מסכת ערכין דף י״ח
דף י״ח עמוד א
רש״י29
ואח"כ מתה בתו קודם שבא לב"ד להעיד:
סיאה סיעה:
יכול יהו חייבין העדים קרבן שבועת העדות אם לא העידוהו:
והרי לא ייחד עדיו שהרי השביע את כולן:
יכול אפי' אמר כל מי שיודע עדות אני משביע לא יהו חייבין:
ת"ל והוא עד והרי ייחד עדיו שהרי לא השביע אלא עדיו:
עשיר הוא ואמאי אין להקדש כלום בהן:
מניח שעדיין לא מת אביו אבל עתיד הוא להניח לו:
פשיטא דהא לית ליה:
כשהיה אביו גוסס בשעה שהכהן מעריכו:
כשהיתה ספינתו מוחכרת ביד אחרים ואין לו בתוכה כלום אלא שכרה והיינו ריבוא דקתני במתני':
הא מני ר"א היא דאמר לקמן בפ' שום היתומים (ערכין דף כג:) גבי ערכין אם היה חמר נותן לו הכהן חמורו ואינו נוטלה להקדש:
צמדו צמד בקר דהיא פרנסתו:
מתני' ילד מבן כ' ועד בן ששים דהוי ערכו נ' שקלים:
הערכין בנערך ולא אזלינן בקצב הערך בתר מעריך:
גמ' אתה היקשתה דמים לערכין בפ"ק (לעיל ערכין דף ד:) דאמרינן נדר בערכך נפשות נדר היינו דמים בערכך היינו ערכין היקישן הכתוב להני תרי מילי:
מרגלית לקלים דאזלינן במרגלית בתר קלים דכתיב בערכין ונתן את הערכך ביום ההוא ודרשינן לקמן (ערכין דף כד.) שלא ישהה מרגלית לקלים עני שהעריך עצמו ובא כהן להעריכו ויש לו מרגלית שוה ל' סלעים אין אומרים אם משהין אותה עד שיעלוה לכרך שיש שם עשיר והוא יקננה בנ' סלעים הילכך נ' סלעים יש לו ויתן ערך שלם אין אומרים כן ואין להקדש אלא מקומו ושעתו וה"נ בדמים אם אמר דמי מרגלית זו עלי אין שמין אותה לפי מכר הכרכים אלא לפי מכר אותה שעה ואותו מקום:
ולידון בכבודו שאם העריך דבר שהנשמה תלויה בו כגון שאמר ערך ראשי עלי נותן ערך שלם דכתיב גבי ערכין בערכך נפשות דבתר נפש אזלינן:
שיתן כשעת נתינה דבדמים פשיטא לן דיהיב כשעת נתינה ולא כשעת נדר דהא כעבד בשוק שמין אותו ואם אמר דמי עלי בתשרי ובניסן בא לב"ד מי יודע מה היה שוה בשעת נדר ושעת נתינה היינו שעה שהוא בא לב"ד:
ת"ל כערכך יקום דמשמע ערכין בשעת ערך שאם העריך עצמו בן ששים ונעשה יותר על ששים נותן ערך גדול ולא ערך זקן:
מתני' יום שלשים כלמטה ואם אמר ערך פלוני קטן עלי ואותו קטן היה באותו יום בן ל' הוי כלמטה ולא אמר כלום ואין ערך לפחות מבן חדש דהכי כתיב ואם מבן חדש וגו':
ומעלה משמע ששלמה שנת ששים ואז הוא נידון כזקן אבל בשנת ששים נידון כילד:
הן אם עשינו בתמיה. כלומר וכי כן הוא אם עשינו שנת ששים כלמטה להחמיר דערך גדול יש לו לפחות מבן ששים נ' סלעים וליותר על בן ששים אין ערך אלא ט"ו סלעים:
להקל דערך [יותר] על בן כ' יותר גדול הוא מפחות מבן עשרים וכן בבן חמש כדכתיב בקראי:
ר"א אומר לעולם שנת חמש ושנת עשרים ושנת ששים כלמטה עד שתשלם כל השנה וחדש ויום א' משנה האחרת:
גמ' איכא למפרך כדפרכינן במתניתין:
שנה יתירי כתיבי דמצי למכתב ואם מבן ה' שנים ועד בן כ' ואנא ידענא דעשרים נמי (כ') בשנים משתעי שנה ל"ל ובן ששים:
לימא מתני' דמצריך קרא למילף שנת עשרים כלמטה דלא כרבי דאי כרבי האמר עד ועד בכלל וכיון דכתיב מבן חמש שנים ועד בן עשרים ממילא ידענא דשנת עשרים בכלל והיינו כלמטה:
יכול מיום הראשון ואילך יהא מוזהר על חמץ ולא ראשון בכלל:
ואח"כ מתה בתו פקח ונתחרש וחזר ונתפקח פתוח ונסתמא ואח"כ נתפתח שפוי ונשתטה וחזר ונשתפה כשר זה הכלל כל שתחילתו וסופו בכשרות כשר
שאני התם דאמר קרא (ויקרא ה, א) או ראה אם לא יגיד בראייה והגדה תלא רחמנא מילתא והא איכא ואלא והוא למה לי
לכדתניא ראה סיאה של בני אדם עומדין ועידיו ביניהן ואמר משביעני עליכם אם יודעים אתם לי עדות שתבואו ותעידוני יכול יהו חייבין ת"ל (ויקרא ה, א) והוא עד והרי לא ייחד עידיו
יכול אפילו אמר כל מי ת"ל והוא עד והרי ייחד עידיו:
אבל בקרבנות אינו כן וכו': אביו מת והניח לו ריבוא עשיר הוא אמר ר' אבהו אימא מניח לו ריבוא
פשיטא כשהיה אביו גוסס מהו דתימא רוב גוססין למיתה קמ"ל
ספינתו בים ובאה לו בריבואות עשיר הוא אמר רב חסדא כשהיתה מוחכרת ומושכרת ביד אחרים והאיכא שכירות שכירות אינה משתלמת אלא לבסוף
ותיפוק ליה משום ספינה הא מני ר"א היא דתנן רבי אליעזר אומר אם היה איכר נותן לו צמדו וחמר נותן לו חמורו:
מתני׳ השנים בנידר כיצד ילד שהעריך זקן נותן ערך זקן וזקן שהעריך את הילד נותן ערך ילד הערכין בנערך כיצד איש שהעריך האשה נותן ערך אשה ואשה שהעריכה איש נותנת ערך איש
והערך בזמן הערך כיצד העריכו פחות מבן חמש ונעשה יתר על בן חמש פחות מבן עשרים ונעשה יתר על בן עשרים נותן בזמן הערך:
גמ׳ ת"ר אתה הקשית דמים לערכין מרגלית לקלים ולידון בכבודו
יכול נקיש ערכין לדמים שיתן כשעת נתינה ת"ל (ויקרא כז, יב) כערכך (כן) יקום אינו נותן אלא בזמן הערך:
מתני׳ יום שלשים כלמטה הימנה שנת חמש ושנת עשרים כלמטה מהם שנאמר (ויקרא כז, ז) ואם מבן ששים שנה ומעלה הרי אנו למדים בכולן משנת ששים מה שנת ששים כלמטה הימנה אף שנת חמש ושנת עשרים כלמטה הימנה
הן אם עשה שנת ששים כלמטה ממנה להחמיר נעשה שנת חמש ושנת עשרים כלמטה ממנו להקל
ת"ל שנה שנה לגזירה שוה מה שנה האמורה בשנת ששים כלמטה אף שנה האמורה משנת חמש ושנת עשרים כלמטה ממנו בין להקל ובין להחמיר ר"א אומר עד שיהו יתירות על השנים חדש ויום אחד:
גמ׳ מופנה דאי לא מופנה איכא למיפרך כדפרכינן שנה שנה יתירי כתיבי
לימא מתני' דלא כרבי דאי רבי האמר עד ועד בכלל
דתניא (שמות יב, טו) מיום הראשון ועד יום השביעי יכול ראשון ולא ראשון בכלל שביעי ולא שביעי בכלל
תוספות4
ואלא והוא ל"ל לרבי כדאית ליה ולרבנן כדאית להו וקשיא לרבי מאי דרשי רבנן (הכא הוא) ואם מך הוא מערכך ושמא יש דרשא בשום מקום מהאי הוא דהכא ודרשי' ליה:
לא צריכא שהיה אביו גוסס כו' פירש בקונט' אבל בערכין בדעת הכהן תליא רחמנא ואי חזי דאביו גוסס אינו מעריכו עד שימות אביו ולא נהירא דלקמן אמרינן אין בהקדש אלא מקומו ושעתו ובסמוך נמי מייתי לה אתה הקשת דמים לערכין ומרגלית לקלים פירוש עני שהעריך עצמו ויש לו מרגלית שאינה שוה עכשיו כי אם כ' סלעים אין אומרים נמתין עד שיבא יום השוק ותעלה לנ' סלעים אלא שמין אותה כמו שהיא עכשיו ולא יתן כ"א כ' סלעים וא"כ למה אנו צריכין להמתין עד שימות אביו לכן נראה לר"י דלא קאי אבל בקרבנות אינו כן אמת אביו אלא אהא דלעיל קאי וסוף מילתא דר' יהודה היא והא דמפרש אח"כ אפי' מת אביו והניח לו כו' מילתא באפי נפשה היא וקרבנות וערכין שוין בו:
שיתן כשעת נתינה פי' רש"י דבדמים פשיטא ליה דיהיב כשעת נתינה ולא כשעת הנדר דהא כעבד בשוק שמין אותו ואם אמר דמי עלי בתשרי ובניסן בא לב"ד מי יודע מה היה שוה בשעת הנדר ושעת נתינה היינו [שעה] שהוא בא לב"ד לשון רש"י ותימה מאי סברא הוא זה דלמה יש לנו לומר שהיה שוה יותר מעכשיו ואם אנו רואים שהוא חלש עכשיו ואז היה גבור אז ידענו בודאי שהיה שוה יותר ונפסיד ההקדש מאחר שאנו רואים שהיה שוה יותר סלע לכל הפחות לכך אור"י דאין זו סברא אלא שום ראיה מקרא יש בו ועוד דתנן לקמן פרק האומר משקלי (ערכין דף כ. ושם) מת הנידר לא יתנו היורשים לפי שאין דמים למתים ואם היה הטעם מסברא דאזלינן בתר נתינה התם לא שייך למימר הך סברא שהרי ידענו שהיה שוה בחייו סלע לכל הפחות וא"כ מפני מה אנו פוטרים היורשים מכל וכל אלא ודאי שום קרא יש בו:
יכול ראשון ולא ראשון בכלל שביעי ולא שביעי בכלל וא"ת היאך אפשר לומר כן והכתיב (שמות י״ג:ו׳) שבעת ימים תאכל מצות וי"ל דלחיוב כרת קאמר דכרת בהאי קרא כתיב דכתיב כי כל אוכל מחמצת ונכרתה מיום הראשון עד יום השביעי מש"ה מייתי ת"ל עד יום האחד ועשרים בערב והאי קרא כרת נמי כתיב ביה:
דף י״ח עמוד ב
תוספות6
ואי בעית אימא לכל מראה עיני הכהן ואינו יכול לראות בראש מפני השער וברגל בין אצבע לאצבע וא"ת הכא משמע דפרח בכולו לא שייך ברגל ובאיזהו מקומן (זבחים דף מט:) לא משמע כך דאיכא התם ר' נתן בן אבטולמוס אמר מנין לפריחה בבגדים שהיא טהורה נאמר קרחת וגבחת בבגדים ונאמר קרחת וגבחת באדם מה להלן פרחה בכולו טהור אף כאן פרחה בכולו טהור והתם מנלן דכתיב מראשו ועד רגליו מה להלן כולו הפך טהור פירוש ברגל אף כאן פי' בראשו כולו הפך טהור [משמע] דפריחה שייך שפיר ברגל דיליף ראש מרגל:
ופדויו מבן חדש ומעלה וחפשנו אחר מקרא זה ולא מצאנוהו כ"א ופדויו מבן חדש תפדה ושמא דריש הכי מדכתיב ופדויו מבן חדש דמשמע מבן חדש ומעלה מדלא כתיב בן חדש:
שנתו שלו ולא שנתו של עולם הק' הרב שמואל בן הרב אלחנן ל"ל קרא תיפוק ליה מסברא דאלת"ה היאך נמצא תמידין כשרין לר"ה שאם נולד קודם ר"ה מיד כשנכנס ר"ה בן ב' שנים הוא ואנו כבש בן שנה בעינן לתמידין ואם הוא נולד יום ר"ה מחוסר זמן הוא ויש מפרשים דאין אנו מתחילין מנין שנתו כי אם מיום הרצאה כדאמרינן גבי בכור לפני ה' תאכלנו שנה בשנה ואמרינן (ר"ה דף ו:) דאין אנו מונין אלא מיום הרצאה ה"נ אמרינן הכא ואינו כן דלא אמרינן דין זה כ"א לענין בל תאחר אבל לענין מניין שניו לא דהא אמרינן בפ"ב דזבחים (דף כה:) דשעות פוסלות בקדשים פי' אם שחט כבש [ביום] השלמת שנתו קודם שהגיע מעת לעת דלידתו ולא הספיק לזרוק הדם עד שעבר מעת לעת לשעת לידתו פסול ואי אזלינן ביה אחר הרצאה לא תמצא דין זה שהרי לעולם הוא בן שנתו אלא ש"מ דאזלינן אחר הלידה ממש א"כ הדרא קושיא לדוכתיה ואומר מורי ה"ר שמואל דשפיר (איצטרכו תרי קראי) דאי לאו הכי לא אמרינן ביה מעת לעת כדאי' לקמן בפרק בתרא (ערכין דף לא.):
במספר שני תבואות פעמים שאדם אוכל ג' תבואות בב' שנים וא"ת היכי דרשינן מהאי קרא הכי ואימא ד' תבואות לפי ששני משמע שנים ותבואות משמע שנים הרי כאן ארבע וי"ל דדריש ממספר דמשמע שני תבואות וה"ל למכתב תבואה משמע שתבואה אחת יש עדיין וקשה לר"י שאפי' אנו מונין לשנות העולם נמצא ג' תבואות בב' שנים כגון שמכר לו בב' בתשרי שדה מליאה פירות שכשיבא תשרי של שנים הבאים קצר כבר פירותיו מכ"ט באלול וי"ל דשכיח טפי שלשה תבואות בב' שנים שאנו מונין מעת לעת יותר משאנו מונין לבריאת עולם:
ובשביעית נמי יעבוד הקשה הרר"י בן יום טוב דהא לא שמעינן מהכא אלא מעת לעת של שנה אחרונה אבל מעת לעת של שאר שנים מנלן אימא דל' יום שלפני ר"ה חשיבי שנה והשיב לו רשב"ם דקרא ובשביעית גלי לן אשנה אחרונה והוא הדין לשאר שנים דאזלינן בהו מעת לעת דומיא דהנך דכתיבי:
לערכין ואם תאמר בערכין מנלן דבעינן מעת לעת ופירש ר"י דילפינן ליה מבן חדש דכי היכי דאינו נערך בן חדש אלא אם כן יש לו חדש שלם דלא שייך למימר דאזלינן בתר חדש העולם הכי נמי לכל שאר בן חמש ובן עשרים:
כענין שנאמר (ויקרא יג, יב) מראשו ועד רגליו ראשו ולא ראשו בכלל רגליו ולא רגליו בכלל
ת"ל (שמות יב, יח) עד יום האחד ועשרים לחודש בערב רבי אומר אינו צריך ראשון וראשון בכלל שביעי ושביעי בכלל
אפי' תימא רבי שקולי משקלי קראי מכדי כתיב (ויקרא כז, ו) מבן חודש ועד בן חמש שנים תו מבן חמש (ועד בן כ') למה לי הילכך אישתקלו להו
אמר מר ראשו ולא ראשו בכלל רגליו ולא רגליו בכלל מנלן איבעית אימא שאני סימנים דגופו מסימנים דראשו איבעית אימא (ויקרא יג, יב) לכל מראה עיני הכהן:
ר"א אומר עד שיהו יתירות על השנים חודש ויום אחד: תניא ר"א אומר נאמר כאן למעלה ונאמר להלן (במדבר ג, טו) חודש ומעלה מה להלן מבן חודש ויום אחד אף כאן (מבן) חודש ויום אחד
ואימא כי התם מה התם חד יומא אף כאן חד יומא א"כ ג"ש מאי אהני
ת"ר שנה האמורה בקדשים שנה האמורה בבתי ערי חומה שתי שנים שבשדה אחוזה ושש שנים שבעבד עברי וכן שבבן ושבבת כולן מעת לעת
שנה האמורה בקדשים מנלן אמר רב אחא בר יעקב אמר קרא (ויקרא יב, ו) כבש בן שנתו שנתו שלו ולא של מנין עולם
שנה האמורה בבתי ערי חומה דכתיב (ויקרא כה, כט) עד תום שנת ממכרו ממכרו שלו ולא שנה למנין עולם
שתי שנים שבשדה אחוזה דכתיב (ויקרא כה, טו) במספר שני תבואות ימכר לך פעמים שאדם אוכל שלש תבואות בשתי שנים
שש שבעבד עברי דכתיב (שמות כא, ב) שש שנים יעבוד ובשביעית זימנין דבשביעית נמי יעבוד
ושבבן ושבבת כולן מעת לעת למאי הילכתא אמר רב גידל אמר רב לערכין רב יוסף אמר לפרקין דיוצא דופן
א"ל אביי לרב יוסף מי פלגיתו א"ל לא אנא אמרי חדא והוא אמר חדא הכי נמי מסתברא דאי ס"ד פליגי מ"ד לערכין לא אמר ליוצא דופן והאמר רב הילכתא בכולה פירקא מעת לעת
ואלא למאן דאמר לערכין מ"ט לא אמר ליוצא דופן דומיא דהנך מה הנך דכתיבא אף הנך דכתיבא
ואידך אי סלקא דעתך דכתיבא האי שבבן ושבבת
רש״י20
כענין שנאמר מראשו ועד רגליו דפשיטא לן כדמפרש לקמן מראשו ולא ראשו בכלל:
ת"ל עד יום האחד ועשרים לחדש בערב אלמא יום ראשון בכלל כדכתיב ברישא דקרא בערב תאכלו מצות ושביעי נמי בכלל מסיפיה דקרא כדכתיב בערב:
שקולי משקלי קראי שקולין הן המדרשות. לפי מדרשו של רבי יש להכריען כלמטה ויש להכריען כלמעלה כדכתיב מבן חדש ועד בן חמש שנים והיה ערכך וגו' ואמרינן עד ועד בכלל הרי בן חמש כלמטה והדר כתיב ואם מבן חמש שנים ועד בן כ' וגו' ולרבי מבן חמש ובן חמש בכלל דהאמר מיום הראשון הראשון בכלל הרי שנת ה' כלמעלה הלכך אי לאו ג"ש לא קמה לן הכרעה להיכא:
מבן ה' תו ל"ל הכי ה"ל למיכתב ועד בן עשרים שנה והיה ערכך וגו' ועד בן ששים שנה והיה ערכך וגו':
שאני סימנין דגופו מסימנין דראשו דסימני נגע שבמקום שיער נידון בשיער צהוב ובנגע שבמקום בשר נידון בשיער לבן ובפסיון:
לכל מראה ואינו יכול לראות בראש מפני השיער וברגל בין אצבע לאצבע:
ונאמר להלן גבי לוים חדש ומעלה מה להלן חדש ויום אחד כדכתיב מבן חדש ומעלה דכבר נכנס בה חדש האחר אף כאן חדש ויום אחד:
מה התם חד יומא מה מעלה דכתיב גבי חדש לא הוי אלא חד יומא אף מעלה דהכא גבי שנים לא הוי אלא חד יומא:
ג"ש מאי אהני לי בלא ג"ש ידענא דחד יומא בעינן דהא ומעלה כתיב:
שנה האמורה בקדשים כגון (במדבר כ״ח:ג׳) כבשים בני שנה:
שתי שנים שבשדה אחוזה (שהוא) שהמוכר שדה אחוזה אינו רשאי לגאול עד שתהא ב' שנים ביד הלוקח דכתיב (ויקרא כ״ה:ט״ו-ט״ז) במספר שני תבואות ימכר לך ומיעוט שנים שתים:
שני תבואות כיון דכתיב שני שני תבואות במשמע תבואות ל"ל אלא מלמד שכל תבואה שימצא באותן ב' שנים יאכל ואפי' ג' כגון אם מכרו לו בניסן מליאה קמה ולא יגאלנה עד שתי שנים בניסן באותו יום ואם קדם וקצר הרי שאכל ג' תבואות וכשיפדנה מוכר יחשוב שנים מיום שמכרה עד היובל אם היו עשר שנים והוא מכרה בעשרה מנים נמצא שמכרה לכל שנה במנה שהרי ביובל היתה עתידה לחזור הלכך כשהוא פודה עכשיו נותן שמנה מנים לשמנה שנים הנותרים וזה אכל שלש תבואות שוות כמה מנים בשתי שנים ואילו הוה אזלינן בתר מנין עולם מתשרי הבאה בשנה האחרת הוה פריק ליה ולא הוה אכיל אלא שתי תבואות:
ושבבן ושבבת שנים האמורים בבן ובבת ולקמן מפ' להו:
מעת לעת אותו יום ואותה שעה לשנה הבאה ולא אזלינן בתר מנין עולם דכי מטי תשרי ניחשוב ליה שתא:
לערכין דלא אזלינן בשנת חמש ועשרים וששים בתר מנין עולם:
לפרקין דיוצא דופן במסכת נדה (דף מה:) בן י"ב שנה נדריו נבדקין בן י"ג נדריו קיימין בת אחת עשרה נדריה נבדקין בת שתים עשרה נדריה קיימין וכן הרבה שנות בן ובת שנינו שם וקאמר הכא דכולהו מעת לעת שנולדו:
האמר רב התם במסכת נדה (דף מז:):
הלכתא בכולה פירקין דיוצא דופן מעת לעת:
מ"ט לא אמר ליוצא דופן הואיל וסבירא ליה נמי התם מעת לעת:
אמר לך אפי' הכי הכא לא קתני להו דומיא דהנך שנה דקדשים ודעבד עברי קתני דכתיבי באורייתא והנהו שנים דיוצא דופן כולהו דרבנן:
נוסח הגמרא: דפוס וילנא (תלמוד בבלי, ויקיטקסט) באמצעות ספריא, ברישיון CC-BY-SA. רש״י ותוספות: דפוס וילנא, באמצעות ספריא.