סימן קע״ט – שלא לכשף לעונן ולנחש
סעיף א׳
אין שואלין בחוזים בכוכבים ולא בגורלות: הגה משום שנאמר תמים תהיה עם ה' אלהיך (ב"י בשם תוספות דע"פ ובשם ספרי) וכ"ש דאסור לשאול (א)בקוסמים ומנחשים ובמכשפים (פסקי מהרא"י סי' צ"ו):
באר היטב (1)
(א) בקוסמים. כתב הש"ך בשם מהרש"ל דאסור לחולה לשאול בקוסמים ומכשפים היכא דליכא סכנת נפשות אפי' יש סכנת אבר ואם בא לו החולי ע"י כישוף או מקרה ורוח רעה מותר וכיוצא בזה כתב הב"ח ס"ס זה וכ"כ ב"י בשם הזוהר דאיסור גדול הוא לדרוש במכשפים אפילו לחולה עכ"ל (ובת' נ"ש סימן ט"ו יורה להתיר להמון עם השואלין ודורשין בזה"ז למכשפים ע"ד הגניבה או החולה אם יחיה או ימות יען לא אסרה התורה אלא כישוף זמנים קדמוניות אכן עתה אין כישוף בעולם והכל הבל ע"ש):
סעיף ב׳
נהגו שאין מתחילין בב' ובד' ואין נושאין נשים אלא במילוי הלבנה: הגה ולכן נהגו ג"כ להתחיל ללמוד בר"ח כי אע"פ שאין ניחוש יש סימן (סמ"ק סימן קל"ו) במה שאדם יודע שהוא כנגד המזל לא יעשה ולא יסמוך על הנס אלא שאין לחקור אחר זה משום תמים תהיה (תשובת רמב"ן סימן רפ"ו) כמו שנתבאר:
סעיף ג׳
האומר פתי נפלה מפי או מקלי מידי או בני קורא לי מאחרי או שצבי הפסיקו בדרך או שעבר נחש מימינו או שועל משמאלו ולמי שאירע לו אחד מאלו עושה ממנו ניחוש שלא לצאת לדרך או שלא להתחיל במלאכה וכן המנחשים בחולדה ובעופות ובכוכבים וכן האומר אל תתחיל לגבות ממני שחרית הוא מוצאי שבת הוא מוצאי ר"ח הוא וכן האומר שחוט תרנגול שקרא כעורב ותרנגולת זו שקראה כתרנגול אסור: הגה י"א אם אינו אומר הטעם למה מצוה לשחוט התרנגולת אלא אומר (ב)סתם שחטו תרנגולת זו מותר לשחטה כשקראה כתרנגול (ב"י בשם הר"א והוא בתשו' מהרי"ל סימן קי"ח) וכן הוא המנהג:
באר היטב (1)
(ב) סתם. כתב הט"ז לפ"ז נראה דגם בהנך דלעיל יש היתר כל שאינו אומר בפירוש שהוא עושה משום הכי אלא די"ל דשאני הכא כיון שיש שינוי טבע לפניו ויש מקצת חרדה על האדם הותר לו לעשות בלי אמירה משא"כ בהנך דלעיל שאין בהם שינוי טבע עכ"ל והש"ך כתב וז"ל ועכשיו ראיתי המנהג שאומרים בפי' שחטו התרנגולת שקראה כתרננול ונראה דס"ל כדעת הגהת רמ"ך שהביא ב"י ומהרי"ל בתשובה סימן קי"ח ע"ש:
סעיף ד׳
בית תינוק ואשה אף על פי שאין ניחוש יש סימן: הגה אם הצליח אחר זה ג' פעמים או לא (ב"י בשם רש"י) וכן מותר לומר לתינוק פסוק לי (ג)פסוקיך (טור) י"א דאדם מותר לעשות לו סימן בדבר שיבא לעתיד כמו שעשה אליעזר עבד אברהם או יהונתן (טור והר"ד קמחי) ויש אוסרין (רמב"ם וסמ"ג) וההולך בתום ובוטח בה' חסד יסובבנו:
באר היטב (1)
(ג) פסוקיך. כתב הש"ך דמשמע דעת הרב והפוסקים דאפי' לעשות מעשה ויסמוך עליו לעתיד על הפסוק מותר דחשיב קצת נבואה:
סעיף ה׳
חובר חבר זהו שעל ידי לחש (ד)מקבץ חיות או נחשים ועקרבים יתושים ופרעושים:
באר היטב (1)
(ד) מקבץ. ואע"ג דמכוון שלא יזיקו ומחברן למקום מדבר שלא ימצאו בישוב ויזיקו אסור. ש"ס:
סעיף ו׳
מי שנשכו עקרב מותר ללחוש עליו ואפילו בשבת ואע"פ שאין הדבר מועיל כלום הואיל ומסוכן הוא התירו כדי שלא תטרף דעתו עליו:
סעיף ז׳
מי שרודפים אחריו נחש ועקרב (ה)מותר לחבר כדי שלא יזיקוהו:
באר היטב (1)
(ה) מותר. דאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש חוץ מעבודת כוכבים וג"ע וש"ד [כתב ט"ז משמע כאן דאם פיקוח נפש תלוי בעבירה עד שעושה עבירה יוכל להנצל מותר לו לעשות כן מעצמו העבירה]:
סעיף ח׳
הלוחש על המכה או על החולה (ו)ורוקק ואחר כך קורא פסוק מן התורה אין לו חלק לעוה"ב ואם אינו רוקק איסורא מיהא איכא ואם יש בו סכנת נפשות הכל מותר: הגה וי"א דכל זה אינו אסור אלא כשקורא הפסוק בלשון הקדש אבל בלשון (ז)לעז לא (רש"י בשם רבו) ומיהו ברוקק טוב ליזהר בכל ענין בפרט אם מזכירין השם שאין לו חלק לעוה"ב (כן משמע מהטור לדעת ר"י):
באר היטב (2)
(ו) ורוקק. לפי שאין מזכירין שם שמים על הרקיקה ש"ס וכתב הט"ז וא"ל ממה שנוהגין ברקיקה קודם ואנחנו כורעים דשם הכל יודעין שהרקיקה היא לבזיון הגלולים של עובדי כוכבים והיא כבוד שמים שמזכיר אח"כ ורש"י פי' דדוקא לוחש אחר הרקיקה אבל הטור כתב דלאו דוקא אלא אפילו רוקק אחר שהזכיר:
(ז) לעז. והב"ח אוסר גם לשון לעז כמו לשון הקודש וחולק עליו הש"ך וכתב דודאי לכתחילה יש ליזהר בכל מה דאפשר וכמ"ש גם הרב והיכא דלא אפשר לא אפשר ע"ש:
סעיף ט׳
(ח)תינוק שנפגע אין קורין עליו פסוק ואין מניחין עליו ס"ת:
באר היטב (1)
(ח) תינוק. וה"ה גדול שנחלה דאסור להתרפאות בד"ת אם לא להגן כדלקמן ומטעם זה קורין ק"ש על מטתו להגן עליו בלילה ודבר פשוט הוא שאם יש סכנת נפשות בתינוק שנפגע שמותר אפילו להתרפאות בדברי תורה עכ"ל הט"ז:
סעיף י׳
הבריא מותר לקרות פסוקים להגן עליו מהמזיקין:
סעיף י״א
למדוד האזור וללחוש עליו מותר ואפי' בשבת: הגה ועיין בא"ח סימן ש"ו וה"ה שאר לחשים ועיין בא"ח סי' ש"א איזה לחש וקמיע אסור:
סעיף י״ב
מותר להתרפאות בקמיע אפי' יש בהם שמות וכן מותר לישא קמיעין שיש בהם פסוקי' ודוקא להגן שלא יחלה אבל לא להתרפאות בהם מי שיש לו מכה או חולי אבל לכתוב פסוקים בקמיעים אסור:
סעיף י״ג
דורש אל (ט)המתים זה שמרעיב עצמו ולן בבית הקברות כדי שתשרה עליו רוח הטומאה:
באר היטב (1)
(ט) המתים. נמצא בתשובת מהר"ח על הנודרים לילך לבית הקברות קצת היה נראה כדורש אל המתים והב"ח כתב שכבר החזיקו במנהג זה ואין איסור בדבר ע"ש ש"ך:
סעיף י״ד
להשביע את החולה לשוב אליו לאחר מיתה להגיד לו את אשר ישאל אותו מותר: (ויש מתירין אפי' לאחר מותו אם אינו משביע גופו של מת רק רוחו) (כן משמע בהגהות מיימוני בשם רא"ם דלא כבית יוסף):
סעיף ט״ו
אוחז את (י)העינים אסור וע"י ספר (יא)יצירה מותר (אפילו לעשות מעשה) (טור):
באר היטב (2)
(י) העינים. הב"ח כתב בשם הרמב"ם דגם אחיזת עינים שאינו ע"י כישוף רק ע"י מראה ותחבולות ע"י קלות התנועה ביד אסור:
(יא) יצירה. וכתב הלבוש אבל צריך לזה קדושה וטהרה אשר לא נמצא זה בעו"ה בדורות הללו ועל זה נאמר ודאשתמש בתגא חלף על כן המונע יבורך:
סעיף ט״ז
מעשה שדים אסור ויש מי שמתיר לישאל בהם על (יב)הגניבה: הגה וכיוצא בזה (ב"י והגהות מיי' פי"א מהלכות גזילה) וע"י השבעה שמשביע אותם ע"י שמות יש מתירין בכל ענין (ב"י בשם נ"י ושם בהג"ה הנ"ל) מ"מ רוב העוסקים בזה אינן נפטרים מהם בשלום על כן שומר נפשו ירחק מהם (ב"י):
באר היטב (1)
(יב) הגניבה. מפני שאינו עושה מעשה. טור:
סעיף י״ז
הנוהגים לערוך שלחן עם מיני מאכל בליל המילה ואומרים שהוא למזל התינוק אסור. (ועיין לעיל סוף סימן קע"ח):
סעיף י״ח
לקטר הבית בעשב שיש לו ריח טוב יש מי שאוסר אא"כ עושה כן כדי להסיר ריח רע:
סעיף י״ט
המקטר לשד לחברו ולכופו לעשות כרצונו חייב משום עובד עבודת כוכבים הלומד מן האמגושי אפילו דברי תורה חייב מיתה:
נוסח השולחן ערוך: אשלי רברבי: שלחן ערוך יורה דעה, למברג תרמ״ח; באר היטב: תורת אמת 357 – באמצעות ספריא (נחלת הכלל). השיוך של קטעי השיעור לסעיפים נעשה אוטומטית; "משוער" = יש לבדוק.