שולחן ערוך יורה דעה

סימן קס״ו – המלוה לחבירו לא יעשה מלאכה בעבדו ולא ידור בחצרו

3 סעיפים · 7 ס״ק באר היטב · 0 שיעורים ממופים

סעיף א׳

המלוה את חבירו לא יעשה (א)מלאכה בעבדו אפילו הוא בטל ולא ידור בחצרו חנם ולא ישכור ממנו בפחות אפילו בחצר דלא קיימא לאגרא (פירוש שאינה עומדת להשתכר) וגברא דלא עביד למיגר ואם דר בו כבר כיון דחצר לא קיימא לאגרא אין צריך לתת לו אפילו לצאת ידי שמים ואפילו אם הוא גברא דעביד למיגר ולהרמב"ם אפילו אם גברא דלא עביד (ב)למגר הוי אבק רבית וצריך להחזיר אם בא לצאת ידי שמים (ובחצר דקיימא לאגרא הוי אבק רבית (לכ"ע) (טור) ועיין עוד בח"ה ריש סימן ע"ב):

באר היטב (2)

(א) מלאכה. דוקא הני שהן דברים של פרהסיא אסור אבל להשאילו כליו או בהמתו וכה"ג מותר אם היה משאילו בלא"ה כיון שעושה אותו מדעת הלוה כדלעיל סי' ק"ס ס"ז וכתב הרא"ש שי"מ היכא דידוע שקודם ההלואה היו אוהבים זה את זה כ"כ שהיו משאילים חצר זה לזה אם היו צריכים מותר להשאיל גם אחר ההלואה ואינו אסור רק בסתם בני אדם ומדברי מהרש"ל נראה דלא שרי בכה"ג אלא דברים שאינן של פרהסיא וכתב עוד מי שלוה מחבירו אינו רשאי לכבדו במצוה כגון לקרותו בס"ת או לקנות לו גלילה אפילו יודע בעצמו שבלאו הלואה נמי עביד ליה אפ"ה מאחר שאוושא מילתא דומה לבית ועבד דאסור אם לא שידוע לכל שלא מחמת הלואה קא עביד עכ"ל הש"ך:

(ב) למיגר. וגם החצר לא קיימא לאגרא אפ"ה הוי א"ר וכתב ב"י דאע"ג דא"ר הוי ואינו יוצא בדיינים מטעם רבית מ"מ חייב להעלות לו שכר אם קיימא לאגרא ואפילו בסתמא חייב להעלות לו שכר דחסריה ממונא ומשום דאית ביה איסורא לא הורע כחו ואפילו ידע בעל החצר שדר בו ושתק לא משמע שיהא דעתו שידור בו בחנם וכן אם כשהלוהו א"ל דור בחצרי צריך להעלות לו שכר ומיהו אם אחר שהלוהו א"ל דור בחצרי חנם ולא הזכיר לו בשכר הלואתו בכי הא ודאי אע"ג דקיימא לאגרא לא הוי אלא א"ר כיון שלא קצץ עמו ואם דר פטור מלהעלות לו שכר עכ"ל ומשמע אם א"ל דור בשכר הלואתך בחצרי חנם אף לאחר שהלוה הוי ר"ק ונ"ל דה"ה בדלא קיימא לאגרא אם הוא בענין שהיה חייב להעלות לו שכר אם לא הלוהו כגון שא"ל צא או שחסרו המלוה דבר מועט כגון שהשחירו או שגילה דעתו לשלם כמ"ש בח"מ שם וכל כה"ג מוציאין ממנו ואפילו פרעו ולא תבעו הלוה יכול לתבעו בדין לעולם משום דלא מחל ליה כיון דלא פירש א"נ אפילו פירש מחילה בטעות הוי וצ"ע באם פירש ודעת הטור משמע דלאחר שהלוהו אפילו א"ל דור בחצרי חנם בשביל מעותיך לא הוי אלא א"ר ונ"ל דהטור מיירי בשכבר הרויח לו זמן והב"י מיירי היכא שלא הרויח לו זמן וכל יומא ויומא זמניה הלכך אם אמר בשכר הלואתך הוי ר"ק כיון שיכול לתבעו אימת שירצה מיהו היכא שא"ל בשעה שמרחיב לו זמן דור בחצרי חנם אע"פ שלא א"ל בשכר הלואתך הוי ר"ק למ"ד דלא בעינן קצץ בשעת מתן מעות וכתב הרב המגיד שאם דר בה שלא מדעת בעלים ולכשידעו הניחו לו השכר מחמת ההלואה הוי א"ר עכ"ל הש"ך והקשה בט"ז עמ"ש רמ"א בח"מ סי' שס"ג האומר לחבירו דור בחצרי דפירושו כאומר בחנם וכאן הצריכו לומר בפירוש דוקא כמ"ש ב"י דדור סתם משמע כדרך שבני אדם דרין בשכירות עכ"ל:

סעיף ב׳

אמר ליה הלוני ודור בחצרי אי קיימא לאגרא הוי רבית קצוצה ואי לא קיימא לאגרא הוי (ג)אבק רבית: הגה ודוקא בסתם אבל אם אמר לו דור בחצרי בשכר הלואה אפי' לא קיימא לאגרא הוי כרבית קצוצה דמאחר שאמר לו בשכר מעותיך הוה ליה כאלו השכירו לו עכשיו (ב"י בשם תלמידי הרשב"א): ואם הלוהו ואחר זמן תבע חובו ואמר לו הלוה דור בחצרי יש אומרים שאינו (ד)אלא אבק רבית ויש אומרים שהוא רבית קצוצה והוא שיאמר לו כן (ה)בשעה שמרויח לו זמן: הגה והוא הדין בכל רבית שבא לאדם דלא קצץ מתחלה יש מחלוקת זו אם הוא אבק רבית או קצוצה:

באר היטב (3)

(ג) אבק. ודעת הרמב"ם דבאומר הלוני אפילו בלא קיימא לאגרא הוי ר"ק ולענין דינא נ"ל דספיקא דדינא הוא והמע"ה עכ"ל הש"ך:

(ד) אלא. דלא הוי ר"ק אלא כשקוצץ דבשעת הלואה מדכתיב לא תתן. הרב המגיד. אבל הסכמת רוב הפוסקים כדעה ב' שהוא ר"ק. ש"ך:

(ה) בשעה. אבל אם כבר הרויח לו זמן ובא בתוך הזמן וא"ל דור בחצרי בשביל מעותיך שהן בטלות אצלי אסור. טור. ומשמע דלא הוי אלא א"ר. ש"ך:

סעיף ג׳

היכא דהוי אבק רבית יש אומרים שאפילו אם לא פרעו עדיין ותובע הלוה שינכה לו מחובו שיעור השכירות לא מנכינן ליה ויש אומרים (ו)דמנכינן ליה: הגה והסברא אחרונה היא עיקר (היא סברת הרא"ש והטור ור' אפרים ורשב"א) מי שקבל מעות בהלואה מאחד וגם לומד עם בנו והתנה עמו שיתן לו משום זה ההוצאה אע"ג דהוי נותן לו ההוצאה בלא הלואה משום שלמד עם בנו אפי' הכי אסור דהוי ליה כהלוני ודור בחצרי דאסור אפילו לא קיימא לאגרא (במרדכי פרק איזהו נשך בשם תשובת מהר"ם ומהרי"ק שורש קי"ט) והוא הדין בכל כיוצא בזה מיהו אם נותן המעות בדרך מתנה ואם ירצה הלוה יוכל לעכבם לעצמו ולא ישלם לו מותר אע"ג דמשלם לו אחר כך מי שאינו צריך ללות מעות רק לטובת מלוה אומר לו בנה לך חורבה זו וכל מה שתוציא על זה עלי לשלם לך וכל זמן שאיני משלם לך דור בה בחנם מותר הואיל ואין כאן הלואה רק עשה (ז)לטובת המלוה (ב"י בשם בעל התרומות):

באר היטב (2)

(ו) דמנכינן. דדוקא במשכנתא דהוי ברשות המלוה והלוה מתחלה עליו לא מנכינן ליה כדלקמן סי' קע"ב סס"א בהג"ה משא"כ הכא. ש"ך:

(ז) לטובת. אבל אם בנה חורבה זו לצורך בעל החורבה אסור דמיד נתחייב לשלם לו ודר בו בשכר המתנת מעותיו וע"ל סי' קע"ב ס"ו. ש"ך:

נוסח השולחן ערוך: אשלי רברבי: שלחן ערוך יורה דעה, למברג תרמ״ח; באר היטב: תורת אמת 357 – באמצעות ספריא (נחלת הכלל). השיוך של קטעי השיעור לסעיפים נעשה אוטומטית; "משוער" = יש לבדוק.