מסכת ערכין דף י״ט
דף י״ט עמוד א
רש״י26
שבזכר ושבנקבה מיבעי ליה כלישנא דקרא דכתיב בערכין (ויקרא כז) אם זכר אם נקבה ולא כתיב בן ובת אבל יוצא דופן כוליה בן ובת תנינן:
ומאי שנא בערכין דנקבה כי מזקנא יותר על ששים קיימא אתילתא דערך ילדה שלשים שקל וערך זקנה עשרת שקלים:
ומאי שנא זכר דכי עבר על ששים לא קאי אתילתא דבציר ערך זקן טפי מתילתא בערך ילד דילד חמשים שקלים וזקן ט"ו שקלים:
פאחא שבר שאינו אלא למשא. ל"א פחחא גרסינן לשון ערום ועריה דמתרגמינן לערום פחיח בתרגום של נביאים (יחזקאל טז):
סימא מטמון שיכולה לטרוח ולעשות מלאכה בזקנותה:
מתני' האומר משקלי עלי:
ירמטיא שם האשה:
משקל ידי עלי היאך הוא שוקל אם רוצה מכביד ואם רוצה מיקל:
ממלא חבית מים ומכניסה לתוכו:
עד מרפיקו אציל שקורין איישיל"א וכשמכניסה יוצאין המים וכשמוציאה נמצאת חסירה:
ושוקל בשר חמור שמשקל בשר חמור כמשקל בשר אדם ויהיו באותו בשר גידין ועצמות לפי מה שיש ביד לפי שאין משקל עצמות וגידים שוה למשקל בשר ונותן לתוכה עד שתתמלא דהשתא איכא נפח כשיעור ידו וכפי אותו משקל יתן:
גמ' נפשיה בכל דהו כל מה שהוא רוצה לשקול ישקול:
בכופרא זפת:
באתרא דתקלי כופרא שמוכרים זפת במשקל:
שמכי בצלים:
שדי תרי תלתא כדרך המוכרין:
בטיל ליה משקל ונמצא שאין נמכרין במשקל:
מעשה לסתור קתני רישא אם כסף כסף כו' ואוקימנא דקאתא לאשמועינן דאי לא פריש פטר נפשיה בכל דהו והדר תני באמה של ירמטיא שאמרה משקל בתי סתם עלי ושקלתה בזהב:
קומתי משמע כקומתו ונותן שרביט עב שלא יוכל לכופפו אם פירש כסף כסף ואם זהב זהב:
מלא קומתי לא נתכוין אלא למדת גובה קומתו ולא לעובי:
רב יהודה דאמר כר' עקיבא:
ולא את הבור המוכר את הבית לא מכר את הבור שבה או את הדות. בור בחפירה בלא בנין כתלים ודות בבנין:
וצריך מוכר ליקח לו דרך מן הלוקח לילך בה לאותו בור ודות שהרי כל הקרקע מכר לו ולא שייר דסבירא ליה מוכר בעין יפה מוכר:
אינו צריך דמוכר בעין רעה מוכר ודרך שייר לו:
בזמן שאמר לו מוכר ללוקח בית אני מוכר לך חוץ מאלו בור ודות שאין צריך ליקח לו דרך. אלמא כיון דלא צריך לפרושי דהא מסתמא נמי אין בור ודות בכלל הבית ופירש ודאי לטפויי מילתא קאמר ולהודיעו שמשייר לעצמו הכא נמי כיון דקומתי משמע נמי גובה קומתי וקאמר מלא אלמא לטפויי מילתא אתא ולהודיע שאין דעתו אלא למדת הגובה:
עומדי עלי מי הוי משמע שרביט קומתו או לא:
שבזכר ושבנקבה מיבעי ליה
ומאי שנא נקבה דכי מיזקנא קיימא אתילתא ומאי שנא זכר דלא קאי אתילתא אמר חזקיה אמרי אינשי סבא בביתא פאחא בביתא סבתא בביתא סימא בביתא:
הדרן עלך השג יד
מתני׳ האומר משקלי עלי נותן משקלו אם כסף כסף ואם זהב זהב מעשה באמה של ירמטיא שאמרה משקל בתי עלי ועלתה לירושלים ושקלה משקלה זהב
משקל ידי עלי רבי יהודה אומר ממלא חבית מים ומכניסה עד מרפיקו ושוקל מבשר חמור ועצמות וגידים ונותן לתוכה עד שתתמלא אמר ר' יוסי וכי היאך אפשר לכוין בשר כנגד בשר ועצמות כנגד עצמות אלא שמין את היד כמה היא ראויה לשקול:
גמ׳ מאי אם כסף כסף אם זהב זהב אמר רב יהודה פירש כסף כסף פירש זהב זהב פשיטא הא קמ"ל טעמא דפירש הא לא פירש פטר נפשיה בכל דהו
כרחבה דאמר רחבה באתרא דתקלי כופרא פטר נפשיה אפי' בכופרא פשיטא לא צריכא דאיכא דתקל ואיכא דכייל מהו דתימא כיון דכולהו לא תקלי לא קמ"ל
אמר רב פפא באתרא דתקלי שמכי פטר נפשיה אפי' בשמכי פשיטא לא צריכא דבתר דשקלי שדו תרי תלתא מהו דתימא בטיל תורת משקל קמ"ל:
מעשה באמה של ירמטיא וכו': מעשה לסתור
חסורי מחסרא והכי קתני ואם אדם חשוב הוא אף ע"ג דלא פריש לפי כבודו אמרינן ומעשה באמה של ירמטיא שאמרה משקל בתי עלי ועלתה לירושלים ושקלוה ונתנה משקלה זהב
אמר רב יהודה האומר קומתי עלי נותן שרביט שאינו נכפף מלא קומתי עלי נותן שרביט הנכפף מיתיבי קומתי עלי מלא קומתי עלי נותן שרביט שאינו נכפף
הוא דאמר כר"ע דדייק לישנא יתירא דתנן לא את הבור ולא [את] הדות אף ע"פ שכתב עומקה ורומה וצריך ליקח לו דרך דברי ר"ע
וחכ"א אינו צריך ומודה רבי עקיבא בזמן שאמר לו חוץ מאלו שאין צריך ליקח לו דרך אלמא כיון דלא צריך וקאמר לטפויי מילתא קאתי הכא נמי כיון דלא צריך וקאמר לטפויי מילתא קאתי
איבעיא להו עומדי מהו
תוספות5
מתני' האומר משקלי עלי:
מרפיקו פי' רש"י אציל שקורין אשייל"א בלע"ז ולא נראה שהרי בברייתא בגמרא תני עד האציל ואי אפשר שהוא אשייל"א דאיתא בפרק ב' דזבחים (דף יח:) ולא יחגרו ביזע שלא היו חוגרים במקום זיעה לא למטה ממתניהם ולא למעלה מאציליהם (ולא תחת אצילי) [אלא כנגד אצילי] ידיהם ואי אמרת דהוא אשייל"א אדרבה שם הוא מקום זיעה לכך פירש ר"י דהוא שקורין קוד"א ובמנחות (דף לז. ושם) ובזבחים (דף יט.) הארכתי:
דבתר דשקלי שדו תרי תלתא וא"ת בכל מקום נמי היו מעריכין יותר מן המשקל כדמוכח בבבא בתרא פרק המוכר את הספינה (בבא בתרא דף פח:)) והיכי ס"ד דבטלה תורת משקל וי"ל דהכי פירוש דהכא באתרא דשקלי שדו תרי תילתי יותר מן הכרע הלכך סלקא דעתך דבטלה כיון שנותן יותר מכדין:
הוא דאמר כר' עקיבא כו' תימה ברייתא מאן תניה לא רבי עקיבא ולא רבנן דעד כאן לא פליגי אלא דמ"ס מוכר בעין יפה מוכר ומר סבר מוכר בעין רעה מוכר ושייר הדרך לעצמו ואינו צריך לרבנן היתור לשון אבל היכא שהיתור צריך לעולם מודו רבנן דמהני וא"כ ברייתא כמאן תרמייה:
איבעיא להו עומדי מהו יש לפרש כל הבעיות באם תמצא לומר והכי פי' עומדי מהו מי אמרינן שרוצה לומר שיתן שרביט שאינו נכפף או דלמא שרביט שיכול לעמוד בעינן ואע"פ שנכפף רחבי מהו אם תמצא לומר (דעמוד) [בעמדו נותן] שרביט [שנכפף] ברחבו מהו מי בעינן כרחבו ממש דרחבו אינו יכול לכפוף כשכופף קומתו אינו כופף רחבו הכי נמי משמע שרביט בלא כפיפה או דלמא רוצה לומר שרביט ארוך כרוחבו ואף על פי שנכפף ואת"ל ברוחבו נותן שרביט כפוף ישיבתי מהו מי אמרינן שר"ל בלא (הפיכה) [כפיפה] כלומר כמו שאני יושב מראשי ועד רגלי או דילמא שרביט כפוף משמע שהרי כשהוא יושב הוא כפוף ואם תמצא לומר דישיבתו משמע שרביט כפוף מפני שהוא כפוף ויושב עוביו מהו מי אמרינן ר"ל בלא כפיפה (בלא) [אלא] עב כעובי קומתו שהרי עוביו אינו כפוף או דילמא שרביט גדול כמלא עוביו קאמר ואף על פי שהוא כפוף ואם תמצא לומר דבעוביו משמע בכפיפה הקיפו מהו מי אמרינן שר"ל שרביט עד שמקיף כל גופו ועב כל כך שאינו יכול לחזור מכפיפתו או דילמא דבר שמקיפו קאמר ואפילו כל דהו ורבינו אלחנן פירש על ישיבתו מי אמרינן שר"ל מראשו ועד מקום ישיבתו קאמר שהוא חצי גופו או דילמא כל גופו קאמר כמו שהוא יושב מראשו ועד רגליו וי"מ ישיבתי מהו מי אמרינן שר"ל שיתן השרביט שיחזיק קומת ישיבתו ולא כמלא קומת עמידתו או דילמא שרביט שמחזיק מקום ישיבתו קאמר:
דף י״ט עמוד ב
תוספות5
ושוקל בשר חמור גידים ועצמות ונותן לתוכה עד שתתמלא ותימה לר' אלחנן כיון דשקל כבר בשר חמור כנגד משקל ידו אמאי נותן עוד בשר חמור בחבית והיה נראה לו דה"פ דשוקל בשר גידין חמור כשנתן בשר לתוך המים עד שתתמלא ונותן קודם לתוך המים הבשר עד שתתמלא החבית ואח"כ שוקל כנגד ידו ואני מצאתי בשם ר"י דוקא נקט שוקל מעיקרא ואח"כ מכניס אבל מכניס מעיקרא לא לפי שהמים נבלעים בבשר ומכבידים אותו יותר מדאי מיד האדם שחי נושא עצמו וחייא קליל ממיתא ודוחק הוא לומר ששוקלין בשר חמור כנגד היד אם הוא נחתך ששוקל יותר משהיה מחובר לגוף לגמרי:
רגלים פרט לבעלי קבין הקשה רבינו אלחנן היכי משמע מהכא דרגל קרי עד האיסתוירא ודילמא היינו טעמא שאינו יכול לישען עליו ואפי' קרית נמי רגל עד הארכובה וכי קא ממעטינן נמי בחגיגה פ"ק (דף ג. ושם) חיגר וסומא מפני שאינו יכול לילך ולישען בלי מקל ותירץ דהתם בחגיגה איכא שני דרשות מרגלים דחדא דריש חיגר וסומא מטעם שאינן יכולין לילך ולישען בלא שום דבר אע"פ שיש להם רגל ובחדא דריש רגלים פרט לבעלי קבין מטעם שאין לו רגל:
חלצה שנחתכה הרגל ונשתייר מעט מן הארכובה ולמטה חליצתה כשירה ל' רש"י. ולא נהירא שהרי ביבמות (דף קג. ושם) אמר דאפי' חלצה למי שנהפכה רגלו חליצתה פסולה לכך צריך לפרש דמיירי הכא מקשרי הרצועות של המנעל שאם קשרן מהארכובה ולמטה כשרה דהוי שפיר וחלצה נעלו מעל רגלו אבל אם קשרן למעלה חליצתו פסולה דאין זה מעל רגלו:
התם גברא זילא הוא פירש"י שכבר נקטעה ידו ואפי' תחילת דמיו שאומדין [עתה כמה היה יפה] קודם לכן אין שמין אלא בזול שהרי רואין אותו מזולזל וקשה לר"י על פירוש זה מאי שנא מנודר הא רחמנא אמר בנודר (שמות כ״א:ל׳) ונתן פדיון נפשו שיש לו ליתן כל דמיו ה"נ גבי נזיקין שאמר הכתוב לשום כל דמיו משלם ועוד קשה מאי היא דאמר לקמן ואידך פסיקא היינו הך פי' ששמין יד העבד כמי שאין לו אלא יד אחת והאחרת נפסקת היינו הך דאומד של נזיקין אדרבה לאו היינו של נזיקין דהא נזיקין שיימינן פחות מכדי שויו של חיים שהרי כשנקטעה ידו הוא נמאס אבל הכא גבי עבד אע"ג דידו אחת נפסקה מ"מ אמלאכת ידו אחת אנו שמין משלם וגברא שביח הוא ונראה לר"י דהכי פי' אמר לו אביי מי דמי התם גברא זילא הוא גבי נזקין שהרי כשנקטעה ידו הוא נמאס יותר משהיה לו יד ונקשר ולפיכך יש לו לשום לפי הזלזול אבל הכא גבי נודר גברא שביח הוא שהרי שתי ידיו שלימות הילכך שמין אותו פחות משוייו ושמין אותו כמו שהיתה ידו מוכתב למלכות (אחר):
או דילמא שאני אומד דבי עשרה כדתניא בפ"ק דסנהדרין (דף טו. ושם) הקרקעות כו' וכהן ואדם כיוצא בהן משום דעשרה כהנים כתיבי בפרשה כדפירש"י והקשה רבינו אלחנן אמאי אין צריך יותר מעשרה והא בית דין שקול הוא וכל מלתא דתלויה בסברא צריך הכרע והכי נמי קרי ליה בית דין ואין ב"ד שקול מוסיפין עליהן עוד אחד ויהא י"א שבכל בתי דינין של ממון ודיני נפשות אמר אין ב"ד שקול מוסיפין עליהן עוד אחד בפ"ק דסנהדרין (דף ב:) [וע"ע תוס' מגילה כ"ג: ד"ה עשרה]:
רוחבו מהו ישיבתו מהו עוביו מהו היקיפו מהו תיקו:
משקל ידי עלי וכו': ת"ר משקל ידי ומשקל רגלי עלי רבי יהודה אומר מביא חבית וממלא מים ומכניס ביד עד האציל וברגל עד הארכובה
ושוקל בשר חמור גידים ועצמות ונותן לתוכה עד שתתמלא ואע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר שנאמר (יחזקאל כג, כ) אשר בשר חמורים בשרם
א"ל ר' יוסי היאך אפשר לכוין בשר כנגד בשר גידים כנגד גידים עצמות כנגד עצמות א"ל ר' יהודה אומדין א"ל ר' יוסי עד שאומדין ימודו את היד ור' יהודה כמה דאפשר עבדינן
ביד עד האציל ורמינהו קידוש ידים ורגלים במקדש עד הפרק
דאורייתא עד הפרק בנדרים הלך אחר לשון בני אדם ודאורייתא עד הפרק והא גבי תפילין דכתיב {שמות יג } ידך ותנא דבי מנשה ידך זו קיבורית
דאורייתא קיבורית כולה בנדרים הלך אחר לשון בני אדם וקידוש ידים ורגלים במקדש הילכתא גמירי לה
ברגל עד הארכובה ורמינהו רגלים פרט לבעלי קבין
בנדרים הלך אחר לשון בני אדם ודאורייתא פרט לבעלי קבין
והא גבי חליצה דכתיב {דברים כה } רגלו ותנא חלצה מן הארכובה ולמטה חליצתה כשרה
שאני התם דאמר קרא מעל רגלו אי הכי למעלה מהארכובה נמי מעל ולא מעל דמעל
אמר רב פפא ש"מ האי איסתוירא עד ארעא נחית דאי סלקא דעתך מיפסק פסיק הוה ליה איסתוירא מעל ושקא מעל דמעל רב אשי אמר אפילו תימא מיפסק פסיק כל דבהדי כרעא ככרעא דמי:
מתני׳ דמי ידי עלי שמין אותו כמה הוא שוה ביד ובלא יד זה חומר בנדרים מבערכין:
גמ׳ היכי שיימינן ליה אמר רבא אומדין אותו אומד של נזקין
א"ל אביי מי דמי התם גברא זילא הוא הכא גברא שביח הוא
אמר אביי אומדין כמה אדם רוצה ליתן בעבד העושה מלאכה בידו אחת לעושה בשתי ידיו ידו אחת מאי ניהו ואידך פסיקא היינו הך אלא ידו מוכתבת לרבו ראשון
בעי רבא אמדוהו אומד של נזקין ואמר דמי עלי מהו מי אמר הא אמדוהו חדא זימנא או דילמא שאני אומדנא דבי עשרה מאומדנא דבי תלתא
אם תמצא לומר שאני אומדנא דבי עשרה מאומדנא דבי תלתא אמר דמי עלי ואמדוהו וחזר ואמר דמי עלי מהו הכא ודאי אמדוהו בי עשרה או דילמא שבח ביני וביני
אמר דמי עלי ולא אמדוהו וחזר ואמר דמי עלי מהו הכא ודאי
רש״י22
רחבי עלי מהו מי הוי משמע שרביט רוחב דוגמתי או הוי משמע שרביט ארוך כמדת רחבי:
היקיפי מהו מי יהיב שרביט נכפף וארוך כמדת היקפו או דילמא שרביט עב כהקיפו בעי למיתב. תיקו:
אציל מרפק:
עד הארכובה ומכאן ולמעלה לא הוי רגל אלא ירך:
עד הפרק מקום חיבור הכף והזרוע. אלמא יד לא הוי אלא עד הפרק דהא יד כתיב בקרא:
לשון בני אדם קרוי יד עד האציל:
קיבורא ברדו"ן בלע"ז בגובה הזרוע רחוק מן האציל מעט:
רגלים שלש רגלים בשנה:
פרט לבעלי קבין מי שנחתך רגלו בפרק ראשון סמוך לשוקו וחוקק קב מקבל כתיתין ונותן שוקו לתוכה וקורין אשקנצ"א שפטור מן הראיה דאין לו רגל. אלמא לא מיקרי רגל אלא עד פרק א' שקורין קביל"א:
חלצה למי שנחתך רגל ונשתייר בו קצת מן הארכובה ולמטה חליצתה כשירה. אלמא עד הארכובה הוי רגל וליחייב בראיה:
מעל רגלו משמע מה שעל רגלו דהיינו שוק עד הארכובה:
ש"מ מדלא חשיב שוק עד הארכובה מעל דמעל:
האי איסתוירא קביל"א עד ארעא נחית שאין בה אלא פרק עליון המחברה עם השוק אבל למטה אין בה פרק אלא מעצם כף הרגל הוא דאי ס"ד למטה נמי פסיק הוה ליה איסתוירא כו':
מתני' זה חומר בנדרים מבערכין דאילו אמר בערכין ערך ידי עלי ערך רגלי עלי לא אמר כלום אלא א"כ אמר בדבר שהנשמה תלויה בה:
גמ' אומד של נזקין כמו שאומדין אדם שקיטע לו חבירו ידו שמין אותו כעבד הנמכר בשוק כמה היה יפה קודם לכן וכמה הוא יפה עכשיו:
התם גברא זילא הוא שכבר נקטעה ידו ואפי' תחילת דמיו שאומדין עתה כמה היה יפה קודם לכן אין נישומין אלא בזול שהרי רואין אותו מזולזל:
הכא גברא שביחא הוא ששתי ידיו שלימות וצריך לשום כמה הוא יפה עכשיו שיקדיש דמיו וכמה הוא יפה אם יחתכו ידיו:
ידו אחת מאי ניהו ואידך פסיקא כלומר למה הוא עושה מלאכה בידו אחת שהאחרת קטועה היינו אומד של נזקין:
ידו מוכתבת לרבו ראשון שלא יעשה בה מלאכה לרבו שני דהשתא שיימינן כגברא שביחא:
אמדוהו אומד של נזקין שחבל בו חבירו ואמדוהו כמה היה יפה וכמה הוא יפה:
ואמר דמי עלי ולא אמר ערכי עלי מיבעי תו למישיימיה או לא:
אומדנא דבי עשרה שהאומר דמי עלי נישום בעשרה כדתנן פ"ק דסנהדרין (דף ב.) הקרקעות תשעה וכהן ואדם כיוצא בהן ואומד של נזקין בשלשה כדתנן גזילות וחבלות בשלשה:
נוסח הגמרא: דפוס וילנא (תלמוד בבלי, ויקיטקסט) באמצעות ספריא, ברישיון CC-BY-SA. רש״י ותוספות: דפוס וילנא, באמצעות ספריא.