שולחן ערוך יורה דעה

סימן רל״ב – דין נדרי זרוזין והבאי ושגגות ואונסין

20 סעיפים · 39 ס״ק באר היטב · 0 שיעורים ממופים

סעיף א׳

יש נדרים שאין צריכין התרה נדרי זרוזין נדרי הבאי נדרי שגגות נדרי אונסין והתולה בדבר ולא נתקיים:

סעיף ב׳

נדרי זרוזין כיצד היה מוכר חפץ לחבירו ואמר קונם עלי ככר זה אם אפחות מסלע ואמר הלוקח קונם ככר זה עלי אם אוסיף על שקל ונתרצו שניהם בג' דינרים (או (א)בפחות מעט או יותר מעט) (ר"ן) לא נאסר שום אחד מהם שכן דרך התגרים לידור או לישבע כדי לזרז חבירו ואין בלבו לשום נדר (וי"א אף על גב דאמרינן לזרוזי נתכוונו מכל מקום לא יוכל המוכר ליתנו בשקל ולא יוכל הלוקח לקנותו בסלע) (שם בשם י"א) (ויש מקילין) (שם) ודוקא כשאין מעמידים דבריהם אלא שניהם נתרצו בשלשה דינרים אבל אם לא נתרצו אלא זה בסלע וזה בשקל ונתבטל המקח ודאי לנדר גמור נתכוונו וחל הנדר וכל מי שיעבור על נדרו הרי (ג)חילל דבריו ואם האחד העמיד דבריו והשני לא העמיד מתוך שנתבטל לאחד נתבטל גם לשני וכל זה מיירי בסתם אבל אם אומרים שלנדר גמור נתכוונו הוי נדר ואם המוכר אמר קונם אם אפחות מיותר מסלע או שאמר הלוקח קונם אם אוסיף לך על מעט פחות משקל ונתרצו בג' דינרים הרי זה נדר שאין דרך לזרז כשמפליגין כל כך ולנדר גמור נתכוונו: הגה נדר לשנים שרוצים לקנות ממנו ואמר לאחד מהם לנדר גמור כוונתי ולאחר לזירוזין כיון שהנדר בטל לגבי אחד בטל לגבי שני הואיל ונקרא נדר אחד לשניהם. (ב"י בשם הר"ן בפי' הירושלמי):

באר היטב (2)

(א) בפחות. כ"כ לאפוקי שקל וסלע דאינם רשאים ליתן כך לדיעה זו. ש"ך בנה"כ:

(ג) חילל. ודוקא כשמוכרו אח"כ לזה הלוקח אבל אם מכרו לאחר אפשר שיאמר המוכר לפלוני אוזיל ולא לך. פרישה:

סעיף ג׳

המזמין את חבירו שיאכל עמו ומסרב ומדירו אם אינו אוכל עמו או שאומר לו קונם שאני נהנה לך אם אין אתה מתארח עמי ואוכל פת חמה ושותה כוס של צונן וזה מסרב ה"ז נדר של זרוז אבל אם זימן ראובן לשמעון לאכול עמו והיו מזמינים אותו גם במקום אחר וחפץ לאכול יותר עם ראובן ואומר לו (ה)הדירני מנכסיך אם לא אוכל עמך כדי שלא יפצירו בי במקום אחר הרי זה נדר גמור: הגה ואין למדין מדיני נדרי זרוזין למקום אחר שאין לך בהם אלא מה שאמרו חכמים. (ב"י בשם רבינו ירוחם):

באר היטב (1)

(ה) הדירני. וכן אם שמעון עצמו נדר שיאכל עם ראובן לא הוי נדר זרוזין ט"ז:

סעיף ד׳

נדרי הבאי כיצד כגון שאמר קונם ככר זה עלי אם לא (ו)ראיתי כיוצאי מצרים (או) אם לא ראיתי נחש כקורת בית הבד או חומה גבוהה לשמים (אינו נדר) שכן דרך העולם להפליג ולא כוון לשם נדר (ואם מעמיד דבריו שאמר שכוון לשם נדר הוי נדר) . (תא"ו ני"ג וכן משמע לקמן בטור סימן רל"ט גבי שבועה):

באר היטב (2)

(ו) ראיתי. כתב הט"ז דגירסא הנכונה היא שצ"ל אם לא ראיתי בדרך הזה כיוצאי מצרים דר"ל שהוא מפורסם שלא היו באותו הדרך ס' רבוא דאל"כ הא איתא בא"ח הרואה ס' רבוא מישראל ביחד וכו' משמע שהוא דבר אפשרי:

(ט) אעשה. ואח"כ עשה אותו דבר פלוני י"א דאסור כיון שיכול להיות שלא היה עובר התנאי ונראה דמ"ש הרב ויש חולקין קאי גם ע"ז ואם אמר חוץ מבשר לכ"ע לא הוי נדר שוא וכ"ש אם אמר חוץ מדגן דלא הוי נדר שוא כיון דדגן כולל חמשת המינים עכ"ל הש"ך:

סעיף ה׳

אמר קונם כל פירות (ז)שבעולם עלי אינו נדר כיון שאי אפשר לו להיות בלא כל הפירות הוי ליה נדר שוא וכן אם אמר קונם כל פירות שבעולם עלי אם לא עשיתי דבר פלוני אינו נדר: הגה אבל אם אמר בלשון עתיד אם אעשה דבר פלוני יאסרו כל פירות עלי י"א דאסור (ב"י בשם סמ"ג ותוס' פ' המדיר ריש (כתובות דף ע"א) והג"א מהרי"ח) וכן אם אסר עליו כל פירות חוץ מחטין י"א דהוי נדר (סמ"ג ומרדכי פ' ג' דשבועות) ויש חולקין. (תשובות מיימוני סוף הל' נדרים):

באר היטב (1)

(ז) שבעולם. כתב הש"ך דבתשו' מיימוני משמע דל"ד אמר מלת שבעולם אלא הכל תלוי במלת כל דהוי בכללן דגים ופשתן וקנבוס וצמר ומשי ועצים וכמה דברים הנולדים וגדלים זה מזה ובהמה וכמה דברים נקראים פרי מפרי וגידולי קרקע:

סעיף ו׳

נדרי שגגות כיצד אמר קונם עלי ככר זה אם אכלתי ושתיתי ונזכר שאכל ושתה או אם אוכל ואשתה ושכח ואכל ושתה כיון שהוא שוגג בשעת הוצאת הנדר מפיו או בשעה שיש לה לחול ואם היה יודע שהוא כן לא היה נודר אינו נדר וכן אם אמר קונם אשתי נהנית לי שגנבה כיסי או שהכתה בני ונמצא שלא גנבה ושלא הכתה וכן אם אמר קונם שאיני נושא פלונית שהיא כעורה והיתה יפה בשעת הנדר שאם היה יודע שהיא נאה לא היה נודר אבל אם היתה כעורה ויפוה חל הנדר: הגה וכן האומר אם היה פלוני אצל זה הדבר אתן אלף זוז לצדקה והיה שם פטור דהוי נדר (יא)בשוגג. (מהרי"ו בדינים והלכות סימן נ"ט):

באר היטב (2)

(יא) בשוגג. הטעם דשכח שהיה פלוני שם ואח"כ נזכר וכתב הט"ז וכן אם המרו ב' באיזה דבר איך הוא זה אומר כן וזה אומר לא כן ונתנו ת"כ זה לזה שמי שיהיה כדבריו יתן לו חבירו איזה סך ממון פטור אותו שמפסיד מטעם זה דהוי שגגה אצלו ועיין בח"מ סי' ר"ז מדיני אסמכתא וע"ל סימן רל"ט:

(יב) מוכיח. אבל בקונם אשתי בעינן שיאמר בפי' שגנבה כיסי וכיון שלהדיר אשתו נתכוין ליכא טעות בעיקר הנדר משא"כ כאן שהיה מוטעה בעיקר הנדר ש"ך וכתב הט"ז ומטעם זה למדתי במעשה שבא לידי באחד שהיה סובר שמחר הוא יום ה' בשבוע וקיבל עליו ביום שלפניו להתענות למחר ונודע לו אח"כ שטעה שמחר הוא באמת יום ד' אם צריך היתר או לאו ונ"ל שהוא דומה יותר להא דס"ו דבעינן שיאמר בפירש גנבה כיסי ודעתו לחוד לא מהני כיון שאינו מוכח שדעתו לכך הכי נמי דהא הרבה רגילין להתענות גם בשאר ימים ואין הטעות מורגש לאחרים ע"כ צריך היתר דוקא עכ"ל:

סעיף ז׳

וכן אם ראה מרחוק אנשים אוכלין פירותיו ולא הכירם ואמר הרי הם עליכם כקרבן וכשקרב אליהם ראה שהם אביו או אחיו שלא היה רוצה לאסרם עליהם אינו נדר אע"פ שלא פירש כיון שהדבר מוכיח שאין אדם אוסר פירותיו על אביו ואחיו ואפי' נמצאו עמהם זרים דכיון שבטל הנדר אצל אביו ואחיו בטל גם אצל (יג)אחרים:

באר היטב (1)

(יג) אחרים. ואפילו לא אמר אח"כ כלום כשראה שטעה בדבר בשעת הנדר מותר בכל וא"צ כאן שיחליף לשון הנדר כמו בסעיף שאח"ז דהא אין כאן נדר לגמרי. ט"ז:

סעיף ח׳

במה דברים אמורים כשהחליף את דבריו שאמר תחילה כולכם אסורים ולבסוף אמר אלו הייתי יודע שאבא ביניכם הייתי אומר פלוני ופלוני אסורים ואבא מותר או כשאמר תחלה כשראם מרחוק ולא הכירם יהו אסורים לזה ולזה ואחר כך החליף דבריו לומר אלו הייתי יודע שאבא ביניכם הייתי אומר כולכם אסורים חוץ מאבא אבל אם בשעת האיסור אומר כולכם אסורים וגם בשעת חזרה אומר הייתי אומר כולכם אסורים חוץ מאבא או שאמר בשעת האיסור יהו אסורים לזה ולזה ובשעת חזרה אומר הייתי אומר פלוני ופלוני אסורים ואבא מותר שלא (יד)החליף לשון הנדר בין שעת איסור לשעת חזרה לא הותרו האחרים:

באר היטב (1)

(יד) החליף. כתב הש"ך מיהו אם אינו מחליף ולא מעמיד אלא סתם כשקרב אליהם וראה את אביו ואחיו אמר אלו הייתי יודע שאבי ואחי ביניהם לא הייתי נודר כ"ש שהנדר כולו בטל ב"ח וכ"מ בס"ט וע"ל סימן רכ"ט ס"א:

סעיף ט׳

אמר היין עלי קרבן מפני שהוא רע למעים אמרו לו הרי המיושן יפה למעים אמר אילו הייתי יודע לא הייתי נודר ואפי' אמר אילו הייתי יודע הייתי אומר החדש אסור והישן מותר מותר בישן ובחדש אבל אם אמר אילו הייתי יודע הייתי אומר כל היינות אסורים עלי חוץ מן המיושן הרי זה מותר במיושן (טו)בלבד וכן כל כיוצא בזה:

באר היטב (1)

(טו) בלבד. כיון שלא החליף לשונו דבתחלה אמר ג"כ סתם יין וכל היינות בכלל אלא שמוסיף עליו אח"כ האי חוץ וכו':

סעיף י׳

נשבע שלא יעשה כך מפני שהיה סבור שהוא איסור גדול ואח"כ נודע לו שאין בו איסור כל כך לא חלה השבועה כלל כי היתה (טז)בטעות:

באר היטב (2)

(ד) כשמפליגין. והש"ך פסק דאפילו אינן מרוחקין כ"כ כגון שזה אומר טפי מסלע וזה אומר פחות מג' דינרין יש להחמיר:

(טז) בטעות. כתב הט"ז דגם כאן צריך שיאמר בשעת הנדר שנודר בשביל שסובר שיש בזה איסור אבל אם נודר סתם שלא יעשה דבר פלוני ואח"כ אומר שהיה סבור שיש בו איסור צריך היתר דוקא:

סעיף י״א

מי שאמר לחבירו שהשר כלל אותו בפשרה שלו וע"י כך נשבע לתת לו כך וכך מעות ואיגלאי מילתא שהשר פטרו לזה אין ממש באותה שבועה כיון שהטעהו:

סעיף י״ב

נדרי אונסין כיצד הדירו חבירו שיאכל אצלו וחלה או שחלה בנו או שעכבו נהר הרי אלו נדרי (יז)אונסין: הגה ואם אירע לו אונס והיה אפשר לסלקו על ידי (יח)ממון הרבה שיתן מקרי אונס (ריב"ש סי' קפ"ו) וכן אם צוה עליו השר שלא לקיים שבועתו ונדרו אפי' לא הוי הקנס רק ממון מקרי אונס (שם וב"י בשם תשובת הרשב"א) מ"מ אם בנקלה יכולים להשתדל לא מקרי אונס (שם ותשוב' הרשב"א) וע"ל סימן רכ"ח סעיף מ"ז בדין חרם שגוזר המושל לעבור עליו מי שנשבע או נדר לעשות דבר ביום פלוני ונאנס כגון שנשבע לשלם וכשהגיע הזמן אין לו לשלם (יט)פטור משבועתו ואם יכול לקיימה אח"כ דינו כאילו עבר על שבועתו במזיד (ב"י סי' רכ"ח דף רע"ג ע"ד בשם תשובת הרשב"א) וכבר נתבאר דינו לעיל סי' רכ"ח סעיף מ"א ואם כשהגיע הזמן לפרוע הכריח השר למלוה להרויח הזמן ללוה או שפטרו לגמרי השבועה קיימת (ב"י בשם תשובת הרשב"א ורמב"ן סי' רמ"ו) ולכולי עלמא צריך לפרוע לו אחר כך ועיין בח"ה סי' ע"ג מדינים אלו. קהל שעשו חרם על ה' שנים [*כבר אמור שעניני קהל וחרם בטלים כעת מדינא דמלכותא] וקבעו זמן שיתחיל החרם ובאותו הזמן היו אנוסים או שוגגים ולא התחילו לקיים הנדר צריכין לקיימו אחר כך כי אינו בטל משום זה (תשובת הרא"ש כלל ז') . מי שנשבע או נדר לעשות דבר תוך שנה או ביום פלוני יש לו לעשותו מיד או בשחרית כשיגיע אותו היום שמא ישכח אחר כך ולא יעשנו ויעבור על נדרו ושבועתו ואם לא עשהו מיד כי אמר עדיין יש לי פנאי לעשותו ושכח או נאנס אח"כ ולא עשהו י"א (כ)דמקרי אונס (הר"ן פ' כיצד הרגל) ויש אומרים דלא מקרי אונס (חידושי אגודה פרק מי שאחזו) ולא מקרי אונס בשבועה אלא א"כ היה מגיע לו איזה רעה אם לא היה נשבע אבל אם לא היה מגיע לו (כא)טובה ונשבע כדי שיהא לו טובה מזה אין מקרי אנוס בשבועה (מהרי"ק שורש קס"ז ופסקי מהרא"י סי' ע"ג) . כל שהוא אנוס בשבועה אע"פ שאמר על דעת רבים או על דעת המקום אינו כלום (ב"י בשם רשב"ץ) . (כב)נאמן אדם לומר ששבועתו היתה באונס או על תנאי כך וכך (שם) ודוקא קודם שעבר על שבועתו אבל אם כבר (כג)עבר אינו נאמן לפטרו ממלקות (בסי' רכ"ח דף רע"ד ע"א בב"י בשם הרשב"א) וכן מי שהודה ברבים או (כד)כתב עליו שטר והודה בו שנשבע ואומר אחר כך שלא נשבע ונותן טעם למה אמר שנשבע נאמן וכ"ש אם האמת שלא נשבע שאין עליו איסור שבועה משום הודאתו (ת"ה סי' שכ"ו) :

באר היטב (9)

(ב) מקילין. וכמדומה שהעולם נהגו קולא בדבר זה. ב"ח:

(יז) אונסין. כ' הש"ך משמע אע"פ שלא התנה בשעת הנדר על כל אונס שיולד אמרינן דאאונס כה"ג לא נדר וכתב ב"י בשם ר' ירוחם דהאי עכבו נהר פירש שגדל הנהר ממי שלגים דאונסא דלא שכיח הוא דאי הוה דבר מצוי ה"ל לאסוקי אדעתיה ולאתנויי ואם לא התנה הוי בכלל הנדר עכ"ל ונראה דה"ה באונס דשכיח ולא שכיח הוי אונס לענין נדרים דהא חלה אמרינן בש"ס דהוי אונס דשכיח ולא שכיח ואפ"ה בנדרים הוי אונס:

(יח) ממון. הב"ח הקשה ע"ז ממ"ש רמ"א בא"ח סי' תרנ"ו שיתן כל ממונו קודם שיעבור ולפיכך עקר דין זה כאן מהלכה ולק"מ דהכא לא עבר כלל דאמרינן דעל דעת זה לא נשבע כלל שיבזבז ממון הרבה עכ"ל הט"ז וכתוב בתשו' הרא"מ גלאנטי מי שקבע זמן לפרוע לחבירו לזמן פלוני ואם לא יפרענו אז יאסר בבשר ויין וירד מנכסיו קודם הזמן פטור משבועתו:

(יט) פטור. כ' הט"ז לפי מ"ש בסי' רכ"ח סמ"א שיש חילוק בין אומר ביום פלוני לאומר ליום פלוני צ"ל בכאן נמי ליום:

(כ) דמקרי. וכתב הט"ז דנ"ל עיקר כדעה ראשונה דהוי אונס:

(כא) טובה. וכ' הש"ך בשם מהרי"ק אפי' מסר מודעא קודם לכן על שבועה זו לא אמרינן הואיל וגלה בדעתו שאינו חפץ בשבועה זו דיהא בטלה ומביאו ד"מ וכן הוא בלבוש:

(כב) נאמן. נראה דהיינו דוקא בנדר או נשבע לעצמו אבל בנשבע לחבירו כגון בשט"ח וכה"ג אינו נאמן אם לא שידענו באונסו אבל אם לא הכרנו באונסו כלל אינו נאמן בנשבע לחבירו לומר אנוס הייתי מיהו היכא דיש רגלים לדבר נראה דנאמן עכ"ל הש"ך וכ' הרשב"א ואע"פ שהוציא בפיו הנדר סתם ואפי' תלה לאחר מכאן בדברים שהיתה כוונת השומעים בהיפך מה שאומר ואפילו היו השומעים חושבים ומכירין בו שהיה נודר מדעת ומרצון בלי שום אונס כו' וראיה מנודר בחרם ואומר אח"כ בחרמו של ים נדרתי כמ"ש לעיל סימן ר"ח:

(כג) עבר. וכ' בתשובת הרשב"א דה"ה בהתרו בו ולא חשש לומר להם בשעח התראה ואכל וכ"ש כשאמר אעפ"כ אינו נאמן:

(כד) כתב. בסמ"ע בח"מ סי' ע"ב ס"ק ט"ו כ' בשם ת"ה אם נכתב בכת"י שחייב לשלם ונשבע על כך ואח"כ אומר שלא נשבע אלא שכתב כך אם התובע מודה פשיטא שאין לחוש לשבועה זו כלל ואם אינו מודה לענין ממון דינו כשאר שטר דלית ביה שבועה עכ"ל וכ' הש"ך ונראה דהיינו כשנותן אמתלא לדבריו אבל כשאינו נותן אמתלא לדבריו אלא טוען סתם לא נשבעתי אע"פ שהתובע מודה שלא נשבע בפניו הואיל והודה ושויא אנפשיה חתיכה דאיסורא וכשהתובע אומר נשבעת בפני אפי' כשהנתבע נותן אמתלא לדבריו אין טענתו טענה ועי' בח"מ סי' ע"ג ס"ו (עיין לעיל סימן ר"ח):

סעיף י״ג

אע"פ שארבעה נדרים אלו אינם צריכים התרה אסור לידור בהם אם לא שרוצה לקיים דבריו:

סעיף י״ד

הנודר או הנשבע לאנס לא הוי נדר ולא שבועה לפיכך נודרין להרגים ולמוכסים אם הוא מוכס העומד בלא צווי המלך או שבא ליטול ממנו יותר מקצבתו יכול לידור או לישבע כדי ליפטר ממנו ואומר יאסרו עלי כל פירות (כה)שבעולם אם איני מבית המלך ליפטר מן ההרג או אם אין מה שאני מביא מבית המלך ליפטר מן המכס וחושב בלבו יאסרו עלי רק (כו)היום אף על פי שמוציא מפיו סתם וקיימא לן דברים שבלב אינם דברים גבי אנס שרי (ובלבד שלא יוציא בפיו דבר שהוא בפירוש נגד מה שבלבו) (בתוס' בנדרים ובפ' הגוזל בתרא ועוד הרבה פוסקים) ואפילו לא בקש ממנו שידור והוא נודר מעצמו או הוסיף לידור יותר ממה שביקש כגון שאמר לו אמור קונם שתהנה מאשתך אם אינו כדבריך והוא אומר קונם אשתי ובני נהנים לי או שבקש ממנו שידור והוא נשבע אינו כלום שכל מה שעושה אינו עושה אלא מחמת האונס ולחזק דבריו נגד האנס: הגה ודוקא כשנשבע לו בפיו אז צריך לבטל בלבו באיזה תנאי ודרך שלא יסתור מה שהוציא בפיו אבל אנסין שצוו להחרים על איזו דבר שלא כדין אין באותו חרם כלום ואפי' בטול בלב אינו צריך (הגהות מיי' פ"ב מהל' שבועות בשם הגאונים וכ"כ רבינו ירוחם) וכל זה לא מיירי אלא כשאפשר לעבור על שבועתו ונדרו שלא יודע להאנסין אבל אם יודע להאנסין (כז)אסור מפני חלול השם ולכן נענש צדקיהו שעבר על שבועתו לנבוכדנצר (ד"ע) אע"פ שהיה בדרך אונס (תשובת הרא"ש כלל ט' ותשו' מ"ע סי' מ"ט ומהרי"ו סי' נ"ג) מיהו אם הודיע לאנס מיד שיצא מאנסו שהיה לו תנאי בלבו ולכן יעבור על שבועתו ליכא למיחש הואיל והיה אנוס מתחילה (כך משמע בפ"ב דיומא) מיהו הכל לפי צורך הענין (ד"ע) אנסין שצוו לישבע להגיד על אחד אם בא על הכותית כדי להענישו מיתה מקרי שבועת אונס (ב"י בשם הרא"ש כלל ח') ויש (כח)לבטלה בלבם וכן אם ראובן הפקיד ממון ביד שמעון וצוה הגמון אנס להחרים על מי שיודע מממון של ראובן אם העובד כוכבים רוצה ליקח ממון של ראובן באונס שלא כדין אין החרם כלום וכן יוכל הנפקד לישבע שאין לו משל ראובן (הכל בב"י בשם תשובת הרא"ש כלל ח' וט') ובלבד שלא יהא (כט)חלול השם בדבר (שם בתשובה) כמו שנתבאר ב' יהודים שהכו זה את זה וגזר הגמון אחר עדות אם יענישו המכה יותר מדינו נקרא (ל)אונס ואם אינן יכולים להשמט וצריכין להגיד יעידו וישלמו לניזק נזקו ואל יצילו עצמן בממון חביריהם (חידושי אגודה פ' הגוזל בתרא ושם הג"ה במרדכי בשם מהר"מ) ועיין לקמן סי' רל"ט עוד מדינים אלו:

באר היטב (7)

(ח) עשיתי. ואם אומר שבדעתו היה על יום או יומים נאמן דאנן סהדי שודאי דעתו לכך מאחר שא"א לקיים נדרו אבל באסר עליו רק מקצת פירות אינו נאמן אם לא באנס לקמן סי"ד. ש"ך:

(כה) שבעולם. היינו כשאמר בל' שאין כל פירות העולם בכלל דאל"כ בלא"ה אין הנדר חל כדלעיל ס"ה אלא שאוסר על עצמו פירות האילן ופירות הארץ. ש"ך:

(כו) היום. ואם מפרש לו המושל בפי' לעולם יחשוב כל זמן שאני באימה תחתיך אם לא יהיה לו צורך או שאר תנאי כיוצא בו. ש"ך:

(כז) אסור. כתב מהרש"ל ומ"מ נראה שאם הוציא התנאי בשפתיו בלחש שרי דנהי דאיכא ג"כ חילול השם לא מחמירי' כולי האי מאחר דיש לו אונס גדול ומוכרח לכך ע"כ מיהו בטול בשפתיו לא מהני אלא תוך כדי דבור. ש"ך:

(כח) לבטלה. והט"ז כ' שדברי הרמ"א תמוהים וצ"ע דמ"ש מסט"ו דכל שהוא באונס יסורין א"צ ביטול וכו' ע"ש (ובנה"כ השיג עליו וכתב דל"ד לסט"ו דהתם לא קאמר אלא דאם נשבע כבר אין שבועתו כלום אע"פ שלא ביטל בלבו אבל לכתחלה פשיטא דצריך לבטל בלב ולא ישבע לשקר ע"ש):

(כט) חלול. זהו בנדון זה שתלוי בממון משא"כ בדין הקודם שיעידו בדבר שיגרום לו מיתה לא מחלקינן בזה. ט"ז:

(ל) אונס. פי' שההגמון צוה לקהל לגזור בחרם אחר עדות אין להם לגזור להציל עצמן בממון חבריהם אם יכולים בשום פנים להתפשר וכו' כן הוא באגודה:

סעיף ט״ו

מי שאנס את חבירו ויסרו במיני יסורים עד שנשבע לתת לו כך וכך מעות אין באותה שבועה או נדר או חרם (לא)ממש: (וכל שכן אם קבל חרם או שבועה עליהם מכח אונס (לב)מיתה דאינו כלום) (כן משמע במרדכי פ' הניזקין וכ"כ מהרד"ך בית י' תשו' י"ז ולא כתשו' מהרי"ו סי' נ"ג ופסקי מהרא"י סי' ע"ג):

באר היטב (2)

(לא) ממש. אע"פ שלא בטל בלבו. ט"ז וש"ך וכ' מהרי"ו דוקא אנסו ליתן לו שום דבר אבל נשבע לו שלא לגלות דבר חל החרם:

(לב) מיתה. וצ"ע להקל במיתה שהוא אונס מבורר די"ל ביה אגב אונסיה גמר ומקני גם בד"מ מסיק ומ"מ טוב להחמיר לבטל החרם ש"ך:

סעיף ט״ז

מי ששידך בתו ונדר לתת עמה סך מעות (ונשבע) ואחר כך נתקלקלו החובות שהיו חייבים לו אם אין לו ממה לפרוע לא חובות ולא קרקעות וחפצים חוץ מבית (לג)דירתו וכלי תשמישו פטור דאין לך אונס גדול מזה: הגה ראובן ושמעון שהיו דרים בעיר (לד)אחת ונשבעו שניהם להשיא בניהם זה לזה ואחר כך יצא ראובן ובנו מן העיר שמעון פטור ואין צריך להוליך בתו אחריו גם ראובן פטור אם הוצרך לצאת דמקרי אנוס וכן אם נשבע הבן ואביו הוצרך לצאת ואין לבן פרנסה זולת אביו (ב"י סי' רכ"ח דף רע"ד ע"ב בשם הרמב"ן סי' רע"ח) ועיין בח"ה סימן ע"ג סעיף ח':

באר היטב (2)

(לג) דירתו. הטעם כי דבר הוה הוא שאדם מוכר הקרקעות וחפציו להשיא בתו אבל ביתו וכלי תשמישו אפי' עני המתפרנס מן הצדקה אין מחייבים אותו למכור ביתו וכלי תשמישו הלכך אינו מחויב למכור לקיים שבועתו דאדעתא דהכי לא נשבע ללון ברחוב ולמות ברעב:

(לד) אחת. והש"ך הניח דברי הרמ"א בצ"ע דבתשו' הרמב"ן משמע אפי' היה הבעל ממקום אחר וכו' ע"ש ועיין בא"ע סי' ע"ה:

סעיף י״ז

מי שנשבע שידור במקום חמיו אם לא יעכבנו אונס אם סיבב הוא או אחרים בשבילו איום עליו שלא לילך למקום חמיו אין זה אונס: הגה אשה (לה)שנדרה לבעלה בחליו שלא תנשא אחרי מותו או להפך (ר"ד כהן בית י"ז ובהרמב"ן סי' מ') או מי שנדר לחולה איזה דבר (תשובת הרשב"א) אם עשו זה משום הפצרת החולה שלא תטרוף דעתו עליו הוי כנדר אונס אבל אם לא עשה כן מפני זה אלא מפני דבר אחר הוי כנדר על דעת חבירו (שם) ועיין לעיל סימן רכ"ח:

באר היטב (1)

(לה) שנדרה. עמ"ש בסי' רל"א ס"ק ב' בשם הט"ז:

סעיף י״ח

שותפים שבררו דיינים בכח חרם לקיים מה שגזרו עליהם ואחד מהם מסר מודעא שלא קבל עליו הנבררים אלא כדי שיתאמת מה שחייב לו שהיה ירא שמא יכחיש שהתחיל לומר שאין בידו כלום ואחר שגזרו הנבררים הראה מודעא זו ואמר שאינו רוצה לקבל אלא מה שידין עליו דיין הקהל בדין תורה כיון שקבל עליו בחרם אסור לו (לו)לסתור דינם:

באר היטב (1)

(לו) לסתור. כ' הש"ך אפי' היה נודר ואמר בלבו היום אינו מועיל כיון שאין אנו רואים שום אונס ובתשובת מוהר"מ מלובלין כתב כיון שלא היה ההכרח על השבועה ממש ולא היה בלבו היום וכו' ולא משמע כן מתשובת הרשב"ץ אלא דאפילו הוא אנוס על הנדר ושבועה עצמו צריך להתנות בלבו איזה תנאי ואם לאו צריך לקיים נדרו וע"ל סי"ד:

סעיף י״ט

מי שפירש בשעת נדרו על מה נדר הרי זה כתולה נדרו באותו דבר ואם לא נתקיים הדבר שנשבע בגללו מותר כגון שאמר שאיני נושא את פלונית שאביה רע ושמעו שמת או שעשה (לז)תשובה אין צריך התרה דהוה כאלו פירש שנודר על זה התנאי וכיון שנתבטל נתבטל הנדר. (וע"ל סי' ר"כ סט"ו בהג"ה):

באר היטב (2)

(י) ויפוה. לפי שאין דרך הכעורה להעשות יפה (משא"כ לקמן סעיף י"ט במת אביה או עשה תשובה) ובגנבה כיסי צ"ל שאמר בפירוש כן ע"כ א"צ התרה דאל"כ אפילו היה דעתו בשביל זה צריך התרה. ט"ז:

(לז) תשובה. אפי' מת או עשה תשובה אחר הנדר א"צ התרה ול"ד לדלעיל ס"ו בהיתה עכורה וייפוה דחל הנדר לפי שאין אשה עכורה עשויה להיות נאה לכך לא היה בדעתו שתהא מותרת לכשתהא נאה אבל הכא עשוי הוא לעשות תשובה או למות הלכך אומדין דעתו דכי אמר שאביה רע כ"ז שהוא רע קאמר כ"כ ב"י בשם הרשב"א:

סעיף כ׳

ועוד יש נדר שא"צ התרה כגון שאמר לחבירו קונם שאני נהנה לך אם אין אתה נוטל ממני כך וכך ה"ז יכול להתיר נדרו שלא ע"פ חכם שיאמר לו כלום נדרת אלא (לח)לכבדני וזהו כבודי שלא אטול ממך ואפילו אין המדיר אומר בפירוש שכך היתה כוונתו אלא מן (לט)הסתם וכן אם אמר לו קונם שאתה נהנה לי אם אין אתה נותן לי כך וכך יש לו היתר בלא שאלת חכם שיאמר לו הרי הוא כאלו קבלתי: הגה וע' לעיל סי' רכ"ח סעיף ל"ט י"א דוקא בדבר קיום מעשה יכול לומר כאלו עשית אבל בביטול מעשה כגון שיאמר קונם נכסי לך אם תלך למקום פלוני לא יוכל לומר לך והוי לי כאלו לא הלכת (ר"ן בשם רשב"א) וי"א דאין חילוק (ב"י בשם הר"ן פ"ד דנדרים ות"ה סי' שי"א ור"ל ן' חביב סי' קל"ז) וכל תנאי שהיא לטובת הנודר יכול לומר הרי לי כאלו קיימת התנאי מי שאמר קונם אתה נהנה לי אם אין אתה נותן לבני כך וכך אם הבן סומך על שלחן אביו א"כ האב מתכוין לטובתו ויוכל לומר כאלו התקבלתי ואם לאו אין האב יכול לומר כך רק הבן. (ג"ז שם בשם הר"ן):

באר היטב (2)

(לח) לכבדני. כתב הט"ז דמיירי כאן שהוא רגיל ליהנות ממנו וגם בסיפא מיירי שרגיל להנות אותו ודלא כלבוש שמחלק בין מקבל מתנה למזמינו לאכול והוא שלא כהלכה כדמוכח מש"ס (ובנה"כ השיג עליו ומסכים עם הלבוש דאדרבה כן מוכח מש"ס ודלא כמו שהוא מחלק ע"ש):

(לט) הסתם. אבל אם המדיר אומר לא כי אלא לכבודי נתכונתי כדי שאתכבד שתקבל מתנה אסור הר"ן והרא"ש ודלא כב"י: ..

נוסח השולחן ערוך: אשלי רברבי: שלחן ערוך יורה דעה, למברג תרמ״ח; באר היטב: תורת אמת 357 – באמצעות ספריא (נחלת הכלל). השיוך של קטעי השיעור לסעיפים נעשה אוטומטית; "משוער" = יש לבדוק.