שולחן ערוך יורה דעה

סימן קע״ב – הממשכן בית או שדה על מנת שיאכל פירות

6 סעיפים · 19 ס״ק באר היטב · 0 שיעורים ממופים

סעיף א׳

המלוה את חבירו ומשכן לו בית או שדה על מנת שיאכל פירותיו כל ימי המשכונה אם היא כמשכנתא (א)דסורא דהיינו שממשכנה לו לשנים ידועות וכותב במשלם שנין אלין תיפוק ארעא בלא כסף אפילו מרחיב הזמן הרבה שאין מגיע לכל שנה אלא דבר מועט כגון שהלוהו מנה והתנה עמו שאחר עשר שנים תחזור קרקע זו לבעליה חנם והיה שכר אותה קרקע שוה אלף דינרים בכל שנה מותר שאין זה אלא כמי ששכר בפחות וכן אם התנה בעל הקרקע עמו שבכל זמן שירצה הלוה לסלקו שיביא לו מעות ויחשוב לו עשר בכל שנה ויסלקו מהשדה או מהבית והוא יחזיר לו שאר דמים ויסתלק מותר שמאחר שאין כח ביד המלוה לגבות מחובו כלום ולהחזיר הקרקע ללוה אינו אלא שכירות: הגה וי"א דאפילו בלא משכנתא דסורא יש היתר ללוות כיצד אם הלוה לזמן קצוב כך וכך שנים אם הלוה יוכל לסלקו תוך הזמן ומנכה לו כל שנה ושנה אפילו דבר (ב)מועט דזהו מקרי משכנתא בנכייתא שרי ואם לא מנכה ליה כלום אסור והוי אבק רבית ואם אין הלוה יכול לסלקו תוך הזמן אפילו בלא נכייתא שרי (טור בשם רש"י ורא"ש) וי"א דאין חילוק בין אתרא דמסלקי ובין אתרא דלא מסלקי אלא בשניהם בנכייתא שרי ובלא נכייתא אסור (ב"י בשם רשב"א) ויש לילך בדבר זה אחר המנהג (תשובת רשב"א ובה"ת) ובמדינות אלו נוהגים היתר במשכנתא בנכייתא אפי' יכול (ג)לסלק (רשב"א ונ"י והרב המגיד כתבו מנהג זה) ואין חילוק בזה בין שדה לבית (טור בשם ר"י ור"ת ורבינו ירוחם ועב"ח שגם רא"ש סובר כן) או שאר מטלטלין (מרדכי ובית יוסף ס"ס זה בשם תשובת רשב"א ועיין בח"מ ר"ס ע"ג בהג"ה) דבכל מידי בנכייתא שרי ויש מתירין להלוות על (ד)ספרים או מקומות ב"ה ולישב עליהם אפילו בלא נכייתא דהוי לצורך מצוה ומותר ללוות ברבית לצורך מצוה (תשובת מהרי"ל סי' ל"ז והאגודה) וטוב להחמיר לעשות בנכייתא וכל זה לא מיירי אלא (ה)כשאחריות המשכונות על המלוה אבל כשהלוה כותב לו אחריות על שאר נכסיו ולא יוכל להגיע למלוה שום הפסד (ו)אסור (טור) ובכל מקום דהמשכנתא הוי אבק רבית אם בא הלוה לנכות למלוה הפירות שאכל לא מנכינן ליה דהואיל והמשכנתא הוי ברשות המלוה ולוה עליה מתחילה אילו מנכין ליה מחובו הוי כאילו מוציאין האבק רבית ממנו בדיינים (טור) מיהו אם אמר לו לא בעינא דתיכול עוד פירותי ברבית אם אכלן אח"כ אפי' באתרא דלא מסלקי (ז)מנכין לו פירות שאכל אח"כ (ב"י בשם הראב"ד ובתה"ד סי' ש"ה בשם הרמב"ן):

באר היטב (7)

(א) דסורא. והטעם בב"י בשם הרמב"ן שבמשכנתא דסורא אין אחריות המלוה עליו ואם שטפה נהר אינו נוטל כלום אלא פירות שעושה ואינו יכול לכופו לפרוע חובו לא מזו ולא משאר נכסים משא"כ במשכנתא סתם שהאחריות עליו ואם רצה תובע חובו ממנו ואם שטפה נהר גובה משאר נכסים והש"ך כ' דמשמע טעם ההיתר הוא בשביל שכותב כך בשטר ולפ"ז אפילו יש כח ביד המלוה לגבות חובו כשירצה מותר מיהו דעת המחבר נראה דלעולם בעינן שלא יהא כח בידו לגבות מחובו כלום:

(ב) מועט. אפילו פחות מכדי שיעור שדה אחוזה שהוא לזרע חומר שעורים סלע ופונדיון לשנה. ב"י וד"מ:

(ג) לסלק. כ' הש"ך ואפילו יש כח ביד המלוה לגבות חובו שרי כיון דהוא בנכייתא וע"פ זה הוא המנהג ודלא כדכתב הלבוש ע"ש:

(ד) ספרים. כ' הט"ז צ"ע דלמה סמך רמ"א על דעה זו כיון דבח"מ סי' ע"ב הביא הב"י תשובת הרשב"א וכן המרדכי דאסור בלא נכייתא ור"ק הוא ולכל הפחות היה לו להביא בל' י"א להחמיר והש"ך כתב שלא נעלם מעיני הרב דברים אלו וכמ"ש בד"מ לכך סיים וטוב להחמיר לעשות בנכייתא:

(ה) כשאחריות. פי' שכותב לו אחריות על שאר נכסיו דאז אם יתקלקל המשכון מיד יש לו משכון אחר אבל כשלא כתב לו אחריות על שאר נכסיו אע"פ שאם יתקלקל המשכון גובה משאר נכסיו מ"מ כיון שאין לו מיד משכון אחר שרי. ש"ך:

(ו) אסור. וכ' הט"ז ומ"מ לא הוי אלא אבק רבית:

(ז) מנכין. שכיון שזה מוחה עליו שלא יאכל גזל הוא ואם צריך שיאמר זה דוקא בב"ד או לא כתב ב"י ב' דעות בזה ומשמע דוקא היכא דהוי א"ר הוא דמנכינן ליה היכא דמיחה אבל היכא דאפילו א"ר נמי לא הוי כגון בנכייתא באתרא דמסלקי כיון דשרי אע"ג דמיחה לא מנכינן ליה עד דמייתי זוזי ובאתרא דלא מסלקי ובנכייתא ושלים זמניה וזה אוכל אחר זמנו בנכייתא כמו שהיה אוכל בתחלה זה מותר אע"ג דלא כתב ליה אכול בנכייתא כ"ז שתמשוך זו בידך כ"כ הב"י בשם הרשב"א וכתב הש"ך וא"ל ממ"ש המחבר בח"מ סי' ע"ד ס"ג חוב דמשכונו דקאכיל מיניה פירות באתרא דלא מסלקי אם רצה אינו מקבל המעות קודם הזמן אלא א"כ מניח לו הפירות לאכול וסתם הרב כדבריו דהתם ה"ק דמחייב להניח לו לאכול בשומא ומנכינן ליה דמי כולי פירי כמה דשיימי ליה ב"ד מיהו דעת כמה פוסקים דקודם זמן הסילוק אינו יכול למחות ולא מנכינן ליה כיון דהוא באתרא דלא מסלקי ונראה לי דספיקא דדינא הוא והמע"ה עכ"ל:

סעיף ב׳

משכונא זו אם בא המלוה לחזור ולהשכירה ללוה בדבר קצוב לשנה יש אוסרין (בה"ת וריב"ש סי' ש"ה בשם רמב"ן) ויש מתירין (ריב"ש בשם י"א מביאו ב"י בסי' קס"ד) ואם אדם אחר שכרה מהמלוה יכול הוא (ח)לשכרה ממנו: הגה ועיין לעיל סימן קס"ד גם נתבאר לעיל אם אכל המלוה הפירות לאחר זמן המשכנתא:

באר היטב (1)

(ח) לשכרה. כ' הלבוש מיהו נ"ל שצריך שלא יתנה בכך בשעת ההלואה וכ"ז במשכנתא דסורא אבל משכונא אחרת אפי' אם אדם אחר שכרה אסור ואם התנה כן הוי ר"ק ודלא כהלבוש וגם הט"ז השיג על הלבוש ע"ש וכ' רבינו ירוחם ואותן המקומות שנותנין מעות על הבתים במשכונא וב"ה דר בו בשלו ואין המלוה מחזיק לעולם בבית ואדם אחד מתחייב למלוה בדבר קצוב בכל שנה כ' מורי הרד"א דאם אותו שמחייב עצמו עושה כן מדעת עצמו מותר אבל אם עשה בשליחות הלוה אסור והוי ר"ק לכ"ע עכ"ל:

סעיף ג׳

במשכנתא זו אם נותן המלוה ללוה דבר מועט לשנה בשביל שיקבל עליו איזה תיקון קל כגון שבירת קורה וכיוצא בזה מותר ואם נותן לו דבר קצוב לשנה כדי שיקבל אחריות מנפילה או שריפה יש מי (ט)שאוסר: הגה כל משכנתא (י)אינה נפדית לחצאין ואם הביא לו קצת מעותיו המלוה אוכל פירותיו עד שיתן לו כולם (ב"י בשם הרשב"א) הא דמשכנתא שריא דוקא כשהשכין לו השדה בשעה שנותן לו המעות דהוי כמכר אבל אם נותנה לו בחוב קדום (יא)אסור (ב"י בשם עיטור) ואם עשו משכונא סתם ולא התנו זה עם זה במשכנתא דסורא או בנכייתא אזלינן בתר (יב)מנהג העיר ומסתמא דעתייהו כמנהג העיר וכן אם יוכל לסלקו (יג)הולכים אחר המנהג (ב"י בשם בעל התרומות) ועיין ס"ק כ"ד ועי' בחושן המשפט (יד)נתבארו בו שאר דיני המשכנתא :

באר היטב (6)

(ט) שאוסר. דעיקר ההיתר הוא מאחר שמקבל עליו אחריות מש"ה כל שהאחריות בטל אין כאן היתר וטעם המתירין משום דס"ל דההיתר הוא מטעם דכתב לו כך בשטר או משום שאין כח ביד המלוה לגבות חובו. ש"ך:

(י) אינה. כ' הש"ך דהוא ט"ס וצ"ל נפדית לחצאין דהיינו דהמלוה מחויב לקבל החצי מ"מ יאכל המלוה כל הפירות כמ"ש בח"מ בסי' ע"ד ס"ד:

(יא) אסור. אפילו בנכייתא דבמאי קני פריטי אין כאן נסכא אין כאן וכ"כ בעל העיטור וכ' הט"ז ונ"ל דהיינו שאין אומר אלא לשון משכון לחוד אבל אם אומר למלוה תחזיק בשדה ותקנה אותה בחזקה להיות לך קנוי לפירותיה והוא החזיק כן מותר בנכייתא כ"ש במשכנתא דסורא עכ"ל:

(יב) מנהג. כ' הש"ך צ"ע דהב"י לא כתב כן אלא במשכנתא דסורא אבל לא בנכייתא דדי למתירים בנכייתא והבו דלא לוסיף עלה:

(יג) הולכים. ובמקום שנוהגין שאם לא יפדנו לזמן ידוע כגון בתחלת כל שנה ושנה שוב לא יפדנו אותה שנה איכא פלוגתא בין הפוסקים אי דינן כאתרי דמסלקי או לא וכ' הב"י דכל הפוסקים ס"ל דהוי כאתרא דלא מסלקי:

(יד) נתבארו. בסי' ס"ז ס"ב ובסי' קע"ה סנ"ז נ"ח ובסי' רע"ח סס"ג:

סעיף ד׳

הממשכן בית או שדה ביד חבירו והיה בעל הקרקע הוא אוכל פירותיהן וא"ל המלוה לכשתמכור קרקע זו לא תמכרנה אלא לי (טו)בדמים אלו אסור אבל אם א"ל אל תמכרנה אלא לי בשויה ועל מנת כן אני מלוה אותך הרי זה מותר:

באר היטב (1)

(טו) בדמים. כ' הש"ך פי' בדמים אלו של דמי ההלואה או שיוסיף לו מעט ומ"מ הוא שוה יותר (ומוזיל גביה מחמת ההלואה) אסור דלא כדמשמע מהרב המגיד דכל שפסק דמים ידועים בשעת הלואה אע"פ שאינו שוה יותר אסור ומ"מ יש להחמיר לכתחלה וכ' הב"ח דהאי אסור פי' דהוי א"ר וע"ל סי' קע"ד וכתב הלבוש אע"ג שבמשכון אין דינא דבר מצרא שהמלוה קודם להמצרן מ"מ בהלואה זו שאמר לא תמכרנה אלא לי בשויה נ"ל שאינו דוחה המצרן דאל"כ ה"ל הנאת דחיית המצרן רבית גביה והשיג עליו הט"ז דלא דק כלל דמה רבית שייך כאן דהא אין הלוה נחסר כלום ומביא כמה ראיות לזה דמותר ע"ש:

סעיף ה׳

עובד כוכבים שמשכן חצרו לישראל וחזר העובד כוכבים ומכרה לישראל אחר אין הממושכן חייב להעלות שכר לישראל מעת שקנה הישראל אלא דר בחצר בלא שכר עד (טז)שיחזיר לו העובד כוכבים את המעות שיש לו על חצר זו שהרי הוא ברשות הממושכן בדיניהם עד שיתן מעותיו ויסתלק:

באר היטב (1)

(טז) שיחזיר. אפי' היה על הקונה לפדותו מותר לפי שבדיניהן הרי הוא כמכירה עד שיהא נפרע ולא יהיה יפה כחו מכח העובד כוכבים וכשפודה אותו הרי המלוה כחוזר ומוכרו לו. ש"ך בשם הפוסקים:

סעיף ו׳

הנותן חורבתו לחבירו שיבנה וידור בה עד שיכלו דמי ההוצאה ואם שוה ג' זהובים בשנה אינו חושב אלא זהוב אחד (יז)מותר: הגה לוה מותר לתת המס מן השדה שהשכין בדרך המותר ודווקא (יח)כשהמס מעות אבל אם נותנין המס מפירות השדה כגון שנותנין חלק מן הפירות הגדילים אסור (ב"י בשם בעל התרומות ורמב"ן) . מי שהשכין בית שאינו שלו ובא בעל הבית והוציא הבית שלו מן המלוה והוצרך לתת שכר לבעל הבית שדר בו הלוה צריך להחזיר לו מעותיו למלוה גם (יט)השכר שהוצרך ליתן (ב"י בשם הרשב"א):

באר היטב (3)

(יז) מותר. דזה דמי למשכנתא דסורא:

(יח) כשהמס. כ' הש"ך דלשון הר"ב מגומגם בזה דמבעה"ת שהוציא ממנו הרב דין זה מבואר דכשהמס מוטל על גוף הקרקע אע"פ שהמלוה אוכל הפירות מותר ללוה לשלם המס שהרי הקרקע שלו הוא אבל כשהמס מוטל על הפירות כגון שהאדון נוטל עישור בתבואה וכיוצא בו אסור כי פרע הלוה לאדון אא"כ פורע מפירות השייכים למלוה והט"ז כ' דהכי פירושו של דברי הרב דאם נתינת המס במעות ממילא שייך המס מגוף הקרקע דהוא של הלוה דהא לא זבי ליה בנכייתא אלא הפירות הגדילים בה על איזה זמן וע"כ חייב הלוה ליתן אותו המס מן הדין:

(יט) השכר. היינו אם המלוה היה דר בו בנכייתא וכה"ג דלא היה אפי' א"ר אלא הוי כמכירה הרשב"א וכתב הט"ז דצ"ע דבתשובת הרשב"א הוזכר שקיבל עליו הלוה אחריות ולמה לא זכר רמ"א כאן שקבל עליו אחריות דהא לא שייך בכאן לומר אחריות ט"ס הוא ולכך פסק להלכה אם לא קיבל עליו אחריות בפירוש לא ישלם לו רק הממון שהלוהו בלא נכוי אע"פ שהוכרח לשלם שכר דירה ואין בזה משום אחריות ט"ס (ובנה"כ כ' דאין דבריו מוכרחים די"ל דכיון דהנכייתא הוי כמכירה לגבי פירות הוי כמכירה ממש ואמרינן אחריות ט"ס הוא):

נוסח השולחן ערוך: אשלי רברבי: שלחן ערוך יורה דעה, למברג תרמ״ח; באר היטב: תורת אמת 357 – באמצעות ספריא (נחלת הכלל). השיוך של קטעי השיעור לסעיפים נעשה אוטומטית; "משוער" = יש לבדוק.