סימן קכ״ו – נוסח לשון הגט ודקדוק אותיותיו
סעיף א׳
כותבין הגט בכל כתב ובכל לשון בין שהוא כתב הכותים בין שהוא כתב ישראל כגון פרובינצאל וכיוצא בו אבל אם היה מקצת (א)הגט כתיב בלשון אחד ומקצתו בלשון אחר פסול: הגה ויש מכשירין (הראב"ד) ונ"ל דאפי' למאן דפוסל מודה דמקצתו לשון הקדש ומקצתו לשון ארמי כשר דשניהם נתנו בסיני והוי קרובים בלשון וכלשון אחד דמי ולכן נוהגין עכשיו לכתוב בגט מקצת מלות לשון הקדש ורובו לשון ארמית אי נמי מאחר דרובו לשון ארמית ואין בו רק מלות לשון הקדש אין זה מקצתו בל"א א"נ דדוקא בתורף הצורך קאמר אבל מה שמוסיפין בתורף הרי את (ב)מותרת לכל אדם או שאר מלות אינן צריכין ואין רק כפל דברים שנוהגים לכתחלה כנ"ל ליישב המנהג ונהגו לכתבו בלשון ארמית ובכתב אשורי: הגה ואין להכשיר בכתב (ג)אחר רק במקום עגון ושעת הדחק כגון שהובא ממרחקים ואין שיירות מצויות (תשו' הרא"ש כלל מ"ה) (וע"ל סי' קכ"ה סעיף י"ו):
באר היטב (3)
(א) הגט. אבל בחתימות העדים אין קפידא. אם כל א' כותב בלשון אחר דכל חתימה ענין בפני עצמו מיהו חתימה של אותו עד צ"ל בחד לשון. ובלבוש כתב שני מיני כתבים נמי יש קפידא. ובח"מ כתב שני כתבים אין קפידא:
(ב) מותרת וכו'. משמע הא"מ אינו תורף רק הוספה הוא. אבל בש"ס משמע הא"מ תורף ב"ש:
(ג) אחר. ובכ"ש דאין להכשיר בלשון אחר כי מי יוכל לסדר הגט בלשון אחר. ולכתחלה כותבין בכתב ס"ת. ומה שמיקל במקום עיגון כתבתי בסימן הקודם. בדיעבד שכבר ניתן הגט ג"כ כשר דהוי כמו עיגון. רק היכא שנכתב ולא ניתן עדיין. ואינו במקום עיגון יש להחמיר:
סעיף ב׳
בשלישי ברביעי בחמישי מלאים (ד)יו"ד בשני ובששי חסרים:
באר היטב (1)
(ד) יו"ד. ובדיעבד אין לפסול אם כתב החסר מלא. או להיפך. וכן הוא בסמוך ס"ד אם כתב שלשה או שמנה מלא כשר אפילו לא ניתן עדיין אלא נכתב כשר ב"ש:
סעיף ג׳
יום ראשון יכתוב באחד (ה)בשבת:
באר היטב (1)
(ה) בשבת. ולא יכתוב לשבת ואצל ירח כותבין לירח עיין אחרונים:
סעיף ד׳
(ו)ביום ר"ח יכתוב ביום ראשון לירח פלוני: הגה וי"א דכותבין בא' לירח (מרדכי פ' המגרש) ומכח זה יש נמנעים לתת גט בר"ח (כך כתב בסדר גיטין) בשני יכתוב בשני ימים בשלשה בארבעה כולם לשון זכר בה"א (ז)לבסוף: הגה ויכתוב (ח)ימים עד עשרה בשני ימים בשלשה ימים וכו' (בסדר גטין) ומכאן ואילך יכתוב יום אחד עשר (ט)יום שנים עשר (י)יום וכו' (מרדכי פ' המגרש) כתב ימים לא מיפסל בדיעבד אם כבר ניתן וכ"ש בשעת הדחק (ב"י) כתב שלשה או שמונה מלא (יא)בוי"ו (בסדר ר"י מינץ) או שלא כתב בשני רק (יב)שני (בסדר גיטין) או שכתב ר"ת כגון שהיה לו לכתוב שנים עשר וכתב י"ב (בשם הרב מטרוני) (יג)כשר וכן באחד ועשרים בשנים ועשרים בשלשה ועשרים וכן כולם:
באר היטב (9)
(ו) ביום ר"ח. יכתוב ביום אחד לירח פלוני כנ"ל. ובעת הצורך נותנים גט בר"ח וכותבים ביום אחד לירח פלוני כ"כ הב"ח. ובנ"ש דף ט"ו הכריע לכתוב באחד לירח פלוני:
(ז) לבסוף. וסימנך ימים ימימה ר"ל במקום ימים כותבים בה"א. ובשמנה אין חילוק בין זכר לנקיבה בה"א לבסוף. רק החילוק בניקוד ובקריאה. לזכר הנו"ן בקמץ. ולנקבה בסגול. עיין ב"ש:
(ח) ימים. ואם כתב יום לא מיפסל בדיעבד כמו אם כתב ימים במקום יום כמ"ש אח"ז ח"מ:
(ט) יום. המנין מועט. בלשון זכר אחד ולא אחת. ומנין מרובה בלשון נקיבה וכותבים יום ולא ימים וכן מצינו במקרא עשתי עשר יום ב"ש:
(י) יום. וכן כותבים עד עשרים כגון י"ט יום. אבל מעשרים ואילך כתב הב"י שראה גיטין שנכתב ימים. ובתשובת מהרי"ו משמע שכותבים יום וכ"פ הד"מ והש"ג עיין ב"ש:
(יא) בוי"ו. ה"ה אם כתב שיני ושישי מלא הואיל ואין הענין משתנה במלא וחסר ח"מ:
(יב) שני. נראה דקאי ג"כ על בשני בשבת אם כתב שני בשבת שני ימים לירח וכו' כשר ח"מ:
(יג) כשר. משמע אפילו אינו שעת הדחק ולא ניתן הגט. ובלבוש כתב אף בזה אינו כשר אלא בשעת הדחק או אם כבר ניתן הגט:
(יז) לירח פלוני. אע"ג דבסעיף ד' כתב המחבר שכותבים ביום אחד לירח פלוני כתב ב"ח דחילוק יש בין אם ר"ח רק יום א' או שני ימים ע"ש ועיין ב"ש:
סעיף ה׳
בחשבון השנים יכתוב לשון נקבה בשנת חמשת אלפים ואחת לבריאת עולם שתים שלש ארבע כולם בלא ה"א לבסוף וכן אחת (יד)עשרה שתים עשרה עד עשרים ימים ואילך עשרים ואחת עשרים ושתים עשרים שלש המנין המועט לשון נקיבה וכן לעולם: הגה ויכתוב בשנים מנין המרובה קודם אבל בימים יכתוב מנין המועט קודם וכן משמע בטור וכן היא בסדרים אחד ועשרים שנים ועשרים וכו' ואם כ' מנין המרובה קודם או להיפך שכתב בשנים מנין המועט קודם כשר (ב"י) כתב ל' זכר במקום ל' נקבה כגון שהיה לו לכתוב חמש וכתב חמשה (טו)כשר (בשם מהרי"ל):
באר היטב (2)
(יד) עשרה. בשנים הוא להיפך מימים. דכותב המנין המועט בלשון נקיבה ומנין המרובה בלשון זכר. ומעשרים ואילך כותבין מנין מרובה קודם ובימים לעולם מנין מועט קודם ב"ש ועיין בתשובת אמונת שמואל:
(טו) כשר. משמע אפילו לא ניתן ואינו שעת הדחק. ואם כתב במקום אחד אחת או להיפך יש להסתפק אם ג"כ כשר ח"מ. ואם כתב במקום אחד עשר עשרה וא' צ"ע אם יש קפידא לבוש ב"ש:
סעיף ו׳
אם יכתוב גט ביום ראשון של חדש אייר יכתוב ביום שלשים לחדש ניסן שהוא ר"ח (טז)אייר וכן בכל ראשי חדשים שהם שני ימים וביום שני של ר"ח יכתוב באחד לירח פלוני כי חשבונו מיום השני: הגה וי"א שאין ליתן גט בשום (יח)ר"ח (סדר הגיטין בשם סמ"ק ומרדכי פ' המגרש והג"מ וכל בו) וטוב לחוש לזה אם לא במקום שיש חשש לעיגון:
באר היטב (2)
(טז) אייר. ואם כתב רק ר"ח אייר או כתב להיפך ר"ח אייר שהוא שלשים של ניסן כשר תשובת הרא"ש ב"ש ח"מ:
(יח) ר"ח. אם לא במקום שיש חשש לעיגון. כתב הח"מ ביום א' דר"ח אין ליתן גט אלא במקום עיגון. אבל ביום ב' דר"ח אינו אלא חששא בעלמא כמו אם ר"ח רק יום א' ראש חודש:
סעיף ז׳
אם השנה מעוברת יכתוב באדר ראשון לירח (יט)אדר ראשון ובשני יכתוב לירח אדר השני ואם כתב באדר הראשון אדר סתם (כ)כשר אבל אם כתב בשני סתם הגט פסול (ב"י בשם הרא"ש והר"ן) ומלת ראשון יכתוב מלא וי"ו מ"כ בתיקון ניסן מלא אייר בשני (כא)יודין (הכל בסדר) ואם כתב (כב)בחד יו"ד פסול אם לא בשעת הדחק (ת"ה סי' רל"ג) ויש נמנעין ליתן גט באייר אך במקום הדחק נותנים וכותבין בב' יודין סיון מלא יו"ד (ג"ז בסדר גטין) תמוז מלא וי"ו אלול מלא וי"ו תשרי בחד יו"ד מרחשוון חד וי"ו (דברי הרב) כסלו חסר יו"ד (ת"ה סי' רל"ג ועיין למטה סעיף כ"ג וכ"ד):
באר היטב (4)
(יט) אדר ראשון. בסדר הגט של מהר"י מינץ בסימן נ"א כתב אדר הראשון בה"א הידיעה כמו אדר השני עיין ח"מ:
(כ) כשר. כן ס"ל לרוב פוסקים וכ"כ בא"ח סימן (תכ"ב) [תכ"ז]. ובח"מ סימן מ"ג. ואין חילוק בין אם ידע שהוא מעובר ובין אם לא ידע. ובי"ד סי' רכ"ב הביא המחבר דעת הרמב"ם דמחלק בין אם ידע ובין אם לא ידע. וש"ך שם הקשה למה לא חשש כאן לדעת הרמב"ם וב"ח פסק ג"כ אם ידע שהוא מעובר ספק גט הוא ואין להקל. וב"ש כתב דוקא שם בנדרים שהוא איסור דאורייתא חשש לדעת הרמב"ם אבל כאן ליכא א"ד לכן לא חשש להביא דעת הרמב"ם וכ"כ ט"ז:
(כא) אייר בשני יודי"ן. רמז לדבר אברהם יצחק יעקב רחל:
(כב) יו"ד. כתב בת"ה אם נודע תיכף יתן גט אחר ואם לא נודע אלא אח"כ א"צ ליתן גט אחר. ויש מחמירין ליתן שני גיטין באייר ד"מ בשם מהרי"ל עיין ב"ש. מרחשון חד תיבה. כסלו חסר. ואם כתב כסליו מלא כשר. כמו שמנה וכן כלם אחרונים:
סעיף ח׳
יש נוסחי גיטין שכתוב בהם איך אנא פב"פ ואינו מכוון ויש ליזהר מלכתוב תיבת איך וכן יש נוסחאות שכתוב בהם ולאתריהון דאבהתיכו ויש ליזהר מלכתבם:
סעיף ט׳
לא יכתוב (כד)ודין מלא אלא חסר יו"ד ולא יכתוב ואיגרת מלא (כה)יו"ד אלא ואגרת:
באר היטב (2)
(כד) ודין. דמשמע דין הוא שמגרש ואם אין הדין נותן במגרש לא הוי גט:
(כה) יו"ד. לפרש"י לשון גג הוא. לפ"ז הוי שינוי פירוש המלה. ולהרמב"ם משמע לשון זונה כלומר אם זנית להוי גט ואם לא זנית לא להוי גט א"כ הוי שינוי גט ופסול אפילו בשעת הדחק וכתבו התוספת דצריך לכתוב ואגרת בוי"ו דבלא וי"ו משמע דשולח אגרת בעלמא ולא לשם גירושין. ויקרא הדל"ת של ודין בצירי ויכתוב בדין בתחלת השיטה כדי שיהא ספר תרוכין עד פטורין בשטה אחת ולא בשטה אחרונה סדר הגט מהר"ם פדוואה ב"ש:
סעיף י׳
דתיהויין דתיצבייין שלשה יודין (כו)רצופין ונהגו לכתבם (כז)בחמשה יודין דיתיהוייין דיתיצבייין: הגה ויש לכתוב הכל בשיטה אחת דיתיהוייין דיתיצבייין אבל אם כתב די בשיטה (כח)אחת והשאר בשיטה שניה יש פוסלין מהרי"ו ומהרי"ל כן הוא בסדרים בשמם:
באר היטב (3)
(כו) רצופין. לפרש"י הטעם דאי לא כתב אלא ב' יודין מתקרי דיתהויין נשים דעלמא. אבל אם כתב ג' יודין משמע שתהא רשאה להנשא לכל מי שתרצה. והרמב"ם כתב אם כתב ב' יודין משמע שהוא מדבר עם שתי נשים. ונמצא שאינו מגרש לזו אלא לשתי אחרות. ומהאי טעמא יש פוסלין אם כתב דיתיהוויין בשני שיטות ועיין סוף הסימן. ויקרא הויו של דיתיהווייין והבי"ת דיתיצבייין בשו"א. וחירק תחת היו"ד עם הנו"ן לבסוף לבוש ב"ש:
(כז) בחמשה יודין. ובדיעבד אין להקפיד אם לא כתבו יו"ד בין תי"ו לדי וכן בין תי"ו לה"א ח"מ:
(כח) א'. ואפילו אם כותב בשיטה אחד לא ירחק מלת די הרבה רק מעט לבוש. מיהו במקום הדחק או שכבר ניתן הגט כשר דהא ליכא שינוי משמעות הגט עיין ב"ש. בתשובת שבות יעקב ח"א שאלה קי"ח התיר בשעת הדחק אם כתב תיבת רשאי ביוד כיון שאינו מעיקר הגט ע"ש:
סעיף י״א
יאריך וי"ו (כט)דתירוכין ווי"ו דשיבוקין ווי"ו שניה דוכדו שמא ידמו ליו"ד: הגה נהגו להאריך אלו הווי"ן יותר מווי"ן אחרים קצת אבל לא יאריכו יותר מדאי (כל בו):
באר היטב (1)
(כט) דתירוכין. הטעם משום דאי מחזי כיו"ד משמע דקאי על נשים דעלמא ואינו מדבר עם אשתו. ולהרמב"ם הטעם דהוי כאלו היא גרשה אותו. וי"ו של פיטורין תליא בהא. אם כותבים יו"ד אחר הפ"א אין חשש טעות ואין צריך להאריך הוי"ו. אבל אם לא כתב היו"ד אז צריך להאריך ג"כ הוי"ו של פיטורין. הרא"ש. ולמהך חסר יו"ד. ובקריאה ימהר המ"ם אל הלמ"ד בדלא אניסנא יש לזהר שאל תהיה הבית ככ"ף. ויכתוב בחד שיטה. ועיין תשובת מהר"א ששון סי' למ"ד. ברעות יקרא הרי"ש בפתח והעי"ן בשו"א והוי"ו בפתח לבוש והפר"ח כתב שהוא הבל ושטות ע"ש. וי"ו של וכדו צריך להאריך דלא מחזי כיו"ד דהיה משמע בלא כלום בלא ספר הוא מגרש. הה"א של מהך צריך שאל יראה כחי"ת דאז הוי לשון צחוק מצחק אני בך. ימחא יקרא היו"ד בשו"א. מ"ם בפת"ח. חי"ת בצירי. נ"ש ב"ש:
סעיף י״ב
יכתוב תרוכין שביקין חסר י' ראשונה אבל פיטורין מלא בשני יודי"ן: הגה וי"א דפטורין ג"כ חסר יו"ד ראשונה בסדר גיטין דמהרי"ל ובסמ"ג וכן נוהגין ולכן צריך להאריך ג"כ ו' של פטורין כ"כ המרדכי ונהגו לכתוב בגט בתחלה שבוקין פטורין תרוכין ואח"כ פש"ת ואח"כ תש"פ ואם שינה בזה אין עיכוב בדבר:
סעיף י״ג
למהך חסר יו"ד:
סעיף י״ד
יזהר יפה ברגל של ה"א של למהך שירחיקנה מגגה וכן בכל ההי"ן צריך ליזהר אלא שבזה צריך ליזהר יותר:
סעיף ט״ו
לא יכתוב לאתנסבא אלא (ל)להתנסבא (ואנש חסר יו"ד מרדכי) דילג ה' דלהתנסבא וכתב לתנסבא כשר (רשב"א אלף קס"ג):
באר היטב (1)
(ל) להתנסבא. הטעם שמא ירחק לה מן תנסבא ומשמע לא יתנסבא לא תנשאי וב"ש ס"ק כ"ו כתב לאתנסבא לא ירחיק לא מן נסבא וכו'. משמע מלשונו דכותבין בגט לא תנסבא ואינו כן וצ"ע:
סעיף ט״ז
עד"ז צריך ליזהר בכל לשון ובכל כתב שיכתוב שלא יהא בו משמע ב' עניינות:
סעיף י״ז
לא ימחא באלף: הגה ואם כתב בה"א וכבר ניתן הגט כשר (ב"י) ואם נכתב ימחי ביו"ד פסול אם לא בשעת הדחק ובמקום עיגון (מ"כ בתקון):
סעיף י״ח
צריך שלא יהא בשיטה אחרונה לא ספר תרוכין ולא גט פטורין ולא אגרת שבוקין אלא כדת משה וישראל לבד ויעשה ממנה אותיות גדולות כדי שלא יסיים באמצע שיטה משום דאיכא למיחש שיחתמו בחצי שיטה הנשארת ואין ראוי לעשות כן ואם כתב בשיטה אחרונה יותר מכדת משה וישראל לא נפסל בכך:
סעיף י״ט
אם כתב וישראל אלף למד (לא)כאחד לא נפסל בכך: ודוקא בדיעבד או במקום עגון כמו שנתבאר לעיל סי' קכ"ה סי"ו.
באר היטב (1)
(לא) כאחד. כמו שנתבאר לעיל סי' קכ"ה סעיף י"ו בהג"ה ע"ש כי שם מסיים אם הוא בטופס. ויפה כתב הרב ח"מ שם מאי אם דקאמר ע"ש ס"ק למ"ד ומ"ש שם הרב ב"ש דאתי לאפוקי אם שם הבעל ישראל ע"ש. לא דק דהא קאמר אם כתב וישראל עיין ב"י שהביא תשובת הרא"ש ומה שהקשה עליו ע"ש:
סעיף כ׳
כיון שאנו מכירין סגנון הדבר אין לפוסלו בשביל דילוג אות (לב)אחת:
באר היטב (1)
(לב) אחת. עיין ס"ס בטופס אפי' נחסר יותר כשר. ועיין ב"י מ"ש בשם העיטור כל שניכר שהוא ט"ס כגון שנחסר השי"ן של ששי או ריש של רביעי כשר חוץ בשמות הבעלים ועיין ברש"י מנחות דף ל"ב דצריך לדקדק בתורף בחסר ויתיר מדאורייתא ב"ש:
סעיף כ״א
אם כתב ברביעי עשרים יום לירח שבט ודילג ולא כתב בשבת וגם יום רביעי היה כ"א לשבט והוא כתב עשרים הגט כשר וי"ח ופוסלין בכה"ג (ריב"ש סי' קי"ג):
סעיף כ״ב
אם לא האריך (לג)ווין שאמרנו או שכתב היודי"ן שאמרנו שלא יכתבו או שלא כתב היודי"ן היתירות הרי זה גט פסול חוץ מב' יודי"ן הנוספות בדיתיהווייין ודיתיצבייין שאינו אלא מנהג. וי"א דאם לא כ' דיתהוייין רשאה רק כתב זאת תהא רשאה עדיף טפי (הר"ן פ' המגרש ובעיטור) וי"א שאם לא ערער הבעל כשר ויש מי שאומר שאין ערעורו מועיל אא"כ כתבו הוא או שהסופר כותבו מפיו:
באר היטב (1)
(לג) ווי"ן. היינו שלא כתב תואר וי"ו אלא כתואר יוד מש"ה פסול. אבל אם כתב ווי"ן אלא שלא האריך אותה יותר משאר ווי"ן כשר ב"ש ע"ש:
סעיף כ״ג
אייר יש לכתבו לכתחלה בב' יודין (וע"ל סעיף ז'):
סעיף כ״ד
כסלו חסר יו"ד:
סעיף כ״ה
אם הוה ליה לכתוב בשנים עשר וכתב בי"ב כשר:
סעיף כ״ו
למנין בחד יו"ד:
סעיף כ״ז
שאנו מנין בלא וי"ו: הגה ואם כתב ו' אין לפוסלו בשעת הדחק (ריב"ש סי' שי"ד) ואם נהגו לכתוב כך אין לפוסלו וה"ה אם כתב (לד)למנין שאנו מונין [במתא) וכל כיוצא בזה:
באר היטב (1)
(לד) למנין שאנו מנין וכו'. כצ"ל. ומ"ש בנוסחא שלנו מונין בו"ו הוא ט"ס ב"ש:
סעיף כ״ח
דיתבא על נהר (לה)פלוני בחד יוד ואם כתב די יתבא כשר (ב"י):
באר היטב (1)
(לה) פלוני. ל"ד אף שהעיר אינה יושבת על נהר אלא נהר מקיף אותה. דאין הכוונה ישיבה ממש אלא ר"ל שמסתפקין ממנו מהרד"ך ריש בית ד':
סעיף כ״ט
במתא פלונית דמתקריא פלונית בלשון נקבה.
סעיף ל׳
נהגו לכתוב העומד במקום פלוני קודם וכל שום: הגה וי"א דיש לכתוב החניכה קודם העומד במקום פלוני וכו' (עיין בפסקי מהרא"י סי' רמ"ז) וכן נוהגין במדינות אלו ונהגו לכתוב פלוני בן פלוני ולא בר פלוני ואם כתב בר הגט כשר (מהרי"ק שורש כ"ו):
סעיף ל״א
נהגו לכתוב וכל שום דאית לי ולאבהתי:
סעיף ל״ב
אם כתב בדלא אניס במקום בדלא אניסנא לא נפסל וכותבין אניסנא מלא ביו"ד אצל הנו"ן מהרי"ו:
סעיף ל״ג
נהגו לכתוב פטרית קודם שבקית ונהגו לכתוב ותרוכית בוי"ו אחר הרי"ש:
סעיף ל״ד
יתיכי בג' יודין ליכי בב' יודין:
סעיף ל״ה
נהגו לכתוב דהוית תיבה אחת: הגה אם לא כתב מן קדמת דנא רק כתב דהוית אנתתי מ"כ בתיקון או דלג מלת אנתתי (ר"ד כהן) או מלת דהוית (הגהות אלפסי פ' המגרש) כשר:
סעיף ל״ו
אנתתי בלא יוד אחר האלף:
סעיף ל״ז
בנפשיכי נהגו לכתוב בב' יודין. ואם כתבו חסר כשר (דעת עצמו וכ"מ במרדכי):
סעיף ל״ח
להתנסבא נהגו לכתבו בלא שום יוד ואם כתב יו"ד אחר ה"א כשר (הגמ"י פ"ד מרדכי בשם י"א סברי דלכתחלה כותבין ביו"ד):
סעיף ל״ט
בידיכי בג' יודין:
סעיף מ׳
נהגו לכתוב מן שמי מן יומא דנן ולעלם וי"א דאין כותבין מן שמי (סמ"ג וסמ"ק ותשו' רשב"א) וכן נוהגין במדינות אלו:
סעיף מ״א
צריך לכתוב והרי את מותרת לכל (לו)אדם ולכתחלה טוב ליזהר לכתוב הרי את בשיטה (לז)אחת אבל אם כבר נכתב הגט בשתי שורות כשר לתנו (מהרא"י סקמ"ג):
באר היטב (2)
(לו) אדם. כתב (הרמב"ם) [הרמב"ן] אם לא כתב קרוב בעיני אם נשאת תצא. וצריך לכתוב והרי בוי"ו. מותרת בוי"ו ואם כתב בלא וי"ו אפשר שפסול אפי' בדיעבד לבוש. ב"ש:
(לז) אחת. כדי שיהא נקרא בבת אחת ולא יפסיק ב"ש:
סעיף מ״ב
מותרת בוי"ו:
סעיף מ״ג
די יהוי נהגו לכתבו ב' תיבות אמנם אם כתב דיהוי תיבה אחת כשר (מרדכי פ' המגרש) ואף אם לא כתב רק דהוי כשר בשעת הדחק במקום עגון (ריב"ש סי' ר"ה):
סעיף מ״ד
מנאי נהגו לכתבו בלא (לח)יו"ד אחר המ"ם ואם כתב יו"ד אחר המ"ם לא נפסל בדיעבד (ב"י בשם הר"ן והרשב"א):
באר היטב (1)
(לח) יו"ד. ויקרא המ"ם בחיריק ונו"ן בקמץ ואלף בחיריק. דהוית הוי"ו בצירי לבוש:
סעיף מ״ה
נהגו לכתוב תרוכין שבוקין פטורין:
סעיף מ״ו
בגט ארוסה כותבין דהוית ארוסתי ואם כתב דהוית אנתתי כשר וי"א דה"ה להפך דכ' לאשתו ארוסתי כשר בדיעבד (ב"י):
סעיף מ״ז
שי"ן ועי"ן שלא היו היודין נוגעין בהם וכן היו"ד שע"ג האלף ושאחורי הצדיק שאינם נוגעים באות אם התינוק קורא אותם יפה אפי' הם בתורף יש להכשיר במקום עיגון:
סעיף מ״ח
אם נדבקו רגלי ההי"ן לגגין אם תינוק דלא חכים ולא טיפש קורא אותם יש להכשיר במקום עיגון אפי' אם הוא בתורף ויפריד בסכין (וע"ל סי' קכ"ה סעיף י"ו):
באר היטב (1)
(כג) פב"פ. ואיך כשר ואם כתב ח"מ ב"ש:
סעיף מ״ט
אם חיסר תיבה א' מהטופס לא נפסל בכך וכ"ש אם חסר וי"ו שנייה של וכדו וכתב וכד (ב"י בשם תשו' הרשב"א) דמאחר שאין הענין משתנה אין פסול בחסרון זה (כ"כ הרא"ש בתשובה) וה"ה אם היו אותיות יתירות כל שאין הענין משתנה (ריב"ש סי' ר"ה) אבל אם נשתנה הענין פסול ולכן י"א דאם כתב לבריאת עלמה בה"א שהגט פסול דעלמה לשון (לט)נערה (הר"ד כהן) ויש מכשירין בשעת הדחק (בנימין זאב)
באר היטב (1)
(לט) נערה. אבל עלמא באלף כשר אפילו לכתחלה ב"ש:
סעיף נ׳
אין לכתוב בגט בביטול מיני מודעי (ועיין נוסח הגט לקמן בסי' קנ"ד):
נוסח השולחן ערוך: אפי רברבי: שלחן ערוך אבן העזר, למברג תרמ״ו; באר היטב: מהדורת תורת אמת – באמצעות ספריא (נחלת הכלל). השיוך של קטעי השיעור לסעיפים נעשה אוטומטית; "משוער" = יש לבדוק.