דמחמת אחיזתן אי אפשר שלא תתחמם ידו כ"כ הב"ח ודלא כהפרישה שהניחו בצ"ע עכ"ל:

סעיף ז׳

השק והקופה מצטרפין לכלאים: הגה וכן אב ובנו מצטרפים לכלאים כיצד היה חתיכת צמר באחד מהם וחתיכת פשתן בשני (י)ותפרן ביחד הוי כלאים (טור):

באר היטב (1)

(י) ותפרן. כ' הש"ך דמדברי הרב נראה שאפילו לא חגר חגורות אסור עכ"ל:

נוסח השולחן ערוך: אשלי רברבי: שלחן ערוך יורה דעה, למברג תרמ״ח; באר היטב: תורת אמת 357 – באמצעות ספריא (נחלת הכלל). השיוך של קטעי השיעור לסעיפים נעשה אוטומטית; "משוער" = יש לבדוק.