שולחן ערוך יורה דעה

סימן רמ״ח – מי חייב בה ומי ראוי לקבלה

8 סעיפים · 6 ס״ק באר היטב · 0 שיעורים ממופים

סעיף א׳

כל אדם חייב ליתן צדקה אפילו עני (א)המתפרנס מן הצדקה חייב ליתן ממה שיתנו לו ומי שנותן פחות ממה שראוי (לו) ליתן בית דין היו כופין אותו ומכין אותו מכת מרדות עד שיתן מה שאמדוהו ליתן ויורדים לנכסיו (ב)בפניו ולוקחין ממנו מה שראוי לו ליתן:

באר היטב (2)

(א) המתפרנס. כ' הש"ך היינו כשיש לו פרנסתו בלא"ה דאל"כ אינו חייב ליתן צדקה כדלקמן סי' רנ"א ס"ג ומ"מ מותר לו להתפרנס מן הצדקה אם אין לו קרן שיוכל להתפרנס מן הריוח כדלקמן סי' רנ"ג ס"ב עכ"ל:

(ב) בפניו. ר"ל דוקא בפניו לאפוקי אם אינו כאן דאין יורדין לנכסיו עד דמודעינן לו אם אפשר דלא גרע מחוב וכמ"ש בח"מ סי' ק"ו ולעיל סי' רמ"ה ס"ג בהג"ה עכ"ל הש"ך:

סעיף ב׳

ממשכנים על הצדקה אפילו בערב שבת:

סעיף ג׳

יתומים אין פוסקין עליהם צדקה אפי' לפדיון שבויים אפילו יש להם ממון הרבה אא"כ פוסקין עליהם לכבודם כדי שיצא להם (ג)שם: הגה ודוקא צדקה שאין לה קצבה או שיש לה קצבה על נכסי יתומים ויכולין להמתין עד שיגדלו כגון שיש להם טבל ואינן צריכין לאכול עכשיו אבל אם צריכים לאכול עכשיו מעשרין ותורמין להם וה"ה בצדקה שיש לה קצבה כגון שהיו להם קרובים עניים והיה להם קצבה (ד)מאביהם כל שנה ושנה ואין להם לאכול רק זו או יחזרו על הפתחים ויהיה גנאי ליתומים האפוטרופוס שלהם נותן מנכסיהם הקצבה לקרוביהם (תשובת ר"י מינץ סימן א'):

באר היטב (2)

(ג) שם. וכתב הב"ח דאם המה כבר בעלי שם טוב אין פוסקין להם לאחשובינהו יותר והש"ך כתב דאם האפוטרופוס של יתומים עומד לפנינו ואומר שאינו חפץ שיצא להם שם אין כופין אותם:

(ד) מאביהם. כתב הש"ך נראה דוקא בהיה להם קצבה מאביהם הא לא"ה אין לעשות קצבה לקרוביהם דאל"כ לעולם יתחייבו ליתן ע"י קצבה אלא נראה עיקר דדוקא כדי לעשות להם שם הוא דפוסקים אבל כשנותנים לקרוביהם שלא יתבזו אין פוסקים עליהם בדבר שאין לו קצבה כיון שלא נעשה להם טובה מיד בנתינה זו אלא שע"י כן מסלקים הפגם שיגיע להם אח"כ:

סעיף ד׳

גבאי צדקה אין מקבלין מהנשים ומהעבדים ומהתינוקות אלא דבר מועט אבל לא דבר גדול שחזקתו גזול או גנוב משל אחרים וכמה הוא דבר מועט. הכל לפי עושר הבעלים ועניותם והני מילי בסתמא אבל אם הבעל מוחה אפילו כל שהוא אסור (ה)לקבל מהם:

באר היטב (1)

(ה) לקבל. וקנס שקנסוה חייב בעלה לשלם בעדה כמ"ש הרב בא"ע סי' צ"ב ס"ד וטעמא דדמי לכפרה. ש"ך:

סעיף ה׳

אם האשה השכירה מלמד לבנה אם ידע הבעל ושתיק ודאי ניחא ליה במה שעשתה אבל אם מוחה (ו)לאלתר אין במעשיה כלום (ואפי' אם נושאת ונותנת תוך הבית יוכל למחות בה) (ב"י בשם תשובת הרא"ש כלל י"ג):

באר היטב (1)

(ו) לאלתר. נראה דר"ל מיד ששמע אפי' אחר כמה ימים אחר שהשכירה ואם שתק כששמע אפי' אחר כמה ימים נשתעבד למפרע גם במה שלמד עמו דאמרינן איגלאי מלתא למפרע דניחא ליה במעשיה. פרישה:

סעיף ו׳

בן שאוכל אצל אביו ועבד האוכל עם רבו נותן פרוסה לעני או לבנו של אוהבו ואינו חושש משום גזל שכך נהגו בעלי בתים:

סעיף ז׳

אדם שוע שנותן צדקה יותר מהראוי לו או שמיצר לעצמו ונותן לגבאי כדי שלא יתבייש אסור לתובעו ולגבות ממנו צדקה והגבאי שמכלימו ושואל ממנו עתיד הקב"ה ליפרע ממנו:

סעיף ח׳

הרוצה לזכות לעצמו יכוף יצרו הרע וירחיב ידו וכל דבר שהוא לשם שמים יהיה מהטוב והיפה. אם בנה בית תפלה יהיה נאה מבית ישיבתו. האכיל רעב יאכיל מהטוב והמתוק שבשולחנו. כיסה ערום יכסה מהיפה שבכסותו. הקדיש דבר יקדיש מהיפה שבנכסיו וכן הוא אומר כל חלב לה':

נוסח השולחן ערוך: אשלי רברבי: שלחן ערוך יורה דעה, למברג תרמ״ח; באר היטב: תורת אמת 357 – באמצעות ספריא (נחלת הכלל). השיוך של קטעי השיעור לסעיפים נעשה אוטומטית; "משוער" = יש לבדוק.