סימן רי״ח – כיצד הולכין אחר כוונת הנודר
סעיף א׳
כל הנודר או נשבע רואין דברים שבגללן נשבע או נדר ולומדים מהם לאיזה נתכוין והולכין אחר הענין ולא אחר משמעות הדיבור כיצד היה טעון משא של צמר או פשתים והזיע והיה ריחו קשה ונשבע או נדר שלא יעלה עליו צמר או פשתים לעולם הרי זה מותר ללבוש בגדי צמר או פשתים ולהתכסות ואינו אסור אלא להפשילן לאחוריו היה לבוש בגדי צמר ונצטער (א)בלבישתו ונשבע או נדר שלא יעלה עליו צמר לעולם אסור ללבוש ומותר לטעון עליו ומותר להתכסות בגיזי צמר שלא נתכוין זה אלא לבגד צמר וכן כל כיוצא בזה: הגה וכל זה דוקא בנודר בינו לבין עצמו אבל בנודר לחבירו כל שלשון הנדר כולל הולכין אחריו אם לא (ב)באומדנא דמוכח (כך משמע בריב"ש ובהרמב"ן):
באר היטב (2)
(א) בלבישתו. אבל אם לא נצטער בלבישה ליכא הוכחה ואסור אפי' בטעינה וכיסוי וכתב בתשו' מבי"ט מי שנכנס בספינה עם אשתו לטייל בים וקם עליהם רוח סערה ונשבע שלא יכנס עוד עם אשתו בספינה לים ואח"כ הוצרך לילך בספינה כדי לדור בעיר אחרת נראה שלא היתה כונתו אלא על הטיול וכתב עוד ב' שהיו דרים בבית א' ואוכלים על שלחן אחד והיה להם עסק בשותפות בחנות ונפל ביניהם קטטה בענין פרעון שכירות הבית והחנות וקפץ א' מהם ונשבע שלא נשב יחד בבית אחד ושלא נאכל ולא נשתה יחד לא נפרש אותו אלא לפי הסברא שלא יהיה אסור אלא לדור יחד בבית א' ולאכול ולשתות בהוצאה א' בבית כמו שהיה מקודם אבל אחר שנפרדו איש מעל אחיו ומעל הבית וכל א' עושה הוצאה לבדו בביתו מותר לאכול בבית חביריו ואצ"ל בבית אחר ובשמחת חופה וברית מילה וראיה מכאן דאזלינן בתר הכונה ולפי הענין שנעשה הנדר עכ"ל הש"ך:
(ב) באומדנא. פי' הט"ז דאם הלשון מורה על ענין אחר אע"פ שמצד כונת הלב יש להבין שהיה איזה דבר בדעתו שעל ידו יתבטל משמעות הלשון הא לא אמרינן דכיון שהוא לטובת חבירו זוכה חבירו מצד לשונו של הנותן דבזה לא בעינן פיו ולבו שוים אא"כ הוי אומדנא דמוכח משא"כ בנודר בינו לבין עצמו אנן מבטלין הלשון לפי משמעותו ומפרשינן ליה על דבר אחר כההיא דהיה טעון וכו' אבל באמת אם נתן מתנה לחבירו ואמר לשון שיש לו ב' משמעות ודאי הברירה ביד הנותן לפרשו בענין שטוב לו והמע"ה (ובדרך הזה תבין הגהה זאת) עכ"ל:
סעיף ב׳
מי שהעלילו עליו מפני שמכר יין לישמעאלים ומפני כך נשבע שלא יעשה יין למכור והיה לו יין עשוי מקודם אסור למכרו: הגה דאף על פי שקאמר שלא יעשה אזלינן בתר (ג)כוונתו (ב"י בשם רשב"ץ) וכל שכן קהל שעשו תקנה כיוצא בזה שאסורין (ד)למכור אפילו מה שהיה להם קודם לכן (סברת הרב ממשמעות רשב"ץ ולא כת"ה סימן רפ"א):
באר היטב (2)
(ג) כוונתו. הט"ז חולק על דין זה ע"ש שמביא ראיות לדבריו (ובנה"כ השיג עליו ודחה ראיותיו ע"ש):
(ד) למכור. והש"ך השיג על הר"ב בדין זה ומאריך מאד בראיות ותורף דבריו דבנדרים הולכין אחר ל' בני אדם כפי המקום וכפי הזמן גם נחבאר מדברי מהרש"ל שיש לחלק בין תקנה בחרם לסתם חקנה (דבסתם תקנה אינו אוסר מה שהיה לו קודם לכן ובין יחיד לקהל ושלא כדברי הר"ב עכ"ל) וכ"כ הט"ז מ"ש באריכות:
סעיף ג׳
היו מפצירין בו לישא בת אחותו ואמר קונם שהיא נהנית לי לעולם וכן המגרש את אשתו ואמר קונם שהיא נהנית לי לעולם הרי אלו מותרות ליהנות לו שלא נתכוון אלא לשום אישות:
סעיף ד׳
היה מפציר בחבירו שיאכל אצלו ומיאן ואמר קונם לביתך שאיני נכנס וטיפת צונן שאיני טועם מותר ליכנס לביתו ולשתות לו צונן שלא נתכוון אלא שלא יאכל וישתה עמו בסעודה זו וכן כל כיוצא בזה (מי שנדר צדקה או שאר נדר מחמת (ה)חולה ומת עיין לקמן סימן ר"כ):
באר היטב (1)
(ה) חולה. שהיה לו ומת החולה ע"ל סימן ר"כ סט"ו בהג"ה:
סעיף ה׳
אמר לחבירו השאילני פרתך אמר ליה אינה פנויה אמר קונם שאיני חורש בה לעולם אם היה דרכו לחרוש שדהו בעצמו הוא אסור לחרוש באותו פרה אבל אחרים מותרין לחרוש לו בה ואם אין דרכו לחרוש בעצמו אלא אריסין חורשין לו הוא וכל אדם אסורין:
סעיף ו׳
הסכמה שצוה לבטל השר מקצתה אין ההסכמה בטילה מפני צוויו: הגה קהל שהחרימו על א' שלא ידור עמהם ואח"כ רוצה לישב שם בחנות דנין כפי הענין שנדרו עליו אם לא (ו)כוונו רק על דירת קבע עם אשתו ובניו חנות שרי ואם לאו הכל אסור. (רמב"ן סימן רנ"ז):
באר היטב (1)
(ו) כוונו. כתב בתשובת מבי"ט מי שנשבע שלא יאכל חוץ מביתו אם נלך אחר כונתו שלא היתה אלא באותה מדינה ולא במדינה אחרת זה אינו כי מה שהולכים אחר כונת הנודר הוא במה שיש בו משמעות ב' לשונות כמו חרם (לעיל סימן ר"ח) אבל מי שנודר על איזה דבר אינו נאמן לומר לא נתכונחי לאסור עצמי בדבר זה אלא בעיר זה ולא בעיר אחרת כי סתם נדר שבגופו הוא בכל מקום וה"ל לפרט כו' ע"כ מיהו אם רואים הדבר שבגללו נדר כגון שהיו אנשים רעים באותה העיר ונדר שלא יאכל בביתם וכיוצא בזה הולכים אחריו עכ"ל הש"ך (שוחט שנשבע שלא לשחוט לאחרים אינו יכול לבדוק הסכין לאחרים שישחטו לאחרים. כנה"ג בשם חכם א' והסכים כן הראנ"ח. הסכימו הקהל שלא ימכור יין יותר מב' לבנים ומכר ראובן לשמעון בשלשה קונסין ג"כ ללוקח כנה"ג בשם הראנ"ח):
נוסח השולחן ערוך: אשלי רברבי: שלחן ערוך יורה דעה, למברג תרמ״ח; באר היטב: תורת אמת 357 – באמצעות ספריא (נחלת הכלל). השיוך של קטעי השיעור לסעיפים נעשה אוטומטית; "משוער" = יש לבדוק.