שולחן ערוך יורה דעה

סימן רכ״ח – דין התרת נדרים וההבדל שבין פתח לחרטה והיאך נקרא על דעת רבים

51 סעיפים · 78 ס״ק באר היטב · 0 שיעורים ממופים

סעיף א׳

מי שנדר ונתחרט יש תקנה ע"י חרטה ואפילו נדר באלהי ישראל כיצד יעשה ילך אצל חכם מומחה דגמיר וסביר ואם אין יחיד מומחה ילך אצל שלשה הדיוטות והוא דגמירי להו (א)וסבירי וגם יודעים לפתוח לו (ב)פתח ויתירו לו והאידנא אין מומחה שיהא ראוי להתיר (ג)ביחיד:

באר היטב (3)

(א) וסבירי. כתב הלבוש וסברי קצת כדי שידעו מה שיתירו כו' משמע שא"צ שיהיו סברי היטב אלא כל שסברי קצת כדי שידעו מה שיתירו סגי וכן נוהגין ש"ך:

(ב) פתח. אע"ג דלא בעינן פתח לכל הנדרים מ"מ אינם ראוים להתיר אפי' ע"י חרטה אם לא שיכולין להתיר ג"כ ע"י פתח דשמא יבא לפניהם נדר שצריך פתח ולא ידעו להבדיל בין נדר לנדר פרישה:

(ג) ביחיד. אפי' ב' חכמים גדולים אין התרתם התרה ואפילו בדיעבד וצריך לחזור ולהתיר בג' כ"כ הב"ח ופשוט הוא ש"ך:

סעיף ב׳

אין לאדם להתיר לכתחלה במקום (ד)רבו ולא במקום שיש גדול ממנו אלא א"כ נתן לו רשות. (רא"ש ור"ן): הגה ומתירין ב' ג' נדרים ביחד לומר לו מותר לך וכן מתירין לב' או לג' אנשים ביחד ויוכלו לומר מותר לכם (ב"י ס"ס זה בשם תשובת הרמב"ן סי' רע"ד) (ועיין לקמן סוף סימן זה סעיף מ"ו):

באר היטב (1)

(ד) רבו. כתב הש"ך אפי' בג' לכתחלה משום כבוד רבו או מי שגדול מהם אבל בדיעבד התרתן התרה:

סעיף ג׳

כיצד היא ההתרה יאמר לו (ה)ג' פעמים מותר לך או שרוי לך או מחול לך (בכל (ו)לשון שיאמר) (ב"י בשם הרמב"ם) ואפילו מעומד ובקרובים ובלילה ובשבת אפי' אם היה אפשר לו מאתמול לישאל עליו ובלבד שיהיה לצורך השבת כגון שנדר שלא לאכול או ליבטל מעונג השבת וחרמי (ז)צבור נהגו להתיר אף על פי שאינם לצורך השבת:

באר היטב (3)

(ה) ג' פעמים. ובדיעבד סגי בפעם א' (אלא עושים כדי לחזק הענין) וכ"כ הב"י והב"ח בשם הרמב"ם דא"צ שיאמר רק פ"א ש"ך:

(ו) לשון. פי' אפילו בלשון לע"ז מחילה והתרה אבל אם אמר מופר לך או נעקרה שבועחך וכיוצא בזה לא אמר כלום שאין מיפר אלא הבעל והאב הרמב"ם:

(ז) צבור. מפני שבשבת כולם מקובצים ואם לא יתירו אז לא יוכלו להתיר וכתב הט"ז אבל לא מחרימין בשבת אם אינו מעסק השבת אם לא בדבר גדול כמ"ש בתשובת הרשב"א שהחרים בשבת יושבי פרובינצי"א שעסקו בלימוד חכמת הטבע כל ימיהם:

סעיף ד׳

במה דברים אמורים שמתירין מעומד כשמתירין על ידי חרטה בלא פתח אבל מי שאינו מתחרט מעיקרו וצריך למצוא לו פתח צריך להתיישב בדבר וצריך עיון גדול דמה שאינו מתחרט מעיקרו היינו מפני שהיו לו תועלת בנדר כגון שהיו אוהביו רוצים להעבירו על דעתו כגון שיאכל עמהם או שישיא בנו או בתו לפי דעתם וכיוצא בזה ובשביל הנדר נמלט מהם ולא היה רוצה שלא נדר הלכך צריך למצוא לו פתח שאלו היה יודע שיבא לידי כך היה נמנע מלידור אע"פ שהיה צריך לשמוע לקול אוהביו ולעבור על דעתו ואם הוא משקר לחכם אין התרתו כלום וכיון שצריך ישוב דעת צריך שיהיה (ח)מיושב:

באר היטב (1)

(ח) מיושב. אבל המודר אין צריך שיהיה מיושב כלל מיהו ודאי דא"צ שיהא עומד כיון דלאו דין הוא ועכשיו נהגו שהמתירין יושבים והמודר עומד ומה דאיתא בש"ס עירובין דף ס"ד ע"ב דכי היכי דאסור לשכור להורות ה"נ אסור להתיר נדרים היינו דוקא בשמתיר ע"י פתח שצריך עיון וישוב הדעת עכ"ל הש"ך:

סעיף ה׳

אסר על עצמו הניית בני העיר אסור להשאיל על נדרו לחכם (ט)מבני אותה העיר ואם נשאל והתיר לו הרי נדרו מותר:

באר היטב (1)

(ט) מבני. אפילו בצירוף עוד שנים מעיר אחרת אליו דמ"מ הרי הוא מהנהו ב"י וכתב בחשו' מ"ע ולא מהני סילוק נפשייהו אלא בעדות ממון אבל בכה"ג הוי הנאה דמתא ואין סילוק מועיל דומיא דס"ת בח"מ סנ"ז דלשמיעה עביד עכ"ל ואם אסר הנאתו על בני העיר כתבו הרמב"ן והטור דאסור להשאיל על נדרו לחכם מבני אותה העיר מיהו אם יצטרפו עוד שנים מעיר אחרת מותר דבכה"ג ליכא למיחש משום נגיעה והב"ח השיג על הב"י ע"ש וכן עיקר להחמיר ש"ך:

סעיף ו׳

נשבע שלא יהיה (יא)גבאי או נאמן מהעיר אינו נשאל לחכם שבעיר:

באר היטב (1)

(יא) גבאי. הט"ז כתב דצ"ע דין זה דא"כ היה הרב שבעיר אסור להתיר שום נדר של כל מינוי הקהל וכו' ע"ש אבל הש"ך כתב בשם ד"מ דהטעם שהרי אסר עליו הגבאות והנאמנות הבאה לו הנאה מן העיר וכונתו על הנאת הגבאות והנאת הנאמנות וכיון שע"י התרת החכם בא לו הנאה זו הרי עבר על נדרו עכ"ל:

סעיף ז׳

מי שנתחרט בעיקר הנדר אין צריך פתח אלא שישאלנו החכם אתה חפץ בנדר זה והוא אומר איני חפץ בו מתחרט אני שנדרתי ומתיר לו ומיהו צריך שיתחרט בעיקר הנדר שהיה רוצה שלא נדר מעולם אבל אם אמר שעתה הוא מתחרט ועד עתה הוא חפץ במה שנדר לא הוי חרטה שצריך שיעקור הנדר מעיקרו ויזהר הנודר שלא יאמר שמתחרט מעיקרו אלא אם כן הוא ברור לו שהיה רוצה שלא נדר מעולם שאם לא כן אין ההתרה התרה והוא באיסור נדר כל ימיו. ואם אינו מתחרט צריך לבקש לו פתח לומר לו אילו היית יודע דבר זה לא היית נודר ונמצא הנדר נעקר מעיקרו וכיצד הוא הפתח כגון שנדר על דבר אחד ומפצירין בו הרבה שישאל עליו אומרים לו אילו ידעת שיפצירו בך כ"כ ולא תוכל להשיב פניהם לא היית נודר והוא אומר כן (וי"א דחוזרין ושואלין לו אם מתחרט) (מרדכי פרק שבועות שתים) ואפילו פתח שמגוף הנדר הוי פתח כגון שהדיר פלוני מנכסיו אם יעשה דבר פלוני ועבר ועשאו פותחין לו אילו היית יודע שהיה עובר על דבריך לא היית נודר והוא אומר כן ויש מי שמצריך שניהם פתח וגם חרטה: הגה ונהגו להחמיר ולעשות מן החרטה פתח שלאחר שאומר שמתחרט מעיקרא אומרים לו אילו ידעת שתתחרט כלום נדרת והוא אומר לא ואז מתירין לו:

סעיף ח׳

החרם [*בזמן שהיה מותר מדין המלכות וכן בכל הסימן] אינו צריך לא פתח ולא (טו)חרטה:

באר היטב (1)

(טו) חרטה. מיהו היתר צריך וע"ל סי' רכ"ט ס"ח:

סעיף ט׳

פותחין לו לאדם בכבוד עצמו כגון שנדר לגרש את אשתו פותחין לו אילו ידעת שלמחר יהיו אומרים מה ראה פלוני לגרש את אשתו אלא שמצא עליה שם רע ונמצאת פוגם בניך או שיאמרו לו אילו ידעת שאתה צריך לפרוע לה כתובתה לא היית נודר והוא אומר כן:

סעיף י׳

נדר שלא להשאיל כליו לחבירו או שלא לשאול בשלומו פותחין לו אילו ידעת שאתה עובר על לא תקום או על לא תשנא אחיך בלבבך לא היית נודר אבל אין פותחין בכבוד המקום לומר אלו היית יודע שהיית מיקל בכבוד (טז)המקום שהנדר הוא כאילו נודר בחיי המלך או שיאמר לו אילו היית יודע שהנודר רע בעיני המקום שאין אדם חצוף לומר שלא היה נמנע בשביל כך והוא אומר שהיה נמנע אפילו אם אינו אמת ונמצא שאין הנדר נעקר מעיקרו ומטעם זה אין פותחין בההיא דאילו ידעת דפותחין פנקסך וממשמשין בעובדך ולא בההיא דכל הנודר ראוי לדקרו בחרב ולא בההיא דכל המקיימו כאילו הקריב עליו קרבן:

באר היטב (1)

(טז) המקום. כתב הט"ז דהב"י הקשה מ"ש מרישא שעובר על לא תקום וכו' וי"ל דיש חילוק בין עבירות שאדם מורגל בהן כגון שלא להשאיל כליו שכמעט רוב העולם נכשל בהם ע"כ אינו בוש לומר האמת אבל בעבירה שאינה מצויה כ"כ אפשר שהוא בוש לומר שאפ"ה היה נודר וכתב עוד ודוקא אם אחרים פותחין לו חיישינן שהוא בוש להשיב האמת אשר בלבבו אבל אם בא אדם א' ואמר מעצמו אני מבקש שתתירו נדרי מפני שנתברר לי עכשיו שיש עבירה בנודר נדר הוי פתח טוב ומועיל דהא אין שייך שהוא חצוף לומר וכו' דמגו דאי בעי הוי שתיק לגמרי:

סעיף י״א

אין פותחין בכבוד אביו ואמו לומר אילו ידעת שיאמרו לאביך ולאמך ראו גידולים שגידלתם כמה בניכם קל בנדרים ונמצאת מזלזל בכבוד אביך ואמך מהאי טעמא שאינו חצוף לומר שלא היה נמנע בשביל כך ומהאי טעמא אין פותחין לו בכבוד רבו אבל פותחין לו בדברים שבינו לאביו ואמו כגון אם (יז)הדירן מנכסיו שפותחין לו אילו ידעת שאתה חייב במזונותיהם לא היית נודר:

באר היטב (1)

(יז) הדירן. הטעם בש"ס שהרי החציף פניו להדירן וא"כ גם עתה בשעת חרטה יאמר האמת והב"ח חילק בדינים אלו דמצות לא תקום ולא תטור וכן כבוד אב כתוב בפי' בתורה וכיון דכבר חצוף לעבור על ד"ת יחציף גם עכשיו ולא יבוש משא"כ בפתח שעושה עבירה בנדר אינו גלוי לכל והט"ז כתב שדבריו תמוהים דאם ידע כבר האיסור מה פתח שייך בזה להתיר לו מכח אלו ידעת וכו' עכ"ל:

סעיף י״ב

אין פותחין אלא בדבר ההוה ורגיל דשכיח טובא אבל אין פותחין במלתא דלא שכיח טובא כגון אם אמר קונם שאני נהנה לפלוני או שאני נכנס לבית פלוני ונעשה אותו פלוני תלמיד חכם שהכל צריכין לו או אותו בית נעשה בית הכנסת אין פותחין לו לומר אלו ידעת שיעשה פלוני (יח)תלמיד חכם או אותו בית נעשה בה"כ לא היית נודר לפי שע"י פתח נעקר הנדר מעיקרו ופתח כזה אינו עוקרו שאף אם היה מעלה אותו על לבו לא היה נמנע בשבילו מלידור כיון דלא שכיחא טובא: הגה וכן מיתה לא (יט)שכיחא אבל עניות שכיח (ב"י בשם הגמרא פרק ר"א והגהות מיימוני פרק ו') (וכן הריון אשה שכיח ולא מקרי נולד) (הגהות מיימוני פ"ו):

באר היטב (2)

(יח) ת"ח. ואם הלך אותו פלוני ללמוד לא הוי נולד דדרך הוא בהולך ללמוד שנעשה אדם גדול סמ"ג בשם התוס' והט"ז כ' בשם סמ"ג הא דאין פותחין בנולד פותחין הוא דאין פותחין אבל פותחים בחרטה מחמת נולד ומש"ה התיר ר"ע לחמיו דשם היה חרטה גמורה מחמת הנולד שנעשה ר"ע ת"ח ובפירוש אמר כן שמתחרט על הנדר דמעיקרא מחמת כן שלא אסרו בנולד אלא אם אחרים פותחין לו בזה כדי שיתחרט והוא אינו אומר שמתחרט מעיקרא רק שאומר ע"ד זה לא נדרתי דבזה אמרינן שאין מתחרט אלא מן הנולד ואילך ולא מעיקרא וה"ה אם אחר אמירה של אחרים אומר הוא בפירוש שמתחרט מעצמו שעשה נדר מתחלה מועיל עכ"ל:

(יט) שכיחא. אפילו היה חולה ביותר הוי נולד משום דרוב חולים לחיים ב"י בשם תשובת הרמב"ן ונראה דאם היה גוסס לא חשיב נולד דרוב גוססים למיתה כדלקמן סי' של"ט עכ"ל הש"ך:

סעיף י״ג

אע"פ שאין פותחין בנולד פותחין בתנאי נולד כגון מי שנדר בנזיר קודם שחרב הבית וחרב אין פותחין לו לומר אלו ידעת שיחרב הבית כלום היית נודר אבל פותחין לומר אלו בא אדם בשעת הנדר והיה משקר ואומר שבאותה שעה חרב הבית כלום היית נודר וכן כל כיוצא בזה: הגה הא שאין פותחין בנולד היינו לעשות מן הנולד פתח כדי שיתחרט דודאי אינו מתחרט רק מן הנולד ואילך אבל אם מתחרט מעיקרו אע"פ שעושה מכח הנולד מיקרי (כ)חרטה ומתירין לו (מדברי רא"ם שהביא המרדכי פ' שבועות שתים וכן משמע בסמ"ג ובהגהות מיימוני פרק ו'):

באר היטב (1)

(כ) חרטה. ומה"ט נהגינן עכשיו לפתוח אפילו בנולד ולפ"ז צ"ל אלו ידעת שתתחרט וכו' ש"ך:

סעיף י״ד

קודם שיתירו לו צריך שיפרט להם הנדר (כא)והסיבה שבשבילה נדר ואם לא פרט אין התרתן התרה ומיהו כשיפרוט לאחד מהמתירין סגי:

באר היטב (2)

(כא) והסיבה. כתב הש"ך ומהתימה שלא ראיתי נוהגין כן אפי' מרבנן דייקי וכו' פרישה ונראה דמאי דאמרינן צריך לפרט הנדר חובת הנודר הוא ולא שהחכם צריך לשאול ע"ז ומי שאינו מפרט הסבה היינו משום שנדר בסתם ומי שנדר מחמת סבה ואינו מפרש באמת עון הוא בידו ואין מביאין ראיה מן השוטים עכ"ל:

(לד) שפרט. פי' שאם נדר לתועלת חבירו צריך לפרוט בשעת התרה כמ"ש בסי"ד שצריך לפרט הסיבה שבשבילה נדר:

סעיף ט״ו

אין מתירין נדר של דבר איסור אפי' אינו אלא איסור דרבנן כגון לשחוק ואם התירו נדר של (כב)שחוק יש מתירין ויש אוסרין: הגה ואם יש מכשול בנדר זה כגון שיש לחוש שיעבור בלא התרה (כג)מתירין לו לכתחלה (הגהות מרדכי דשבועות בשם ר"ת והג"ה בסמ"ג) וכן מי שנדר שלא לשחוק ונשתטה לפעמים וכששוחק ירווח לו מתירין לו (תשובת הרמב"ן סי' רפ"א) ועיין לעיל סוף סימן רי"ז הנודר שלא לשחוק מהו בכללו:

באר היטב (3)

(כב) שחוק. כתב הש"ך נראה דנדר של קוביא וכה"ג אין לו התרה אפילו בדיעבד וכ"נ בתשו' ר"א מזרחי:

(כג) מתירין. כ' הש"ך צ"ל שהרב אזיל לשיטתו שכ' בתשובה שאין חולק בדבר זה אבל בתשובת רא"מ כ' דבמלתא דאיסורא אפילו אינו רק מדרבנן כגון שחוק בקוביא וכה"ג אין מתירין לו ואע"ג דאיהו צווח ואומר לא יכילנא למיקם אשבועתי לא משגחינן ביה וכתב בדרישה דכל זה דוקא במשחק בקוביא שאין לו אומנות אחרות והוא פסול לעדות מחמת כן אבל אדם שאין אומנתו בכך ולפעמים הוא שוחק יכולים להתיר וכ"כ הב"ח:

(מח) סתם. ודעת הר"ן ושאר פוסקים שאפי' אמר סתם עד"ר אין לו התרה ונראה להחמיר לכתחלה ש"ך:

סעיף ט״ז

צריך הנודר לבא לפני המתירין כשיתירו לו ואינו עושה (כד)שליח לשאול על נדרו (ומתירין ע"י תורגמן) (ר"ן פ"ק דנדרים וב"י בשם הירושלמי וריב"ש סי' ש"ע):

באר היטב (1)

(כד) שליח. כתב הט"ז דאפילו בכתב אסור דאל"כ בבת יפתח היה לו ליפתח ג"כ לשלוח כתב לפנחס. וע"י תורגמן פי' כשהבעלים עומדים שם ג"כ:

סעיף י״ז

אין מתירין הנדר עד שיחול כיצד הרי שנשבע שלא יאכל בשר ל' יום מראש חדש אייר וניחם אינו (כה)נשאל עד שיכנס אייר ואפילו במקום שיש לחוש למכשול הנודר אין מתירין לו עד שיחול (וכ"ש נודר על תנאי שאין מתירין לו עד שיחול) (תא"ו ני"ד) והוא הדין למנדה עצמו על תנאי שאין מתירין לו עד שיחול הנידוי אבל בהפרת הבעל וכן בהתרת חרמי ציבור אינו צריך שיחול הנדר (תשובת רשב"א וריב"ש ועיין לקמן סי' רל"ד סכ"ח):

באר היטב (3)

(יג) וי"א. כתב הט"ז דצ"ע למה כתב הר"ב האי י"א הא המחבר עצמו כ' זה בסוף הסעיף ויש מי שמצריך וכו':

(כה) נשאל. ואפילו בדיעבד אינו מותר וכתב הר"ן מי שנדר ביום ו' בבקר שלא יהא בשבת הסמוך בעיר זו ובעוד יום סמוך לשקיעת החמה נתחרט דיכול להתיר קודם השבת דמכלל שבועתו הוא מחויב שיצא מהעיר קודם שבת ולפיכך ע"ש עם חשכה חל הנדר מיקרי וע"ל סימן של"ד סל"א:

(לח) לעולם. כל שהנדר הוא לתועלת חבירו אין מתירין לכתחלה בלא דעתו והסכמתו ואם אינו לתועלתו אלא שנדר בפניו צריך להודיעו משום חשדא כ"מ בריב"ש עכ"ל הש"ך: (אם נשבע א' לרבים ונתגלה עתה שאין להם תועלת רק לאיזה יחידים והוא לא כיון עליהם לא מקרי קבלת טובה ט"ו. כתוב בספר מקור ברוך סי' כ' הא דנודר לדעת חבירו אין מתירין לו אלא מדעתו ומרצונו דוקא דבשעת התרה עדיין הוא תועלת חבירו אבל אם בשעת ההתרה אין שום תועלת לחבירו אע"פ כשנשבע היה לתועלת חבירו מתירין שלא מדעתו ע"ש):

סעיף י״ח

מי שנשבע או נדר שאם לא יפרענו חמיו קודם הפסח שלא יהיה חג העצרת בעיר והגיע פסח ולא פרעו ונתחרט אין מתירין לו נדרו עד העצרת ונראה לי שטוב שיתירו לו פעמים אחת אחר (כו)הפסח ואחת אחר העצרת:

באר היטב (1)

(כו) הפסח. כתב הט"ז דטפי עדיף להתיר סמוך לעצרת ממש ובעצרת גופיה פעם הב' והש"ך כתב ערב עצרת ואחר עצרת:

סעיף י״ט

מי שנשבע או נדר לעשות דבר פלוני תוך שנה (כז)מעתה חלה עליו השבועה ויכולים להתיר לו מיד:

באר היטב (1)

(כז) מעתה. אבל אינו עובר על השבועה עד שתעבור השנה:

סעיף כ׳

נדר על דעת (כח)חבירו אין מתירין לו אלא אם כן הודיעו לאותו שנדר על דעתו (וי"א דאפילו הודיעו אין מתירין אלא מדעתו (כט)ורצונו) (מהרי"ק שורש כ"ב וטור ורא"ש) (וכן עיקר) ודוקא שנדר על דעתו בשביל שום (ל)טובה שעשה לו (בשביל השבועה) (ב"י בשם הריב"ש סי' קפ"ו וש"ע) כמו משה שנדר על דעת יתרו בשביל שהשיא לו בתו (והשבועה היתה (לא)לתועלת יתרו) (ריב"ש סי' תס"א) אבל אם מעצמו נדר ע"ד (לב)חבירו יכולים להתיר לו בלא דעתו: הגה וי"א שצריך שיודיע לו (לג)שהתיר לו כדי שלא יחשוד אותו שעבר על נדרו (מרדכי פ' שבועות שתים בשם הירושלמי ומהרי"ק שורש נ"ב וע"פ) ואם כבר מת שא"א להודיעו מתירין לו כך דשוב ליכא חשדא (תשובת רמב"ן סי' ר"ן) : ואפילו נדר על דעתו בשביל טובה שעשה לו אם בדיעבד התירו לו בלא דעתו הויא התרה והוא שפרט הנדר וידע החכם שלתועלת חבירו נעשה ומיד הבית דין שנזקק לכך ראוי (לה)ליסרו ולהוכיחו ויש אומרים דלא הוי התרה: הגה מאחר שעשה לו טובה ונשבע לו משום זה אבל אם נשבע לחבירו לעשות לו איזה (לו)דבר ולא עשה כן משום טובה שעשה לו אע"פ שאין מתירין לו (לז)לכתחלה בלא דעתו מ"מ אם התירו לו בדיעבד הוי התרה (כן משמע במהרי"ק שורש נ"ב בחלוקה ב') : ואם נשבע לחבירו שלא יזוז מעיר פלוני ועבר ויצא מתירין לו אפילו שלא מדעתו כיון שאין הנאה שוב למשביע בדבר וי"א שאין חילוק בין עשה לו טובה ללא עשה לו טובה לעולם אין מתירין לו אלא בידיעתו: הגה ואם מת אותו שנדר על דעתו יכול (לט)להתיר כך מיהו אם השבועה היתה לתועלת חברו כגון שנשבע לתת לו איזה דבר או שלא לעסוק בסחורה בלתי רשותו והיה לתועלת חבירו באי כחו ויורשיו הם במקומו (תשובת הרמב"ן סי' רמ"ט) כל מקום שהנשבע קבל טובה מן המשביע אע"ג שהמשביע קבל יותר טובה ממנו אפי' הכי מקרי הטבה שהרי יתרו קבל יותר טובה ממשה שנשא בתו ואפי' הכי מקרי הטבה (ריב"ש סי' ש"ע) י"א דלצורך (מ)מצוה מתירין נדר שנשבע על דעת חבירו אפי' בלא דעת חבירו (ב"י בשם התוס') איש ואשה שקבלו חרם או שנשבעו זה לזה לישא זה את זה אין מתירין לאחד בלא דעת חבירו דזה מקרי הטבה שכל אחד רוצה לישא חבירו (מא)ונשבעו משום כך זה לזה (הגהות מרדכי דשבועות ומהרי"ק שורש נ"ב ומהר"מ פדוא"ה סי' ע') אבל אם האשה אומרת ששונאה אותו ונתנה אמתלא טובה לדבריה מתירין לה שלא מדעתו דאפילו אם כבר נשאה האומרת מאיס עלי חייב (מב)להוציא (ב"י בשם מהר"י ויי"ל סי' קל"ז קפ"ו) וע"ל סי' רל"ט מי שנשבע שלא לישא אשה על אשתו:

באר היטב (13)

(כח) חבירו. כ' מהרי"ק דה"ה אם נשבע לפני שלוחו אין מתירין לו אלא מדעת משלחו או מדעת השליח עצמו ששלוחו של אדם כמותו וממה שצריך להודיעו משמע אפי' היכא דליכא משום חשד בושה אסור וכ"מ בהרא"ש שכתב ולטעמו דהירושלמי אף לכתחלה מתירין הנדר שלא בפניו רק שמודיע לו ההיתר וטעמא דש"ס דידן עיקר ואין להתיר אלא בפניו פי' בידיעתו עכ"ל הש"ך והט"ז פי' ע"ד חבירו היינו שחבירו קיים הנדר והוא רוצה להתירו והש"ך פי' בשביל רצון חבירו:

(כט) ורצונו. כ' הש"ך נראה שגם דעת המחבר כן דבעי' שיודיעו ויסכים ברצונו וכ"כ הט"ז:

(ל) טובה. ודעת רוב הפוסקים דטובה דוקא בעינן אבל אם הכריחו ונדר לדעתו בין מחמת אהבה בין מחמת יראה יכולים להתיר בלא דעתו וכ' הרשב"ץ דפועל יכול לחזור תוך זמנו אע"פ שקבל בחרם ונידוי לעשות המלאכה כל זמן ההוא יכול לישאל על קבלתו שלא ברצון בעה"ב והב"י כתב עליו שאין דבריו נכונים דהא בעה"ב עושה לו טובה שנותן לו מלאכה שירויח פרנסתו והש"ך מסכים עם הרשב"ץ ודחה דברי הב"י משום דהטובה שעושה לו בעה"ב היינו שיעשה לו את המלאכה ואנן טובה מחמת השבועה דוקא בעינן וכמ"ש הריב"ש מיהו בתשו' ר"מ אלשקר משמע דבכה"ג מקרי טובה וצ"ע עכ"ל:

(לא) לתועלת. כתב הש"ך לא ידע מאי קאמר אי לאפוקי היכא דאין השבועה תועלת חבירו דיכולים להתיר הא ליתא דכל הפוסקים ס"ל דבהטבה אע"ג שאין השבועה לתועלת חבירו אין להתיר ואפשר דמשום י"א דסיפא נקטיה דדוקא ביש תועלת לחבירו שייך חשדא דאל"כ לא שייך חשדא דיאמר מפני שאין לי בה תועלת לא הודיע לי וכתב הריב"ש דכל שאין חבירו מדירו אע"פ שנשבע לתועלת חבירו לכ"ע א"צ דעת חבירו ובד"מ כ' ע"ז שאין כן דעת הפוסקים ול"נ דכ"ע מודי בזה דהפוסקים לא מיירי אלא בקבל טובה והריב"ש מיירי להדיא באינו מקבל טובה עכ"ל:

(לב) חבירו. כ' הלבוש כלומר שתלה נדרו ע"ד חבירו וחבירו לא הדירו אע"פ שעשה לו טובה יכולים להתיר בלא דעתו ול"נ דמעצמו היינו בלי הטבה אע"פ שחבירו מדירו ולענין דינא נראה מדברי הד"מ דלעיל דבכה"ג יכולים להתיר בלא דעתו עכ"ל הש"ך:

(לג) שהתיר. משמע דבנדר ע"ד חבירו אף כשחבירו מסכים בהתרתו צריך התרה ש"ך. ומבואר בב"י בשם הריב"ש שאם נשבע א' לרבים ונתגלה עתה שאין להם תועלת רק לאיזה יחידים והוא לא כוון עליהם לא מקרי קבלת טובה:

(לה) ליסרו. מיהו אם לא עשה לו טובה אע"ג דאין להתיר לכתחלה מ"מ אם עברו והתירו אין ליסרם כ"כ הב"ח וכ' הב"י מיהו כ"ז לענין דינא אבל היכא דאפשר למיתי לידי חילול השם ויש לאסור שאין דבר חמור ממנו וכדאשכחן בצדקיה שנענש הוא והסנהדרין שהתירו לו אף על פי שהיה מצוה באותה התרה:

(לו) דבר. כגון שנדר או נשבע ליתן לו מתנה או לפרוע לזמן פלוני מהרי"ק:

(לז) לכתחלה. כתב הש"ך (דהיינו טעמא הואיל וחבירו נהנה בנדרו והסכים בו ומשביע) אבל היכא שאין לחבירו שום הנאה במה שנדר זה ואין לו עסק בו בזה אפילו לכתחלה נשאל עליו לכ"ע רק שיודיע שנשאל על שבועתו מפני החשד:

(לט) להתיר. כ' הש"ך משמע אפי' עשה לו טובה יכולים להתיר כך וצ"ע מנ"ל הא שהרי בתשובת הרמב"ן ליתא אלא דליכא משום חשדא כיון שמת והיינו בלא עשה לו טובה אבל אם עשה לו טובה מסתבר שאם מת אין יכולים להתיר לו וכן מוכח וכו' וצ"ע ע"ש:

(מ) מצוה. והט"ז חולק ע"ז וכ' שאין להשגיח להקל בהיתר זה ואפשר שגם רמ"א לא נתכוין אלא שיש לעשות דבר זה סניף כשיש היתר בלא"ה אע"פ שיש בו גמגום קצת עכ"ל (ע"ש בש"ך ובכנ"ג ובמהריב"ל ח"א כלל ה'):

(מא) ונשבעו. כתב בתשובת מהר"מ מפדואה דוקא נשבעו שניהם אבל אם הא' לא נשבע לא מקרי טובה בריצוי לבד וכ' עוד שנראה לחלק שדוקא במה שמתרצה האיש לקחת אשה מקרי טובה לאשה אבל במה שנתרצית האשה לא מקרי טובה כי אשה בכל דהו ניחא לה דטב למיתב וכו' ודעת מהרי"ק אינו נראה כן וכן עיקר שאין לחלק בזה וכן דעת הרב עכ"ל עש"ך:

(מב) להוציא. כמ"ש בא"ע סימן ע"ז ואפי' למאן דפליג התם היינו באשה הנשואה משא"כ הכא. מהרי"ו:

סעיף כ״א

נדר שעל דעת רבים אין לו (מג)התרה בלא דעתם: הגה ויש מחמירין דאפילו עם דעתם אין להתיר לדבר הרשות (ב"י בשם תשובת הרמב"ן והרשב"א וסמ"ג וריב"ש) וכן נכון (מד)להחמיר לכתחלה אלא אם כן יש (מה)מצוה בהתרתו: הגה מי שנשבע שלא יכנס חבירו לביתו ויש בית הכנסת בביתו מקרי דבר מצוה ומתירין לו שיבא חבירו להתפלל (מו)ברבים (סמ"ג והגהות מיימוני והביאו מהרי"ק שורש כ"ב ותשובת ר"י וכן לעשות שלום בין איש לאשתו (תשובת מיי') או משום (מז)צרכי רבים מקרי דבר מצוה להתיר בשבילם נדר שהודר על דעת רבים (ריב"ש סי' תס"א) וכן לצורך פרנסתו (רשב"ץ) ודוקא אם אי אפשר לקיים המצוה בלא התרת הנדר (שם במהרי"ק) ואם אותן הרבים אומרים שלא להתיר לו אפי' לצורך מצוה אין מתירין לו (ב"י בשם ריב"ש ומהר"מ פדוא"ה סי' ס"ב) מי שנשבע שלא ליהנות מאביו ומתחרט מקרי דבר מצוה ומתירין לו (ב"י בשם תשובת רשב"א) ואין נקראים רבים בפחות מג' וכגון שיפרוט אותם על דעת פלוני ופלוני ופלוני אבל אם אמר סתם ע"ד רבים יש לו התרה ויש אומרים שאם נדר בפני ג' אפי' לא פרט אותם אלא אמר סתם על דעת רבים אין לו התרה (מט)דמסתמא על דעת רבים אותם שעומדים לפניו קאמר: הגה והוא הדין אם נשבע סתם וידענו על מי נתכוון כגון שנשבע על דעת הקהל או שאמר שנשבע על דעת ג' רבני העיר ואין שם אלא שלשה רבנים שבודאי לאלו נתכוון מקרי על דעת רבים (ב"י בשם ריב"ש) י"א ד' שנשבעו יחד מעשות דבר אחד (נ)מקרי על דעת רבים דכל א' נשבע לג' חביריו ועל דעתן נשבע (מהרי"ק שורש קס"ב) ועיין למטה סעיף ל' יש אומרים דנדר על דעת רבים שהתירו בדיעבד הותר (שם שורש נ"ב בשם הר"ר אביגדור) ואין לסמוך על זה כי אם בשעת (נא)הדחק ויש צורך בדבר (ב"י בשם תשובת הרשב"א) אם נשבע על דעת רבים בדבר שיש בו נדנוד עבירה מותר להתיר לו בלא דעתם כי אין דעת רבים מסכמת בדבר שיש בו עבירה (ב"י בשם תשובת הר"ן סי' מ"ב) מי שנשבע שלא לעשות דבר פלוני כי אם ברשות שלשה אנשים נקובים בשמותם לא מקרי על דעת רבים דאדרבה אלו הרבים דנקט להקל עליו לעשות ברשותם בלא התרה וכן כל כיוצא בזה (גם זה בב"י ריש דף רע"ג בשם הר"ן סי' י"ז):

באר היטב (9)

(י) והתיר. וה"ה אם אסר על עצמו הניית כל ישראל מותר לו להשאיל דהוי כדיעבד כ"כ בתשו' מהר"ל ן' חביב:

(מג) התרה. פי' דצריך התרת חכם וגם דעתם והסכמתם (אבל דעתם לחוד לא מהני כמ"ש סעיף ל"ז) כתב הריב"ש אם נדר ע"ד הקהל אף אם יסכימו הרוב לבטל נדרו אין משגיחין בהם עד שיסכימו כולם ואם הנודר אומר עתה שכוונתו היה על הרוב נאמן בת"ח ונראה אף למ"ש סי' ר"א דהאידנא כ"ע כע"ה דמיא היינו לענין שצריך התרה אבל לא מחמירינן כולי האי לומר דלא סגי בהתרה מיהו נראה דאם פרט ואמר ע"ד פלוני ופלוני ופלוני וכו' ודאי ע"ד שיסכימו כולם קאמר ואפילו אומר שכוונתו היה על הרוב לא משגחינן ביה עכ"ל הש"ך:

(מד) להחמיר. מיהו הב"ד שהתירו אין לייסרם על ככה כיון דרוב הגדולים מתירין ודבריהם נראה עיקר ב"ח:

(מה) מצוה. שאז מתירין אפילו בלא דעתם דמסתמא ניחא להו בהתרה ש"ך (ליקח ש"ץ שקולו ערב הוי דבר מצוה הרשד"ם חי"ד סי' קי"ד כדי שלא ישתלשלו קטטות ומריבות דבר מצוה מקרי כה"ג בשם הרבה פוסקים להתיר לקהל שנשבעו שלא יקחו להם מרביץ חורה דבר מצוה מקרי מהריב"ל ח"ג סי' פ"ח להתיר לחכם שנשבע שלא יהא חכם בקהל מצוה איכא הראנ"ח ח"ב סי' כ"ג להתיר מי שנשבע שלא ישמע ד"ת מפי חכם א' דבר מצוה איכא מקור ברוך סי' כ' לישא אשה שלבו חפץ דבר מצוה איכא הר"מ הלוי חי"ד סי' א' ללמוד תורה עם מי שלבו חפץ דבר מצוה מקרי ש"י דף ר"ז. להיות לפני שרים ללמד זכות על ישראל ד"מ מיקרי הרא"ם ח"א סי' ט"ו):

(מו) ברבים. ואפילו אין שם מנין ש"ך:

(מז) צרכי. וה"ה לבטל המחלוקת דגדול השלום ואין ללמוד מזה למקום אחר שאין מצוה כ"כ הב"י וכ' עוד בשם הריב"ש דלהסיר מכשול שבועות ונזקין מדרך הרבים אין לך דבר מצוה גדולה מזו וכן מי שנשבע שלא להיות ממונה אם אין במדינה ראוי להיות ממונה אחר יותר ממנו הוי דבר מצוה וכב"י דשלא ליפרד מאשתו אלא יהיה באותו עיר שאשתו שם הוי נמי דבר מצוה:

(מט) דמסתמא. וכ' מהרי"ק אם אותן הג' שייכי באותו נדר לכ"ע הוי עד"ר ומכ"ש אם אמר על דעתכם אני נודר ש"ך:

(נ) מקרי. וכתב בתשובת המבי"ט שאם נשבעו ע"ד כ"א מהם לא מקרי עד"ר ואין זה מוכרח ש"ך:

(נא) הדחק. כ' הש"ך דהיינו אם אמר סתם עד"ר אבל אם פרטם אין להקל כלל אפי' בשעת הדחק וצורך בדבר וכ' הריב"ש דשטר שכתוב בו עד"ר דינו כמו עד"ר המוזכר בש"ס ואינו מוכרח וצ"ל דלכתחלה יש להחמיר שלא להתירו כיון שי"א שאפי' אמר סתם עד"ר אין לו התרה:

סעיף כ״ב

נדר שנדר (נב)מעצמו על דעת אחד או על דעת שנים יש לו התרה אפי' בלא דעתם: הגה מיהו אם נשבע או נדר ע"ד המקום (נג)דינו כנדר שעל דעת רבים (ר"ן פ' שבועות שתים וריב"ש סי' תל"ו בשם הרמב"ן והרשב"א) ויש מקילין אם נשבע לדבר הרשות (שם בהר"ן בשם י"א):

באר היטב (2)

(נב) מעצמו. פי' בלא קבלת טובה (דאם הדיר לחבירו בשביל טובה שעשה לו אפי' ע"ד יחיד אין יוכל להתיר בלא דעתו):

(נג) דינו ואין לו הפרה ויש מקילין בדבר הרשות דלא צוה הקב"ה ע"ז להשביע כן אבל אם נשבע ע"ד המקום לעשות דבר מצוה אין לו התרה:

סעיף כ״ג

נדר שהודר (נד)ברבים יש לו התרה מאחר שלא אמר על דעתם:

באר היטב (1)

(נד) ברבים. כלומר שהודר במעמד רבים ומשמע דאפילו בלא ידיעת אותן רבים יתירו לו מיהו נראה דהיינו כשאין להרבים תועלת בנדר ההוא הא לא"ה לא גרעו מיחיד שאסור משום חשד ש"ך:

סעיף כ״ד

בעל (נה)מפר נדר שנדרה אשתו על דעת רבים ואפילו לדבר הרשות:

באר היטב (1)

(נה) מפר. וכ' הרא"ש דאפשר שאפי' אם יבטל הבעל דעתו ויתן לה רשות לידור ע"ד אחרים אינו כלום כיון דסתם אשה ע"ד בעלה נודרת ותלה הכתוב הפרתה בבעל יכול הבעל לחזור ממה שנתן לה רשות וכ' הש"ך אע"פ שכ' הרב בלשון אפשר מ"מ סובר שהדין כך וכ"כ ברמזים בפשיטות וכ"כ הטור בא"ע סי' צ"ו בפשיטות שאפי' נתן לה הבעל רשות וכו' ודלא כהב"ח שכ' דהרא"ש מספקא ליה:

סעיף כ״ה

[*עניני קהל וחרם בטלין כעת מדינא דמלכותא] נדרים וחרמים שמטילין הקהל לא מקרי על דעת רבים אעפ"י שאמרו על דעת המקום (וע"ד הקהל) (תוס' וע"פ) ויש להם התרה בלא פתח וחרטה ואין צריך לא יחיד ולא ג' הדיוטות שאינו אלא כעין גזירה ונידוי על כל מי שיעבור על גזירתם הלכך נודרין ומתירין הם בעצמם (אפי' הזכירו שבועה עם החרם) (תשובת הרא"ש) ואם התנו בפירוש שלא יוכלו להתירו או שאמרו על דעת הקהלות הרחוקות וכן אם הוסיפו בחרם על מנהגם הראשון כגון התרעות או נאדות נפוחים או כיבוי נרות וכיוצא באלו גליא דעתייהו דלהחמיר באו ואינו ניתר כשאר חרמות אלא על ידי שאלה ואם (נו)הוחרם או הודר על דעת רבים אין לו התרה: הגה וי"א דאפי' התנו (נז)בפירוש שלא יהא לו התרה אפ"ה יכולין לחזור ולהתירו ואם החרימו שלא להתירו מתירין חרם האחרון תחלה ואח"כ מתירין חרם הראשון (תשובת הרא"ש כלל ה' סי' ז') וע"ל סי' רכ"ט:

באר היטב (4)

(יב) שיפצירו. ואין זה נולד שזה שכיח הוא:

(נו) הוחרם. אותו חרם שהוסיפו על מנהגם ע"ד קהלות הרחוקות דזה הוי עד"ר ש"ך:

(נז) בפירוש. וכ' הש"ך מיהו אפשר גם להרא"ש אם אמרו עד"ר או ע"ד קהלות הרחוקות אין להם התרה:

(ס) רבים. כתב הש"ך משמע דעת הרב דבעד"ר אפי' מתחרטין כולם אין יכול להתיר להם כיון שאין חרטתן שוה ולעיל סכ"ה כתב הרב אפי' הזכירו שבועה עם החרם יכולים להתיר בעצמם בלא שאלה וחרטה ונראה דס"ל להרב דדוקא כשהשביעו בסתם שהש"ץ אומר בשליחות הקהל אנו משביעין ומחרימין כו' ואפי' ענו כל הקהל אמן בכה"ג אמרי' דע"ד מנהגם משביעין אבל כשכל א' מהקהל נשבע בפרוטרוט על ענין זה הוי עד"ר וצריך התרה עכ"ל:

סעיף כ״ו

אין נדרי צבור ניתרים אלא מכאן (נח)ולהבא אבל לא על מה שעבר:

באר היטב (1)

(נח) ולהבא. כלומר דלא כשאר נדרים שניתרים בהתרת חכם שנעקרים למפרע ונ"מ לענין הותר מקצתו הותר כולו כדלקמן סי' רכ"ט ס"ב ש"ך:

סעיף כ״ז

אפי' לא בטלה הסבה שבשבילה תקנו והחרימו אם רצו להתיר מתירין ואפי' בתוך הזמן שקבעו להמשך התקנה ואפי' לא בא זמן הנדר ולא חל הנדר יכולים להתיר (ויכולין להתיר קצתו ולהניח קצתו) (ריב"ש סי' קנ"ה ורפ"ב):

סעיף כ״ח

אם היתה ההסכמה גדר לרבים או סייג לתורה ולדבר מצוה (נט)אינם יכולים להתיר וכן בנדר של שחוק (שם וב"י בשם תשובת רשב"א):

באר היטב (1)

(נט) אינם. כ' הרשב"א אם כללו בחרם שכל מי שיעבור יהא מנודה יכולין להתיר לכל מי שכבר עבר כדרך המתירין שאר המנודין:

סעיף כ״ט

יש מי שאומר שאם קהל אחד עשו הסכמה בחרם למגדר מילתא והלכו קצתם לעיר אחרת לדור ואין דעתם לחזור אם הפרצה ההיא מצויה שם חייבין להתנהג בנדר שקבלו עליהם בעירם הראשונה ואם עברו הרי הם עבריינים: הגה ולכן מי שיצא ממקום שנוהג חרם רבינו גרשון שלא לישא ב' נשים למקום שמקילין אסור לו לישא ב' נשים (ב"י בשם תשובת הר"ן סימן נ"ג):

סעיף ל׳

צבור שהסכימו על ענין אחד ונשבעו כל איש מהם עליו ואח"כ רצו להתיר אין להם תקנה עד שיתחרטו כולם וימצאו פתח לשבועתם כשאר שבועות דעלמא ויתירו להם ג' אנשים שאינם מבני העיר ואם פתחם וחרטתם שוה אחת לכולם יכולים המתירים להתיר לכולם יחד ואם לאו מתירים לכל אחד כפי פתחו וחרטתו: הגה ועיין לעיל כתבתי דיש מי שאומר דכהאי גוונא מקרי נשבע על דעת רבים (מהרי"ק שורש קפ"ב) מיהו יש חולקים סבירי להו דכל אחד מהם יכול להתחרט ולשאול על נדרו אעפ"י שאין חביריו מתחרטין (ריב"ש סי' תס"ב):

סעיף ל״א

קהל שרוצים להתיר הסכמה בחרם ויש מוחים הולכים אחר הרוב שאם (סא)הרוב מסכימים להתיר מתירין מי שלא הסכים בהתרה לדידיה לא הותר (תשובת הרא"ש כלל ז' סימן ה') (ואם נתנו רשות לטובי העיר הם במקום כל הקהל) (שם כלל ה'):

באר היטב (1)

(סא) הרוב. ובמקום שיש מנהג שלא לבטל ההסכמה אם לא שיסכימו כולם כל שיש מוחה א' א"א להתירו כ"כ ב"י בשם הרשב"א:

סעיף ל״ב

כיון שלא נהגו לנהוג עם העובר על הסכמת הקהל כדין מוחרם יש לנו לומר שעל דעת המנהג הזה הם מתקנים. (אם לא שהתנו בפירוש שינהגו בו דין מוחרם) (ב"י בשם הר"ן):

סעיף ל״ג

הנשבע שלא ליכנס בתקנת הקהל הוי שבועת שוא ועל כרחו חל עליו תקנת הקהל ואם אינו נוהג כמותם (סב)נכשל בחרם תקנתם: הגה ואפי' נשבע על איזה דבר שלא לגלותו (סג)ואחר כך נתנו עליו חרם חייב להגיד (מהרי"ק שורש ק"י) ולא יוכל שום אדם לומר לא שמעתי החרם כי אף על פי שלא שמעו כלל אפילו הכי חל חרם הצבור על כל אדם (מרדכי ריש פ"ג דשבועות וב"י בשם הרמב"ן) וצבור שגזרו חרם על כל בני עירם כולם בכלל אפי' אותן שאין נותנין מסים (תשובת הרא"ש כלל ו' סי' כ"ט) ואסור לעבור על חומרי המקום כל זמן שהוא בתחום העיר (מרדכי פ' כל הבשר) וע"ל סי' של"ד מדין חרמי צבור:

באר היטב (2)

(סב) נכשל. כתב הט"ז וצריך לשאול על שבועתו ולקבל עליו חרם הצבור ואם תקנת הקהל הוא למיגדר מילתא דעבירה אז אין השבועה שלו חלה כלל וא"צ התרה עכ"ל (אבל אם התקנה הוא על עסקי ממון חלה השבועה וצריך לשאול על שבועתו ויקבל עליו חרם הצבור ע"ש):

(סג) ואח"כ. וכ"ש אם כבר נתנו חרם ונשבע אח"כ שחייב להגיד. ש"ך וכתב הט"ז וא"ל הא אפי' בלא נתינת החרם חייב להגיד כשזה צריך להעיד שהרי הוא באם לא יגיד וגו' וצ"ל דמיירי שלא תבעו להעיד ואז אינו עובר כמ"ש בח"מ סי' כ"ח אבל אם באמת תבעו להעיד חייב להגיד אף בלא חרם:

סעיף ל״ד

אם מקצת הקהל מוחה בהסכמה כיון שהם [מיעוט] אינו מועיל המחאתן:

סעיף ל״ה

אי אפשר להשביע הנולדים אחר זמן אבל נידוי וחרם חל על דורות הבאים: הגה קהל שגזרו [*בזמן שהיה מותר מדין המלכות וכן בכל הסימן] חרם על איזה דבר וקודם שהתירו חרם הראשון גזרו ותקנו איזה דבר שהוא נגד חרם הראשון יש אומרים דאין החרם השני חל כלל (הרא"ש כלל ה') ויש (סד)מחמירין (שם כלל ו') ועיין לקמן סימן רל"ח סעיף ט"ז:

באר היטב (1)

(סד) מחמירין. כ' הש"ך דהיינו בנדון שכתב הרא"ש בתשובה דקהל שקבלו עליהם שכל שטר שלא יהא נעשה ביד סופר העיר שיהא פסול ואח"כ חזרו ותקנו שיהא כשר וקודם שהתירו חרם הא' אחר שנעשה תקנה הב' נעשו שטרות שלא ביד הסופר ע"ז כתב דהשטרות לא נפסלו דאף שעכשיו לא הותר חרם הא' מ"מ כשיותר אח"כ תחול תקנה הב' למפרע אבל כל שלא התירו חרם הא' כלל ודאי דאין השני חל כלל וכ"כ הט"ז ע"ש:

סעיף ל״ו

מי שנדר לעלות לארץ ישראל יש לו (סה)התרה כשאר נדרים:

באר היטב (1)

(סה) התרה. כתוב בתשו' מיימוני דאפילו נדר עד"ר יש לו התרה כשאשתו הרה ויש סכנה להוליכה לא"י ואין אומרים יניח אשתו וכ"כ האחרוני' דאם אשתו אינה רוצה ללכת עמו אפי' נדר עד"ר ובעת צרה יש לו התרה במצוה רבה כזו ש"ך:

סעיף ל״ז

הנשבע על דעת חבירו שלא לעשות דבר פלוני אף על פי שנתן לו חבירו רשות לעשותו צריך שיתירו לו ג' הדיוטות אלא אם כן אומר שדעתו היה כשנשבע (סו)שיוכל אותו פלוני להתירו (ריב"ש ורמב"ן סי' רפ"ח ור"ן פרק נערה המאורסה) (ועיין לקמן סי' רל"א):

באר היטב (1)

(סו) שיוכל. פירש הש"ך שאומר שדעתו היה שחבירו יסכים בדבר וא"כ כשאינו מסכים לא הוי נדר כלל אבל בנודר נדר גמור ואינו תולה בהסכמת חבירו אלא שאומר שחבירו יכול להתירנו לו כמו חכם אינו כלום כדלקמן סי' רל"א א"נ דמ"ש שיוכל להתירו היינו התרה ממש ומהני כשמבטלו מיד בשעת הנדר כ"ז שלא חל הנדר עכ"ל:

סעיף ל״ח

נשבע שלא לעשות דבר פלוני שלא ברשות פלוני כיון (סז)שנתן לו אותו פלוני רשות הותר ואינו צריך התרה:

באר היטב (1)

(סז) שנתן. ואפי' כתב ידו מהני:

סעיף ל״ט

הנשבע לפרוע לחבירו לזמן פלוני יכול להתירו שלא על פי חכם שיאמר הריני (סח)כאילו התקבלתי אבל להאריכו ושיעמוד בחיובו לאו כל כמיניה אלא אם כן התנה שיוכל (סט)להאריכו. (וע"ל סוף סימן רל"ב):

באר היטב (2)

(סח) כאילו. מבואר בב"י דכל שאינו לתועלת שלו ממש לא יוכל לומר כן כגון שנדר לחותנו ע"ד חותנו שלא ילך עם בתו בלי רשותו אע"פ שיש לו קצת נחת רוח מזה צריך דוקא התרת חכם ולא מהני מחילה שלו בזה. ט"ז:

(סט) להאריכו. כתוב בבדק הבית בשם א"ח נדר שהותר מקצתו הותר כל הנדר וה"ה בשבועה לפיכך אם ראובן חייב מנה לשמעון בשבועה תוך זמן ידוע ובאותו זמן ידוע בא ראובן וביקש משמעון שיאריך הפרעון עד זמן אחר לא יהיה חייב עוד ראובן באותה שבועה וכ' הש"ך ע"ז דצ"ע דמה ענין זה לנדר שהותר מקצתו וכו' ובע"כ צ"ל דהא"ח מיירי בשא"ל הריני כאילו התקבלתי ולכך אינו חייב עוד באותה שבועה דבכה"ג הותר כולו והט"ז כ' דבזה נכשלים הרבה ב"א שמתקשרים לשלם לזמן פלוני בת"כ ובהגיע הזמן אומר לו המלוה הנני מרויח לך הזמן ואינו מוחל לו הת"כ נמצא שעובר על הת"כ וכתב ב"י תיקון זה שיאמר כאלו התקבלתי ע"מ שתשבע לפרוע לזמן פלוני והוא ישבע לו עכ"ל (ועיין בח"מ סי' ע"ג ס"ו בסמ"ע ובט"ז שם וק"ל):

סעיף מ׳

אב שהשביע את בנו שלא יוכל להלוות כי אם ברשות שמעון ולוי מותר להלוות ברשות (ע)אחד מהם. (וע"ל סי' רי"ז):

באר היטב (2)

(יד) פתח. ומ"מ צריך לידע טעם החזרה וכל הרוצה לעשות מן המובחר יעשה כן. ט"י:

(ע) אחד. והט"ז כתב דדוקא כשמת אחד מהם אבל כ"ז שהן קיימים אינו רשאי להלוות כ"א ברשות שניהם ע"ש:

סעיף מ״א

הנשבע לפרוע לחבירו לזמן פלוני או להזמין בתו לנשואין לזמן פלוני עובר (לאחר זמן) בכל יום על שבועתו (הואיל והיה (עא)מחויב בלא שבועה) (ובסימן [זה] בב"י תמצא מבואר) אבל אם נשבע לעשות הדבר ביום פלוני (ולא היה מחוייב בדבר בלא שבועה זו) ועבר היום שוב אין חיוב שבועה עליו ולוקה על שעבר שבועתו ואינו חייב לעשות אותו דבר מכח שבועה ויש מי שחולק ואומר שעדיין הוא חייב לעשותו מכח השבועה (ועיין בחה"מ סי' ע"ג):

באר היטב (1)

(עא) מחויב. הט"ז והש"ך השיגו על הרב בזה שאין הדבר תלוי אם הוא מחויב לעשות בלא כך או לא אלא שאם אחר נדרו וקציבת זמנו בפעם א' שדבר א' הוא ואם עבר הזמן בטל הנדר אבל כשנשבע לעשות דבר וקבע זמן להשלמה ב' דברים הם ואין חלוי זה בזה ומסקנת הט"ז ולענין הלכה יש להחמיר ולפסוק דבדבר שיש עליו חיוב בלא"ה חלה השבועה אפילו אחר הזמן ובמידי שאין חיוב בלא"ה יש לחלק בין אומר ליום פלוני או אומר ביום פלוני דאם אומר ליום הוי ב' שבועות הא' על גוף הפרעון בסתם והב' להשלמת הפרעון שיהיה ליום פלוני ע"כ עובר גם אחר הזמן מכח שבועה הא' אבל אם אמר ביום פלוני ממילא עיקר השבועה היה על הפרעון אותו יום כיון שעבר אותו היום אין השבועה חלה אח"כ מ"מ יש לנהוג להחמיר להתיר השבועה עכ"ל:

סעיף מ״ב

נדר להתענות או לצדקה יש לו התרה על ידי פתח וחרטה והוא שלא באה הצדקה ליד גבאי ואם נתן מקצת יכול הוא להשאל על השאר:

סעיף מ״ג

נשבע לתת בתו לפלוני לאשה לזמן פלוני ובתוך הזמן קלקל המשודך (פי' המזדווגין עצמם יקראו משודכים מענין ומצאן מנוחה כי תרגום ותשקוט הארץ ושדיכת ארעא מעשיו פטור הלה משבועתו וה"ה אם המירה (עב)אחות המשודך: הגה וי"א דוקא אם נשאר בקלקולו או שבא לבית דין בעודו בקלקולו ואי אפשר להנשא לו כגון שהמיר דתו אבל אם חזר בתשובה ואח"כ בא הנשבע לבית דין צריך התרה לשבועתו אעפ"י שפטור מן הקנס ששיעבד עצמו אם יעבור מכל מקום צריך התרה לשבועתו (הגהות מרדכי דשבועות דלא כב"י ועיין בתשובת הרב סי' ק' שאלה י"ד) אבל אם בא לבית דין בעודו בקלקולו אפי' התרה לא צריך דהא אי אפשר שתנשא למומר ומאחר דהותר באותו הזמן הותר לעולם אף אם יחזור בו אחר כך וכן נראה לי עיקר (שם):

באר היטב (1)

(עב) אחות. ומשמע דאם אירע כן באחות אבי המשודך לא הוי דינא הכי ואין לנו בזה אלא מה שמצינו מפורש דהוי פגם ט"ז (וכ' בה"י על ראובן ששידך את בתו עם שמעון ואח"כ המיר דתו אחיו של ראובן אין שמעון רשאי לחזור וחייב לקיים שבועתו וקנסו ע"ש):

סעיף מ״ד

שנים שנדרו ללכת יחד לארץ ישראל תוך שתי שנים והאחד (עג)מתעכב חבירו פטור (ועיין לקמן סוף סימן רל"ו):

באר היטב (1)

(עג) מתעכב. בין שהוא מתעכב כדין או שלא כדין חבירו פטור. ש"ך:

סעיף מ״ה

המנדה עצמו בעולם הבא אם יעשה כך יש מי שאומר שיש לו התרה ויש מי שאומר שאין לו התרה לכן יש ליזהר מלנדות עצמו בעולם הבא על שום דבר: הגה ואם כבר נדר כך אין להתירו אלא במקום מצוה כדין נדר שהודר על דעת רבים (מהר"ם מפדואה סי' י') וכן נדר שנדר בשעת צרה אין להתיר אלא לצורך (עד)מצוה או לצורך גדול כמו נדר על דעת רבים (ב"ז סימן רע"ז ותשובת מהרי"ל סי' רי"ג) ומיהו אם התירו (עה)בדיעבד מותר (ד"ע) כמו שנתבאר בנדר שעל דעת רבים:

באר היטב (2)

(עד) מצוה. ואם נדר להתענות ומבטל מלימודו מותר להתיר אותו נדר כי ת"ת כנגד כולם כ"כ הב"ח ומיהו מי שאינו מזיק לו התענית להתבטל פשיטא שאינו יכול להתירו. ש"ך:

(עה) בדיעבד. כ' הש"ך דרמ"א אזיל לשיטתו דס"ל בסכ"א בעד"ר דמותר בדיעבד אבל כבר בארתי שם שאין לו היתר אפי' בדיעבד וא"כ ה"ה הכא והאי נדר בעת צרה היינו דומיא דוידר יעקב נדר אם יהיה אלהים עמדי וגו' אבל הנודר בחליו שלא לאכול גבינה מפני שהיא מזקת לחליו ועכשיו מתחרט לא מקרי נודר בעת צרה ויכול להתירו אפי' לכתחילה עכ"ל:

סעיף מ״ו

מתירים כמה נדרים לאיש אחד אפילו בהיתר אחד ולכמה אנשים בהיתר אחד והני מילי דלאיש אחד סגי בהיתר אחד בנדרים מחולפים אבל מי שנשבע על דבר אחד פעמים ושלש צריך התרה לכל אחד (עו)ואחד:

באר היטב (1)

(עו) ואחד. הטעם בב"י דכל שלא התיר הראשונה לא חלה השניה ואין מתירין הנדר עד שיחול הלכך צריך התרה לכל אחד וע"ל סי' רכ"ט ס"ג דמהר"ל ן' חביב פסק דאף בנדר ושבועה על דבר א' א"צ היתר לכל א' ואחד אלא אם ירצה יתיר כולם בבת א':

סעיף מ״ז

אם צוה השר שלא יחרימו שום חרם כי אם בהסכמת ראובן ואם החרימו שיהא מבוטל ואח"כ החרימו הקהל שלא בהסכמת ראובן חל החרם: הגה ואם צריכין לעבור מכח גזירת השר אין איסור בדבר ומ"מ החרם בתקפו כשיעבור גזירת השר ויש להם להשתדל בכל מאמצי כחם ולבקש לבטל הציווי (ב"י בשם ריב"ש) (וע"ל סוף סימן של"ד):

סעיף מ״ח

הנשבע לפרוע לחבירו מנה בר"ח (עז)אדר חייב לפרוע ביום ראש החודש הראשון:

באר היטב (1)

(עז) אדר. וה"ה בכל ר"ח שהוא ב' ימים צריך לפרוע ביום הראשון כיון דבלשון בני אדם נקרא יום הא' ג"כ ר"ח ואם ידע בשעת נדרו שיהיה ב' ימים ר"ח אינו חייב עד יום השני וע"ל סי' ר"כ ס"ח עכ"ל הט"ז:

סעיף מ״ט

קהל שהחרימו שיפרעו חובותיהם ויבנו בית הכנסת מהמעות שיגבו מהרבית שיחזירו להם העובדי כוכבים ועכשיו כשגבו הרבית מהעובדי כוכבים אין בו כדי לפרוע חובותיהם יתנו (עח)מחצה לזה ומחצה לזה:

באר היטב (1)

(עח) מחצה. והט"ז השיג ע"ז וכתב שעכ"פ יפרעו חובותיהם ומהנותר יבנו בהכ"נ ואף לדעת המחבר דיחלוקו מ"מ נראה דאם הציבור אומרים שכונתם היתה לכך כפי מה שאמרנו שומעין להם ע"ש ועיין בח"מ סימן קס"ג וס"ס רל"א מדיני תקנת הקהל:

סעיף נ׳

לשון מסופק בהסכמה בחרם נידון כפי מה שיאמרו רוב הקהל שהיתה כוונתם בשעת החרם: הגה וכן בשאר דברים שהצבור מחולקים בו בענין תקנתם וחרם שלהם ואם התנו שכל לשון המסופק יהא נידון על פי פלוני לא יוכל לדון על פי אומד דעתו אלא כפי מה שנראה לו מלשון ההסכמה והתקנה (ב"י בשם הריב"ש בח"מ סימן ט"ו בשם תשו' רשב"א) קהל שגזרו חרמות שאין הצבור יכולין לעמוד בם אין צריכין לקיימם. (פסקי מהרא"י סי' רצ"ב):

סעיף נ״א

היתר שנעשה באונס אינו כלום:

נוסח השולחן ערוך: אשלי רברבי: שלחן ערוך יורה דעה, למברג תרמ״ח; באר היטב: תורת אמת 357 – באמצעות ספריא (נחלת הכלל). השיוך של קטעי השיעור לסעיפים נעשה אוטומטית; "משוער" = יש לבדוק.