סימן קצ״ג
סעיף א׳
דין דם בתולים. ובו סעיף אחד: הכונס את הבתולה בועל בעילת מצוה (א)וגומר ביאתו ופורש מיד אפי' היא קטנה שלא הגיע זמנה לראות ולא ראתה ואפילו בדקה ולא מצאה דם טמאה שמא ראתה טיפת דם כחרדל וחיפהו שכבת זרע: הגה ויש מקילין אם לא ראתה דם (הגהות מיימוני בשם איכא מ"ד) ונהגו להקל אם לא גמר ביאה רק הערה בה ולא ראתה דם אבל אם בא עליה ביאה ממש צריך לפרוש ממנה אע"פ שלא ראתה דם (טור וב"י בשם רוב הפוסקים) ובעל נפש יחוש לעצמו שלא לשחוק בתינוקות. וצריכה שתפסוק בטהרה ותבדוק כל שבעה ולא תתחיל (ב)למנות עד יום ה' לשימושה ונוהג עמה בכל דיני נדה לענין הרחקה אלא שנדה גמורה אסור לו לישן על מטתה אפי' כשאינה במטה וזו מותר לו לישן באותה מטה לאחר שעמדה מאצלו ואפי' בסדין שהדם עליו:
באר היטב (2)
(א) וגומר. אע"פ שהדם שותת ויורד וה"ה דמותר לו לפרוש באבר חי וא"צ להמתין עד שימות האבר. כן הסכימו הפוסקים ודלא כהראב"ד עכ"ל הש"ך:
(ב) למנות. כתב הט"ז מצאתי בשם מהר"ל מפראג דאע"ג דהשתא נהוג עלמא דהנדה מתחלת למנות מיום הששי כמבואר סימן קצ"ו מ"מ במתחלת למנות אחר ביאה ראשונה של בתולים מתחלת למנות מיום ה' וכן הורה להלכה למעשה וע"ל סימן קצ"ו סי"א מ"ש מזה עכ"ל:
נוסח השולחן ערוך: אשלי רברבי: שלחן ערוך יורה דעה, למברג תרמ״ח; באר היטב: תורת אמת 357 – באמצעות ספריא (נחלת הכלל). השיוך של קטעי השיעור לסעיפים נעשה אוטומטית; "משוער" = יש לבדוק.