שולחן ערוך יורה דעה

סימן פ״ג – דין סימני דגים ודגים מלוחים

10 סעיפים · 23 ס״ק באר היטב · 0 שיעורים ממופים

סעיף א׳

סימני דגים מפורשים בתורה כל שיש לו סנפיר וקשקשת טהור וסנפיר הוא ששט בו וקשקשת הן הקליפות הקבועות בו: הגה ודוקא שהם נקלפים ביד או בכלי אבל אם אי אפשר לקלפן מעור הדג לא מקרי קשקשת (המ"מ פ"א דמ"א): ואפילו אין לו אלא סנפיר אחד וקשקשת אחד מותר ואפילו אין לו עתה ועתיד לגדלם לאחר זמן או שהיה לו בעודו במים והשירן מיד בעלותו ליבשה מותר (רמב"ם ספ"א מהמ"א ורי"ף ור"ן וה"ה): הגה וי"א דאין להתיר בקשקשת אחת רק כשהיא עומדת תחת לחייו או זנבו או סנפירו (הטור והרא"ש לדעת ב"י ור"ן וה"ה בשם רמב"ן) וטוב להחמיר:

סעיף ב׳

יש מיני דגים שקשקשיהם דקים מאד ואינם נכרים ואם כרכוהו (א)בבגד או נתנו אותו בכלי מלא מים ונמצאו קשקשים מותר:

באר היטב (1)

(א) בבגד. וה"ה אם מעמיד הדג נגד השמש ורואה בו קשקשים קטנים מותר. ש"ס:

סעיף ג׳

כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר ויש שיש לו סנפיר ואין לו קשקשת לפיכך מצא חתיכת דג שיש לו קשקשת אין צריך לחזור אחר סנפיר מצא לו סנפיר לא יאכלנו עד שידע שיש לו קשקשת:

סעיף ד׳

מצא חתיכות דגים ויש באחת מהן קשקשת אם החתיכות (ב)מתאימות כולן מותרות חזקה מדג אחד באו ואם אינן מתאימות את שנמצאו בהן קשקשים מותרות והשאר אסורות אפילו כולן מלוחות (ג)ביחד: הגה ואם נמצא שם דג שיש לו ראש רחב (ד)ושדרה מותר לאכלו דודאי היה לו קשקשים אבל אם הדג שלם ואין אנו רואים בו קשקשים אין לסמוך אראש ושדרה:

באר היטב (3)

(ב) מתאימות. כתב הש"ך משמע אם הם רק מתחברות יפה מותר וא"צ שיהא נראה מתוך חיתוכן שהכל הוא דג א' וכ' בפרישה דאבדיקה זו יכולין לסמוך גם בזמן הזה וע"ל סימן ק"א ס"ט:

(ג) ביחד. פי' הש"ך דאפ"ה לא נאסרו החתיכות הכשרות משום דציר דגים דרבנן ותלינן שאחר שנמלחו עירבן יחד ומ"מ אם כולן מלוחות יחד השאר אסורות ולא אמרינן מדהנך דאית בהו קשקשים מותרים מסתמא גם השאר הוא ממין זה אלא הוא ספיקא דאורייתא ולחומרא והציר אסור מ"מ וע"ל סי' קי"ד ס"ט:

(ד) ושדרה. פירוש דתרתי בעינן:

סעיף ה׳

ציר דגים טמאים אינו אלא מדרבנן לפיכך מותר לקנות מהעובד כוכבים דגים מלוחים טהורים אע"פ שמונחים עם הטמאים בכלי אחד שמא לא נמלחו (ה)יחד : הגה ויש אוסרים אם מונחין עם הטמאים (ו)בחבית אחת וכן נוהגין שלא לקנותן אפילו אם רואים רק שמונחים עם הטמאים המלוחים בערבוב על השלחן שמוכרין אותם שם (ת"ה סי' קע"ד והגהות ש"ד וש"ד סימן כ' וא"ז וארוך כלל י"ג ומרדכי בשם תוספות הר"ר ישראל) מלבד בהערינ"ג ומרקדי"ש דמתירין בכל ענין דודאי אין נמלחים עם הטמאים משום דאין דרך למלחן עמהם (מרדכי) ואפי' בשאר דגים אין להחמיר (ז)לפשפש ולבדוק אם יש ביניהם דגים טמאים ואם רואה שהדגים הטמאים שרוים במים עם הטהורים אפי' (ח)בהערינ"ג יש לאסרו (הגהות ש"ד בשם מהרא"י ור' ירוחם) אבל אין חוששין שמא נשרו כל זמן שאין (ט)רואים (שם) וכל זה לכתחלה אבל בדיעבד שכבר קנאן יש (י)להתיר בכל ענין משום דציר דגים דרבנן ואמרינן שמא בתחלה לא נמלחו יחד ואין חוששין אח"כ לבליעתן זה מזה (ארוך) ודוקא דלית בהו שמנונית וסתם דגים (יא)מלוחים לית בהו שמנונית אבל אם אית בהו שמנונית אסור מדאורייתא וספיקא (יב)לחומרא (שם) והיכא דהדגים מלוחי' יבשים מותר בכל ענין מאחר דהטמאים ג"כ יבשים (מהרא"י בת"ה) ונהגו (יג)להחמיר גם בזה לכתחלה אם מונחים ביניהם (שם):

באר היטב (9)

(ה) יחד. כתב הט"ז משמע אפילו מונחים עדיין במליחתן והיינו שלא נשרו יחד יום שלם אבל אם נשרו יחד יום שלם ה"ל כבוש כמבושל ואסור והיינו שהציר עולה על שניהם ונראה דאפילו ספק אם נשרו יום שלם אסור כמ"ש ר"ס ק"ה וכסברא זו קי"ל דבדיעבד שרי כמ"ש רמ"א אח"כ ומ"ש המחבר דאף על פי שמונחים בכלי א' מותר מיירי אפילו נוגעים זה בזה ודלא כהב"ח:

(ו) בחבית. הטעם דאמרינן מסתמא נמלחו כך מתחלה ביחד וכתב בת"ח דאם יש ששים מן הטהורים נגד הטמאים קונין לכתחלה ולא מחזיקים איסור שמא היו הטמאים יותר ומכר מהם ופסק בד"מ דאין חילוק בין ציר דגים לציר נבלה דאסור מדאורייתא לעולם בטל בס':

(ז) לפשפש. כתב הש"ך ול"ד לסימן א' בהגה"ה דאע"ג דרוב מוחזקין הם בשחיטה אין לסמוך לכתחלה על החזקה במקום דיכולים לברר דהכא אין אנו מתירין הדגים מכח חזקה אלא אדרבה אמרינן מהיכא תיתי יהא כאן איסור עכ"ל (ובס' של"ה כתב דמדברי הרמ"א משמע דבהערינ"ג מותר בכל ענין אפילו נמצא טמאים בתוכן אבל מהרש"ל חולק ע"ז ופסק דאפילו ס' לא מהני בזה ע"ש ד' ע"ה):

(ח) בהערינ"ג. כלומר שמותרים כשמונחים יחד מלוחים מ"מ בשריה אחר מליחה אין חילוק בין שאר דגים להערינ"ג שהרי עינינו רואות שמי הציר עזין וחזקים ומבליעין בודאי וגרע טפי מציר המעורב במים דלא חשיבי כרותח לעיל ס"ס ע':

(ט) רואים. כלומר שאלו נשרו אבל אי חזינן לפעמים בבית עובד כוכבים ששרה אותן כך לא מחמירין ליזהר דאימר אקראי בעלמא הוא:

(י) להתיר. כ' הש"ך דמהרש"ל פסק דאף במלוחים אסור עד ס' אפילו דיעבד ואין כן דעת כל הפוסקים גם לא נהגו כן ופשוט הוא דאם נשרו יום שלם דהיינו מע"ל דאף דיעבד אסור ואפי' אי איכא לספוקי אם מונחים כך שרוים מע"ל אסור לפי מאי דקי"ל דכבוש אסור מן התורה (וצ"ע מאחר שנראה לעין שהציר חריף וחזק למה לא מקרי כבוש בכדי שיתן על האש ויתחיל להרתיח):

(יא) מלוחים. כתב הט"ז דהאי מלוחים לאו דוקא דבאו"ה ליתא אלא כך כ' שם מיהו סתם דגים לית בהו שמנונית:

(יב) לחומרא. וכתבו הט"ז וש"ך דאם יש ספק אי אית בהו שמנונית או לאו אזלינן לקולא ודוקא במליחה אבל בכבוש ומבושל אפי' ליכא שמנונית אסור מדאורייתא:

(יג) להחמיר. וסיים בת"ה שם ומ"מ אי אשכח מדינה דלא נהוג להחמיר אין למחות בידם:

סעיף ו׳

עובד כוכבים שהביא חבית מלאה מציר דגים אם (יד)כולכית (פי' הערוך דג טמא וכן פירש"י ואחרים פירשו שהוא דג טהור) אחת שוטטת בו מותר שזה סימן שהוא מדגים טהורים ואם לאו אסור והני מילי דסגי בכולכית אחת בחבית סתומה אבל אם היתה פתוחה אינה ניתרת בפחות משתים אבל באחת חיישינן שמא מעלמא אתא ויש מי שאומר שאם היו חביות רבות וכולן (טו)פתוחות וכולכית דהיינו דג טהור משוטט באחת מהן כולן מותרות היו סתומות פתח אחת מהן ומצא בה כולכית היא מותרת שניה ומצא בה כולכית כולן מותרות ויש מי שאומר דהא דשריא ע"י כולכית הני מילי כשאין בה דג או חתיכה שאין בהם קשקשים אבל אם יש בהם הכל (טז)אסור :

באר היטב (3)

(יד) כולכית. כתב הש"ך דלפירש"י ושאר מפרשים כולכית הוא מין דג קטן שגדלה מאליה בציר דגים טהורים ואם יש שם ציר דגים טמאים אין הכלכית נתגדל בו והרמב"ם ושאר פוסקים פי' דכלכית הוא דג טהור דכיון שיש בציר דג א' קטן טהור אנו מחזיקין הציר בטהור ומדברי המחבר נראה דתופס עיקר פי' הרמב"ם ונראה דבזה"ז פשיטא דאין לסמוך אפרש"י שהרי אין אנו מכירין אותו המין עכ"ל:

(טו) פתוחות. והטעם דאדם עשוי ליקח מזה ומזה הלכך דמי כמעורבות:

(טז) אסור. והטעם איתא בש"ך דכיון דגופן מעורב בצירן גזרינן דאי שרי' צירן אכלי גופן אבל החתיכות שניכרים שהם טהורים מותרים דלא אסרינן להו מפני שבלעו מציר דציר גופיה מדינא שרי אלא דאסרינן משום גזרה. וכתב עוד אף שהמחבר הביא דעה זו בשם יש מי שאומר מוכרח הוא כן בש"ס:

סעיף ז׳

קרבי דגים אינם נקחים אלא (יז)מהמומחה אא"כ אומר לו הישראלי (או (יח)עובד כוכבים) (ר"ן וכן משמע מרשב"א) המוכרם אני מלחתים והוצאתים מדג טהור אבל אם אמר לו טהורים הם אינו נאמן אא"כ היה אדם שהוחזק (יט)בכשרות:

באר היטב (3)

(יז) מהמומחה. [עיין פר"ח] כתב הש"ך בשם הרב המגיד ומה שלא סגי כאן באומר של דג פלוני ואנו מכירין שהוא טהור כמו בעוף לקמן סי' פ"ו ס"א משום שהדגים המלוחים באים מארץ מרחק ומצי לאשתמוטי טפי מביצי עוף. וכ' עוד דמדברי המחבר משמע לכאורה דאף בשלא נימוח לא מהני כשאומר מדג פלוני וטהור הוא אבל דעת כל הפוסקים דכשהן שלמים מהני כשאומר מדג פלוני וטהור הוא:

(יח) עובד כוכבים. כתב הש"ך דמדברי רמ"א שכתב או עובד כוכבים משמע אפילו אם נימוחו נאמן העובד כוכבים והוא נגד כל הפוסקים ע"ש ובט"ז כתב באמת דאין העובד כוכבים נאמן אלא כשהם שלימים וה"ה נמי דמהני אם אומר של עוף פלוני ואנו מכירין אותו שהוא טהור נאמן כמ"ש לענין ביצה בסי' פ"ו:

(יט) בכשרות. פי' דאז נאמן בין בקרבי דגים בין בעוברי דגים בין שלימים בין נמוחים אפילו אינו אומר כלום אבל ודאי אם שני ראשיהם כדים וחדים אפילו אומר אדם שהוחזק בכשרות שהוציא אותו מדג פלוני אינו נאמן שמכחיש את התורה:

סעיף ח׳

ביצי דגים אם היו שני ראשיהם כדים (פי' עגולים ועבים ככדים) או חדים טמאים (וה"ה בקרביים נמי דינא הכי) (טור) א' כד וא' חד שואל לישראל המוכר אם א"ל אני מלחתים והוצאתי' מדג טהור אוכל על פיו ואם א"ל טהורי' הם אינו נאמן אא"כ היה אדם שהוחזק בכשרות ועכשיו פשט המנהג לקנות ביצי דגים בסתם בין שלימים בין נמוחים ואפילו מן העובד כוכבים ובלבד שיהיו (כ)אדומים אבל השחורי' אין אוכלין אותם כלל:

באר היטב (1)

(כ) אדומים. הטעם משום שהקדמונים חקרו בדבר ומצאו שאין באדומים שום טמא:

סעיף ט׳

דג טהור שנמצא (כא)במעי דג טמא בין שנמצא דרך בית הרעי בין נמצא דרך בית הבליעה בין שיצא לחוץ (כב)טהור:

באר היטב (2)

(כא) במעי. פי' אע"פ שלא ראינו שבלעו:

(כב) טהור. כתב הש"ך ול"ד למים שהבהמה שותה מהם דאמרינן לעיל ר"ס פ"א דאסור דשאני התם דלחלוחית הגוף מתערב בהם מיהו בנמצא בבית הרחם לדעת הש"ך גם כן מותר ולדעת הט"ז אסור לדעת רש"י אלא דאין חוששין לדעה זו משום דרוב המשריצים משריצים במינם ולכך מותר בנמצא בבית הרחם דאמרינן דג עייל דג נפיק:

סעיף י׳

דג טמא שנמצא במעי דג טהור (כג)אסור (ל' רמב"ם פ"א מהמ"א דין ה'):

באר היטב (1)

(כג) אסור. כתב הט"ז בשם הטור דלא חשיב כמעוכל כיון שהוא שלם ופי' דכל שלעסו בשיניו ובלעו מקרי מעוכל אבל כשבלעו שלם אע"פ שעכשיו מרוסק קצת לא חשיב כמעוכל ונ"מ מזה לחטה הנמצאת בזפק העוף בפסח דלא חשיבה כמעוכלת אע"פ שנתרסקה קצת (ועיין בא"ח סימן תס"ז דיש מתירין בחטה דחשיב כמעוכל) וכ' הש"ך מיהו בנמצא שיצא לחוץ שרי דחשיב כמעוכל והוי כעפרא בעלמא:

נוסח השולחן ערוך: אשלי רברבי: שלחן ערוך יורה דעה, למברג תרמ״ח; באר היטב: תורת אמת 357 – באמצעות ספריא (נחלת הכלל). השיוך של קטעי השיעור לסעיפים נעשה אוטומטית; "משוער" = יש לבדוק.