מסכת תמורה דף י״ד
דף י״ד עמוד א
רש״י31
מתני' קרבנות ציבור כולם זכרים דרובן עולות ועולה זכר הוא ואין ציבור מביאין שלמים אלא כבשי עצרת דזכרים הן וחטאות שלהן שעירים כדכתיב בכולהו ושעיר חטאת אחד:
קרבנות היחיד חייבין באחריותן כלומר יש מהן מאותן שקבוע להן זמן שאפי' עבר זמנם חייבין להקריבן כגון קרבן עולת יולדת (וקרבנה) וקרבנות מצורע אם עבר שמיני שלו יכול להקריבו לאחר זמן אבל קרבנות ציבור שיש להן זמן אם עבר זמנם בטל קרבנן כדמפרש בגמ':
משקרב הזבח שאם קרב הזבח בזמנו ולא קרבו נסכים עמו חייבין להקריבם אפי' מכאן ועד עשרה ימים כדמפרש בגמ':
חביתי כהן גדול דוחין שבת וטומאה דכתיב בה מנחה תמיד הרי היא לך כמנחת תמידין בשילהי [התכלת] במנחות (דף נ:):
פר יום הכיפורים פרו של אהרן:
אלא שזמנו קבוע כלומר אין הטעם תלוי אלא בקביעות זמן אותן שזמנן קבוע שאם עבר הזמן אין להן תשלומין דוחין שבת וטומאה אפילו דיחיד וכל שאין להן זמן קבוע אינם דוחין שבת וטומאה ואפי' דציבור כגון פר העלם דבר של ציבור ושעירי עבודת כוכבים:
גמ' עיקר זיבחא הקדש ראשון:
אפי' תימא רבנן דלית להו ולד עושה תמורה:
בין בזכרים בין בנקבות משמע כל קרבן שחייב היחיד להביא בין זכר בין נקבה:
הא איכא עולת העוף תירוצא הוא:
אשם הוי זכר דכבש או איל כתיב ביה ולא כבשה:
מאי ניהו שלמים אבל שלמי צבור זכרים הם דכתיב בהו (ויקרא כ״ג:י״ט) ושני כבשים בני שנה לזבח שלמים. זבחי שלמי צבור כבשי עצרת:
מנא הני מילי דקרבנות צבור אין להן תשלומין:
דבר יום ביומו במוספי המועדים משתעי בפרשת שור או כשב דכתיב אלה מועדי ה' מקראי קדש וגו' להקריב אשה ואיזה אשה מקריבין במועד יותר משאר ימים הוי אומר מוספין:
שכל היום כשר למוספין ובלבד שיקדמו מוספין לתמיד של בין הערבים דאמר (ביומא דף לג.) עליה השלם כל הקרבנות כולן:
מנחתם ונסכיהם אפי' בלילה ואפי' למחר אם קרב הקרבן בזמנו ואפי' מכאן ועד עשרה ימים ולעולם ובלא נזדמנו לו קא מיירי:
מלבד שבתות ה' דהכי כתי' זבח ונסכים דבר יום ביומו מלבד שבתות ה' ומשום דדרשינן סמוכים דבר יום ביומו הקרב נסכים מלבד אותן של שבתות דאם יו"ט אחר שבת הוא הקרב נסכיו עם קרבנותיו והקרב נסכים ששכחת אתמול ולא הקרבת:
ביום אין בלילה לא דהא דבר יום ביומו כתיב וסמיך ליה מלבד שבתות ה' כלומר נסכי השבת תקריב היום ביו"ט אבל בלילה לא:
ואי כתב מנחתם ונסכיהם הוה אמינא ללמדך שתקריב נסכי היום בלילה הבא אבל ביממא דלמחר לא:
ומ"ש כלומר וכי תימא מאי שנא דלימא בלילה אין ביממא לא הא קרא סתמא הוה כתיב:
משום דבקדשים הלילה הולך אחר היום שעבר דכתיב (ויקרא ז) ביום קרבנו יאכל לא תותירו ממנו עד בקר אלמא כל הלילה קרי יום קרבנו הלכך סד"א בלילה יקרב דהנסכים הוי מיום שעבר אבל ביממא דלמחר לא:
אין לי כו' בת"כ היא ואקרא קאי דכתיב היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה שיהא נותנן מבוא השמש ומתעכלין כל הלילה:
אין לי אלא דברים שדרכן ליקרב בלילה כגון אברים דעולה ופדרים כדרבי להו לעיל שיהא נותנן מבוא השמש כלומר לאחר שקיעת החמה נותנן על המערכה:
דברים שדרכן ליקרב ביום דאינן קריבין בלילה כלל דכולהו קרבנות כתיב בהו ביום צוותו דמשמע ביום ולא בלילה אבל אברים ופדרים הוא דאיתרבו הכא בלילה מהאי קרא שמקריבין מבוא השמש וקא מקטירן על המערכה והם מתעכלין מאיליהן דאם לא כן היא העולה מאי ממעט:
ופריך מבוא השמש והאמרת דרכו ליקרב ביום:
אלא עם בא השמש קודם שקיעה:
ליקדש בלילה אם ניתנו בכלי שרת קדשי דתו לא נפקי לחולין אבל מיקרב לא קרבי עד היום:
אי מקדש קדשי בלילה מיקרב נמי קרבי:
סמי מכאן נסכים לא תימני להו עם דברים שדרכן ליקרב ביום:
עם הזבח שמביאין עם הזבח וקידשן שחיטת הזבח דהוי כי זבח גופיה ואינן קריבין אלא ביום:
אמר רב דימי אי אשכחיה אינשי כתיב איגרתא אם הייתי מוצא אדם הייתי כותב איגרתי והייתי שולח לרב יוסף לבבל:
מתני׳ יש בקרבנות יחיד שאין בקרבנות הציבור ויש בקרבנות הציבור שאין בקרבנות היחיד שקרבנות היחיד עושין תמורה ואין קרבנות הציבור עושין תמורה
קרבנות היחיד נוהגות בין בזכרים בין בנקבות וקרבנות הציבור אין נוהגין אלא בזכרים קרבנות היחיד חייבין באחריותן ובאחריות נסכיהם וקרבנות הציבור אין חייבין באחריותן ולא באחריות נסכיהן אבל חייבין באחריות נסכיהן משקרב הזבח
יש בקרבנות הציבור מה שאין בקרבנות יחיד שקרבנות הציבור דוחין את השבת ואת הטומאה וקרבנות יחיד אינן דוחות לא את השבת ולא את הטומאה
א"ר מאיר והלא חביתי כ"ג ופר של יוה"כ קרבנות היחיד הן ודוחין את השבת ואת הטומאה אלא שזמנו קבוע
גמ׳ קרבן יחיד עושה תמורה כו' וכללא הוא והרי עופות דקרבן יחיד ואין עושה תמורה כי קתני בבהמה קתני
והרי ולד דקרבן יחיד הוא ואין עושה תמורה הא מני רבי יהודה היא דאמר הולד עושה תמורה
והרי תמורה עצמה דקרבן יחיד היא ואין תמורה עושה תמורה כי קתני בעיקר זיבחא קתני
השתא דאתית להכי אפילו תימא רבנן בעיקר זיבחא קתני
קרבנות היחיד נוהגות בין בזכרים בין בנקבות וכללא הוא והרי עולה דקרבן יחיד וזכר אתיא נקבה לא אתיא
האיכא עולת העוף דתניא תמות וזכרות בבהמה ואין תמות וזכרות בעופות
והרי חטאת דקרבן יחיד היא ונקבה אתיא זכר לא אתיא האיכא שעיר נשיא דמייתי זכר
והאיכא אשם יחיד דזכר אתי נקבה לא אתי כי קאמרי רבנן קרבן דשוי בין ביחיד בין בציבור אשם ביחיד איתיה בצבור ליתיה ואיבעית אימא מי קתני כל קרבנות יש בקרבנות קתני ומאי ניהו שלמים ואי בעי נקבה מייתי ואי בעי זכר מייתי
קרבנות יחיד חייבין באחריותן [כו'] מנא לן
דת"ר (ויקרא כג, לז) דבר יום [ביומו] מלמד שכל היום כשר למוספין (ויקרא כג, לז) ביומו מלמד שאם עבר היום ולא הביאן אינו חייב באחריותן
יכול לא יהא חייב באחריות נסכיהם ואע"פ שקרב הזבח ת"ל (במדבר כט, יח) מנחתם ונסכיהם בלילה מנחתם ונסכיהם למחר
ר"ל אמר מהכא (ויקרא כג, לח) מלבד שבתות ה'
וצריכא דאי כתב רחמנא מלבד שבתות ה' הוה אמינא ביום אין ובלילה לא אמר קרא ומנחתם ונסכיהם ואי כתב רחמנא מנחתם ונסכיהם ולא כתב מלבד שבתות ה' הוה אמינא בלילה אין ביממא לא
ומאי שנא משום דבקדשים לילה הולך אחר היום צריכי
ונסכים מי קרבי בלילה והתנן אין לי אלא דברים שדרכן ליקרב בלילה כגון אברים ופדרים שמקריבין מבוא השמש ומתעכלין והולכין כל הלילה כולו
דברים שדרכן ליקרב ביום כגון הקומץ הלבונה ומנחת נסכים שמעלן מבוא השמש מבוא השמש סלקא דעתך והאמרת דברים שדרכן ליקרב ביום נינהו אלא עם בא השמש שמתעכלין והולכין כל הלילה מנין תלמוד לומר (ויקרא ו, ב) זאת תורת העולה ריבה
קתני מיהא נסכים ביום אמר רמי בר חמא לא קשיא כאן ליקדש כאן ליקרב
אמר ליה רבא אי מיקדש קדשי קרובי מיקרבי והא תניא זה הכלל כל הקרב ביום אין קדוש אלא ביום וכל הקרב בלילה קדוש בלילה בין ביום בין בלילה קדוש בין ביום בין בלילה אלא אמר רב יוסף סמי מנחת נסכים מהא מתניתא
כי סליק רב דימי אשכחיה לרב ירמיה דיתיב וקאמר משמיה דרבי יהושע בן לוי מנין לנסכים הבאים עם הזבח שאין קריבין אלא ביום ת"ל (במדבר כט, לט) ולנסכיכם ולשלמיכם מה שלמים ביום אף נסכים ביום
אמר אי אשכחיה דכתיב איגרתא שלחי ליה לרב יוסף
תוספות1
וכל הקרב בלילה פרש"י שילהי שתי הלחם (מנחות דף ק.) כגון שמן למנורה ולא נראה דמה קדושה שייכי ביה הא לית ביה קדושת כלי לכך נראה לומר דלא מצינו קרב בלילה אלא מנחת נסכים ומשו"ה ניחא דלא משני הכא דילמא אינו קדוש ליקדש אבל קדוש ליפסל דהכי מסיק התם שילהי פ' שתי הלחם (גז"ש) דסמיך אהא דתני וכל הקרב בלילה דלא מצינו קרב בלילה אלא מנחת נסכים בלבד וה"ה דמצי למיפרך מינה הכא בהדיא מדקתני וכל הקרב בלילה ולא מצינו דבר זה אלא מנחת נסכים בלבד אלא דמהדר לפרוכי אף לפי מה דס"ד מעיקרא התם בפ' שתי הלחם:
דף י״ד עמוד ב
תוספות4
דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם בעל פה וא"ת היכי קאמרינן מזמורים על פה וי"ל דאין להקפיד רק מה שכתוב בחומש אמנם קשה היכי קרינן ויושע וקריאת שמע וי"ל דאין להקפיד אלא בדבר שמוציא אחרים ידי חובתן:
ותנן המנחות והנזירות בבמת יחיד דברי ר' מאיר הוה מצי לשנויי תנאי היא שהרי בפ' בתרא דזבחים (דף קיז.) פליגי רבנן עליה דרבי מאיר ומסיק התם דמנחות ונזירות איכא בינייהו:
סמי מכאן נזירות וה"ה דצריך כמו כן למיסמייה מההיא דפ' בתרא דזבחים (דף קיז: ע"ש) דאמר מנחות ונזירות איכא בינייהו:
אלא כיון דהותרו הבמות כל היכא דבעי מקריב ולרבנן דפליגי עליה דרבי מאיר דאמר נזיר לאו נידר ונידב הוא צריך לומר דלא הלך אבשלום אלא להביא כבשים מחברון ולהקריבן בגבעון מיהו לפי מה דפרש"י פרק בתרא דזבחים (ג"ז שם) דרבנן דרבי מאיר כרבנן בתראי סבירא להו דאמרי כאן וכאן לא קרבו ליחיד אלא עולה ושלמים בלבד קשה דא"כ היכי קאמר אבשלום אלכה נא ואשלמה את נדרי אשר נדרתי וגו' הא לאו נידר ונידב הוא נזירות לרבנן וא"כ כאן וכאן לא קרבי וצריך לחלק התנאים דרבנן דרבי מאיר לא ס"ל כרבנן בתראי אלא כרבי יהודה סבירא להו דאמר דבבמה גדולה אפי' חובות נמי קרבו ורבי מאיר דאית ליה נזירות דבר הנידר והנידב הא מצינו למימר דאית ליה כרבנן בתראי דזבחים דאמרי כאן וכאן לא קרבו ליחיד אלא עולה ושלמים בלבד מיהו ריהטא דשמעתא התם משמע כפרש"י מיהו תימה לר' שמעון דאמר התם בפ' בתרא דזבחים (גז"ש) אף ציבור לא הקריבו אלא פסחים וחובות הקבוע להם זמן ואמר בפ' כל שעה (פסחים לח:) זאת אומרת שחלות תודה ורקיקי נזיר נאכלין בנוב וגבעון ופרש"י שם דהיינו דלא כר"ש וא"כ היכי קאמר אבשלום אלכה נא ואשלמה את נדרי הרי לא היה יכול להקריבו ותירץ מורי הרמ"ר דרבי שמעון לטעמיה דאמר במסכת נזיר (דף מו:) דאם גילח על שלמי נדבה יצא ואם אמר הריני מגלח על מאה עולות יביא מאה עולות וא"כ אפשר דאבשלום נדר להביא עולות נדבה ודבר הנידר והנידב קרב בבמה לכ"ע ועליה היה אבשלו' רצה לגלח:
ולא תיסמי מנחת נסכים ממתני' ולא קשיא כאן בנסכים הבאין עם הזבח כאן בנסכים הבאין בפני עצמן
ואי הוה ליה איגרתא מי אפשר למישלחא והא אמר רבי אבא בריה דרבי חייא בר אבא א"ר יוחנן כותבי הלכות כשורף התורה והלמד מהן אינו נוטל שכר
דרש ר' יהודה בר נחמני מתורגמניה דר"ל כתוב אחד אומר (שמות לד, כז) כתוב לך את הדברים האלה וכתוב אחד אומר (שמות לד, כז) כי על פי הדברים האלה לומר לך דברים שעל פה אי אתה רשאי לאומרן בכתב ושבכתב אי אתה רשאי לאומרן על פה
ותנא דבי רבי ישמעאל כתוב לך את הדברים האלה אלה אתה כותב אבל אין אתה כותב הלכות
אמרי דלמא מילתא חדתא שאני דהא רבי יוחנן ור"ל מעייני בסיפרא דאגדתא בשבתא ודרשי הכי (תהלים קיט, קכו) עת לעשות לה' הפרו תורתך אמרי מוטב תיעקר תורה ואל תשתכח תורה מישראל
אמר רב פפא השתא דאמרת נסכים הבאין בפני עצמן קריבין אפי' בלילה נזדמנו נסכים בלילה מקדישין בלילה ומקריבין
אמר ליה רב יוסף בריה דרב שמעיה לרב פפא תניא דמסייע לך זה הכלל כל הקרב ביום אינו קדוש אלא ביום וכל הקרב בלילה קדוש (בין ביום בין) בלילה
אמר רב אדא בר אהבה ועלות השחר פוסלת בהן כאברין
כי אתא רב דימי א"ר יוחנן משום ר"ש בן יהוצדק (במדבר כט, לט) אלה תעשו לה' במועדיכם אלו חובות הבאות חובה ברגל
לבד מנדריכם ונדבותיכם לימד על נדרים ונדבות שקרבין בחולו של מועד
ולעולותיכם במה הכתוב מדבר אי בעולת נדר הרי כבר אמור נדריכם ואי בעולת נדבה הרי כבר אמור ונדבותיכם הא אינו מדבר אלא בעולת יולדת ועולת מצורע
ולמנחותיכם במה הכתוב מדבר אי במנחת נדר הרי כבר אמור אי במנחת נדבה הרי כבר אמור הא אינו מדבר אלא במנחת סוטה ובמנחת קנאות
ולנסכיכם ולשלמיכם מקיש נסכים לשלמים מה שלמים ביום אף נסכים ביום ולשלמיכם לרבות שלמי נזיר
א"ל אביי ולימא מר שלמי פסח דאי שלמי נזיר נידר ונידב הוא
דהתניא זה הכלל כל שהוא נידב ונידר קרב בבמת יחיד ושאינו נידב ונידר אינו קרב בבמת יחיד
ותנן המנחות והנזירות קריבין בבמת יחיד דברי ר"מ סמי מכאן נזירות
מי איכא למ"ד דנזיר לאו נידר ונידב הוא והכתיב (שמואל ב טו, ז) מקץ ארבעים שנה ויאמר אבשלום אל המלך אלכה נא ואשלם את נדרי אשר נדרתי לה' בחברון כי נדר נדר עבדך וגו' מאי לאו אקרבן
לא אעיקר נדרו אמר עיקר נדרו בחברון הוה והלא בגשור הוה
אמר רב אחא ואיתימא רבה בר רב חנן לא הלך אבשלום אלא להביא כבשים מחברון ה"נ מסתברא דאי תימא לאקרובי הוא דאזיל שביק ירושלים ואזיל ומקריב בחברון
ואלא מאי להביא כבשים מחברון האי אשר נדרתי לה' בחברון מחברון מיבעי ליה
אלא לעולם לאקרובי ודקא קשיא לך אמאי שבק ירושלים ומקריב בחברון תיקשי לך גבעון דמקום קדוש הוא אלא כיון שהותרו הבמות כל היכא דבעי מקריב
ארבעים שנה למאן תניא רבי נהוראי אומר משום רבי יהושע מקץ ארבעים שנה ששאלו להם מלך דתניא אותה שנה ששאלו להם מלך אותה שנה עשירית של שמואל היתה
רש״י25
לא תיסמי נסכים מההיא מתני' דלעיל ומצי לתרוצי:
הא דקתני נסכים בהדי דברים שדרכן ליקרב ביום היינו בנסכים הבאין עם הזבח:
בפני עצמן שלא קדשו בשחיטת הזבח יכול להקריב בלילה:
כשורפי התורה שאין מצילין אותן בשבת בפני הדליקה. ל"א שאסור להשהותן כתובים דתורה שבעל פה היא:
והלמד מהן מתוך הספרים:
חדתא חדשה שלא היו יודעין לתרץ הברייתות:
[ל"א] חדתי לחדש דבר כגון זו שחדשה היא:
מעייני בספר אגדתא שלא ישתכחו:
עת לעשות לה' כשעושין הדבר לשם קדושת השם ראוי להפר תורתך ומוטב תעקר כו':
השתא דאמרת כו' יכול להקדישן ולהקריבן בלילה אחת. ל"א גרסינן עלות השחר פוסל בהן כאברים כלומר הא דאמרינן נזדמנו לו נסכים בלילה מקדישן בלילה [ומקריבן]:
כאברים של תמיד במס' זבחים (פז.) וכן עיקר הגהת הרב:
חובות הבאות מחמת הרגל ברגל כגון עולת ראיה וחגיגה ומוספין:
אמור נדריכם:
אף נסכים ביום:
לרבות שלמי נזיר דאי שלמי נדבה הרי כבר אמור נדבותיכם ואי משום הקישא לכתוב ולשלמים:
שלמי פסח חגיגת י"ד שכשהיתה חבורה מרובה נמנים על הפסח ואינו סיפק להן היו מביאין עמו שלמים ואם הפרישן לשם כך ולא הקריבום יקריבום בחוה"מ דאי שלמי נזיר לא צריכי ריבוי לרבויי דמנדריכם ונדבותיכם נפקא דנזירות ע"י נדר בא עליו ונידר ונידב קרינא ביה אבל שלמי פסח חובה נינהו כדמפרש בפסחים בפ' ואלו דברים (דף עא.):
והנזירות קרב בבמת יחיד אלמא נידר ונידב חשיב ליה דאי לאו הכי לא הוה קרב בבמת יחיד:
סמי מכאן נזירות דאע"ג דנזירות באה עליו ע"י נדר אין הקרבנות נקראין נידר ונידב דהא לא נדר אלא מן היין והקרבן מאיליו מוטל עליו חובה:
אשר נדרתי לה' בחברון משמע בחברון אלך ואשלמה שם נדרי וההוא נדר נזירות היה דאבשלום נזיר עולם היה ומשלשים לשלשים יום היה מגלח ומביא קרבן ומדהלך להקריב קרבנות נזירותיו בחברון דהיא במת יחיד שמע מינה נידר ונידב הוא:
אעיקר נדרו קאי האי בחברון וה"ק אלכה נא לבמה גדולה בגבעון דהתם הוא מזבח שעשה משה ואשלמה נדרי שנדרתי בחברון אבל לא שיביא הקרבן בחברון:
והא בגשור כו' דכתיב כי נדר נדר עבדך בשבתי בגשור וגו':
להביא כבשים ולהקריבן שוב בבמה גדולה וה"ק אשלמה את נדרי כלומר אשלמה את נזירותי ואגלח ומחברון אביא הכבשים ולהכי פריך מחברון מיבעי ליה:
בחברון בו כבשים שמנים במס' מנחות (דף פז.):
אלא לעולם לאקרובי דנזירות בבמת יחיד:
תיקשי לך גבעון דשם מזבח שעשה משה:
נוסח הגמרא: דפוס וילנא (תלמוד בבלי, ויקיטקסט) באמצעות ספריא, ברישיון CC-BY-SA. רש״י ותוספות: דפוס וילנא, באמצעות ספריא.