סימן ס״ט – דיני מליחה והדחה
סעיף א׳
צריך (א)להדיח הבשר קודם מליחה (ואם הדיחו (ב)הטבח אין צריך להדיחו בבית) (טור) ואם אחר שהדיח חתך כל נתח לשנים או לשלשה (או שהסיר טלפי הרגלים לאחר ההדחה) (ארוך כלל ד' וי"ז) צריך (ג)לחזור ולהדיחם: הגה ואם לא עשה כן הוי כלא הודח כלל (שם) הדחת הבשר לכתחלה יזהר לשרותו נגד חצי שעה ולהדיחו היטב במי השרייה אבל אם לא שראו רק הדיחו (ד)היטב סגי ליה ואחר כך ימתין מעט שיטפטפו המים קודם שימלחנו שלא ימס המלח מן המים ולא יוציא דם (הגהות ש"ד והגהות אשיר"י פכ"ה ובארוך כלל א') ונהגו שלא (ה)להשתמש בדברים אחרים בכלי ששורין בו בשר ואם נשתהה הבשר בשרייתו מעת לעת הבשר וגם הכלי (ו)אסורין ועיין לקמן סימן זה אבל פחות מעת לעת אין להקפיד ואף במקום שנאסר הכלי מותר לחזור (ז)ולשרות בו (בארוך) דין בשר שמלא (ח)קרח כיצד נוהגין עם שרייתו עיין לעיל סימן ס"ח:
באר היטב (10)
(א) להדיח. הש"ך כתב בשם הר"ן הטעם כדי שיתרכך הבשר ויצא דמו ע"י מליחה והמרדכי כתב הטעם שהדחה ראשונה היא להעביר הלכלוך שעל החתיכה דאל"כ המלח נתמלא ממנו ושוב לא יוציא המלח הדם שבחתיכה ולהנך תרי טעמי מהני אם יחזור וידיחנו וימליחנו אפילו אחר זמן אבל הגמ"י כתבו בשם סמ"ק הטעם מפני שהמלח מבליע ואינו מפליט דם בעין ולא שייך גביה לומר דמשרק שריק ולא כבולעו כך פולטו ולפ"ז לא אמרינן ג"כ איידי דטריד לפלוט לא בלע והרא"ה כתב משום דם בעין שהוא על הבשר שאין המלח מפליט אלא דם הבלוע שהוא לח אבל לא מה שנתייבש על פניו ואם לא ידיחו אותו תחלה יש לחוש שמא לאחר שיניח מלפלוט דם וציר יהיה ניתך ויבלענו. והב' דעות בסעיף ב' אם מלח ולא הדיח תחלה נחלקו בטעמים אלו עיין ט"ז (ועיין כנ"ג הנפקותא בטעמים אלו) וע"ל ס"ס ע':
(ב) הטבח. כתב הש"ך דלא מועיל אפילו בדיעבד מה שרוחצים הטבחים הצלעות שלמות בבי טבחי כמו שרגילין לשפוך עליהם בהעברה בעלמא לנאותה דאינו קרוי הדיחו הטבח אלא כששרה אותו קצת כדרך שמדיחין בשר כשרוצים למלחו מיהו אי ידעינן דהדיחו הטבח אמרינן מסתמא הדיחו יפה:
(ג) לחזור. כתב הש"ך דאף בדיעבד יש לאסור אם לא הדיח דאגב דוחקא דסכינא מפליט (ופר"ח כתב אפילו לא חתך אלא ביד צריך לחזור ולהדיח) ודוקא אם הסיר טלפי הרגלים אבל אם לא היה מסירם נחשב הכל כחתיכת בשר א' ודי בהדחתן כך כמות שהן הואיל ואין כאן דם נראה לעינים:
(ד) היטב. כתב הש"ך דוקא אם עדיין לא נמלח אבל אם נמלח אף בהדחה מועטת סגי ליה בדיעבד:
(ה) להשתמש. כתב הש"ך ובדיעבד אם נשתמש בו אפילו רותח מותר אם הדיחו קודם:
(ו) אסורים. דכבוש הוי כמבושל אבל אם שהה בו מי הדחה לחוד אין איסור מאחר שדם מעורב במים ומיהו אם אין ס' כנגד הדם אין להתיר רק בה"מ (ע"י):
(ז) ולשרות. והטעם איתא בש"ך בשם או"ה דהא אין שורין בו בשר השני מעל"ע ואינו בולע ומשמע דאסור לשרות בה מעל"ע בשר שנמלח כבר והודח כהוגן מטעם שנכבש בכלי איסור ופשוט הוא מיהו בדיעבד שרי דהא לא נעשה כבוש עד אחר מעל"ע ואז הוי נותן טעם לפגם (ופר"ח חולק) ע"ל סי' ק"ה ובר"ס צ"א:
(ח) קרח. כתב מהרש"ל בשר שנקרש אסור למלחו עד שירפה אותו כמו שהיה בתחילה ואם נמלח ואח"כ נקרש קודם ששהה שיעור מליחה אם נפשר אח"כ טוב למלחו פעם אחרת ולשהותו שיעור מליחה ואם לא מלחו פעם אחרת ושהה שיעור מליחה אחר ההפשר ונתבשל מותר בדיעבד (ואם לאו אסור דעת הקרישה לא מצטרף. רש"ל. וכתב פר"ח אבל אם נשתהה זמן מהריפוי קודם התחלת הקרישה אע"פ שלא שהה אחר ההפשר כשיעור מליחה כיון שנשתהה שיעור מליחה בהפשר ראשון ושני אע"פ שנקרש בנתיים מצטרפין ע"ש. כתב מ"י בת' סימן י"ד בשר ששרה אותו במים ונקרש הבשר תיכף עם המים ונעשה קרח ושהה עם הקרח כמה ימים בלי מליחה. העלה דאם שהה ג' ימים בתוך הקרח דיש לאסור הבשר לבישול ממ"נ אי חשבינן הקרח כמים א"כ הוי כבשר ששהה במים מעל"ע שמבליע הדם ואם לא חשיב הקרח כמים א"כ הוי כבשר ששהה ג' ימים בלא הדחה אבל לצלי מותר בכל ענין ע"ש שהוכיח דקרח לא חשיב כמים. כתב ב"ח מה שנוהגין לשרות בכלי שקורין פענדי"ל או קעסל"י לא יפה עושים אא"כ רוצה אח"כ להכשיר. ופר"ח ס"ק ח' כתב דאין לבטל המנהג וכ"כ בחידושי הרשב"א כל כלי שדרכו של אדם להדיחו קודם שישתמש בו אין נמנעים מלהשתמש בו איסור צונן ואח"כ ידיחו וישתמש בו היתר ואין חוששין לפשיעה ע"כ. כתב מ"ב מותר לשרות בשר בכלי של עובד כוכבים):
(מה) חצי. דהוא שיעור ההדחה ששרה במים כמ"ש רמ"א בסעיף א' והש"ך כתב דל"ד אלא פחות מעט ובדיעבד שרי אם הודח מעט תוך ג"י אם היה מנוקר מגידי הדם ומ"מ צריך אח"כ הדחה כהוגן קודם למליחה לקדירה אפילו בדיעבד ולכתחלה יש לשרותו היטב כשרוצה להשהות עוד ג"י ואין להחמיר כ"כ בדינים אלו כיון שלא מצינו חומרא ששהה ג"י בלא מליחה בש"ס וגם הריב"ש סי' פ"ו שדא בה נרגא ע"ש:
(מט) המלוכלך. (פי' שלא פלט כל דמו עדיין ע"י מליחה ודין זה כתב רמ"א בסעיף א' ועיין פר"ח). כתב הש"ך דלאו דוקא דאפי' אינו מלוכלך אסור מטעם כבוש אלא דצ"ע למה מתיר אותו לצלי אם הוא מלוכלך וזה לא נמצא בשום פוסק ואולי דעת המחבר אפילו מלוכלך מ"מ כיון שנשרה ונתערב הדם במים אז לא חשיב דם בעין וצ"ע עכ"ל:
סעיף ב׳
אם מלח ולא הדיח תחלה ידיחנו וימלחנו שנית ויש אוסרין: הגה וכן נוהגין אפילו לא נמלח רק מעט כדרך שמולחים (ט)לצלי ואפילו לא שהה במלחו שיעור מליחה (ארוך וש"ד וסמ"ג) מיהו במקום הפסד מרובה יש להתיר (ב"י) ואם לא הודח רק מעט קודם שמלחו מותר (יא)בדיעבד והוא הדין אם היה (יב)ס' בחתיכה נגד דם שעליו (הגהת ש"ד בשם מהרא"י) ואם נמלח חתיכה בלא הדחה עם שאר חתיכות שאר חתיכות (יג)מותרות והיא אסורה (בארוך כלל ד' דין ה'):
באר היטב (4)
(ט) לצלי. הב"ח מתיר במליחה מועטת ולא שהה ואין כן דעת הט"ז ע"ש:
(יא) בדיעבד. כתב הש"ך ומשמע דכיון שנמלח אף שלא בישלו עדיין חשוב דיעבד וא"צ לחזור להדיחו ולמלחו:
(יב) ס'. לשון הת"ח ואע"ג דאין לך חתיכה שיש בה ס' נגד דם שעליו היינו בסתם אבל אי ידעינן דיש בה ס' ודאי מהני בדיעבד. ואם נתבשל אותה חתיכה בעינן ס' נגד כל החתיכה וחתיכה עצמה אסורה:
(יג) מותרות. דלגבי האחרות מיקרי דם פליטה וכבכ"פ:
סעיף ג׳
לא ימלח (יד)במלח דקה כקמח ולא במלח גסה ביותר שנופלת מעל הבשר אילך ואילך (ואם אין מלח אחר רק מלח דק כקמח מותר למלוח בו) (ד"ע):
באר היטב (1)
(יד) במלח. כתב הט"ז בשם רש"ל מ"כ נוהגים המדקדקים ליזהר שלא לתת שום בשר שלא הודח לא על שום דף או שלחן מיוחד לכך דשמא יש מלח על מקום הנחת בשר ולאו אדעתיה עכ"ל ומזה יש ללמוד שלא לתת מלח על מקום המיוחד לתת שם בשר כשמביאין אותה מבית הטבח (וכתב פר"ח ואין להניח בשר בקופות שאינם מיוחדים לכך כי רבים מקילין להניח גם באותה קופה ירקות וכיוצא בזה מפני שהדם נסרך בקופות ואוכלים הפירות שהניחו שם אח"כ בלא הדחה כלל ואף אם ידיחו הקופות או הפירות שמביאין בהם אינו כלום דהוי מידי דלאו אורחיה בהדחה כדלקמן סימן צ"א עכ"ל):
סעיף ד׳
יפזר עליו מלח שלא ישאר בו מקום מבלי מלח וימלח כדי שלא יהא ראוי לאכול עם אותו מלח ואינו צריך להרבות עליו מלח יותר מזה ומולחו משני צדדים ועופות צריך למלחם גם מבפנים ואם לא מלחם אלא מבפנים או מבחוץ וכן חתיכה שלא נמלחה אלא מצד אחד מותר: הגה ויש אוסרים אפילו (טז)בדיעבד (מהרא"י בהגהות ש"ד וארוך כלל ו') והכי נהוג אם לא לצורך ודוקא אם כבר (יז)נתבשל כך אבל אם לא נתבשל עדיין לא יבשלנו כך אלא אם הוא תוך י"ב שעות שנמלח יחזור (יח)וימלח צד השני שלא נמלח עדיין ויבשלנו אחר כך ואם הוא (יט)אחר י"ב שעות אזי יצלנו דנורא משאב שאיב ואין הצד שנמלח כבר בולע מצד שלא נמלח (שם):
באר היטב (4)
(טז) בדיעבד. כתב הש"ך דזה קאי נמי ארישא שאף בדיעבד צריך שלא ישאר מקום מבלי מלח וכ"פ מהרש"ל רק הב"ח מקיל בזה וכך נוהגין העולם שאין מדקדקין בכך עכ"ל:
(יז) נתבשל. כתב הש"ך דהכי פירושו הא דאסור בדיעבד ואין לו תקנה דוקא אם נתבשל כך וכו' אבל לצורך דהיינו במקום הפסד מרובה וכה"ג יחזור וימלח צד השני תוך מעל"ע כמ"ש הר"ב ס"ס ע' ודוחק לחלק דשאני הכא דאפשר בצלי עכ"ל:
(יח) וימלח. כתב הש"ך דכיון שפולט עדיין ציר פולט מה שבולע מצד השני (או שלא נבלע כלל אבל אח"כ יש לחוש שמא בלע מצד השני מאחר שכבר כלה כל פליטתו. אע"ג דבסי' ע' כתב רמ"א דבה"מ יש לומר שפולט ציר עד יום שלם מ"מ כאן לא שייך הפ"מ הואיל שיש היתר בצלי. ט"ז) ונראה דמיירי כשלא הודח אבל אם הודח אחר מליחתו מיד נסתמין נקבי הפליטה ולא מהני מליחה אח"כ וע"ל סי' ע':
(יט) אחר. והט"ז מסיק להלכה כיון דכאן יש קולא בלא"ה בדיעבד יש להתיר אפילו אחר י"ב שעות כמו בחלחולת ע"ש ונקודת הכסף מחלק דשאני חלחולת דאין מחזיקין בו דם רק בשומן ע"ש:
סעיף ה׳
אחר שנמלחה החתיכה אם (כ)חתך ממנה אינו צריך לחזור ולמלוח מקום החתך:
באר היטב (1)
(כ) חתך. כתב הש"ך דוקא אחר שנמלחה החתיכה כראוי אבל תוך שיעור מליחה צריך להדיחה שם היטב ולחזור ולמלחה כמ"ש הרב ס"ס ך':
סעיף ו׳
שיעור שהייה במלח אינו פחות מכדי הילוך מיל שהוא כדי שלישית שעה (כא)בקירוב: הגה ועל זה יש לסמוך (כב)בדיעבד או אפילו לכתחלה לכבוד אורחים או לצורך שבת אבל בלאו הכי המנהג להשהות במליחה שעור שעה ואין לשנות (מהרא"י בת"ה סימן קס"ז ובהגהת ש"ד ואו"ה כלל א'):
באר היטב (2)
(כא) בקירוב. דהיינו פחות חלק ל' מן השעה לפי חשבון מהלך אדם בינוני וכו' ש"ך (וסימנו במלח תמלח. במלח גמטריא מיל. או"ה):
(כב) בדיעבד. דהיינו אם הודח אחר ששהה שיעור מיל ונתבשל:
סעיף ז׳
קודם שיתן הבשר בכלי שמדיחו בו ינפץ מעליו המלח שעליו או ישטפנו במים ואחר כך יתן הבשר בכלי שמדיחין בו וידיחנו פעמים וישטוף הכלי בין רחיצה לרחיצה: הגה וי"א שצריכין להדיח הבשר ג' פעמים (חדושי אגודה בשם א"ז ומהרא"י ואו"ה כ"א דט"ו והג"א) והכי נוהגין (כד)לכתחלה על כן ישטפנו או ינפץ המלח מעליו וידיחנו ב' פעמים דזה הוי כהדחה ג' פעמים או ישים המים תוך הכלי ואחר כך יניח בו הבשר וידיחנו ג' פעמים והכי נהוג ולכתחלה יתן מים הרבה בהדחה ראשונה כדי שיבטלו כח המלח שבציר (ד"ע) מותר להדיח הבשר במי (כו)פירות ואין צריך מים (הר"ן פ' השוחט ותוספ' שם):
באר היטב (2)
(כד) לכתחילה. אבל בדיעבד אם לא הודח רק פעם א' ונתבשל כך מותר כדלקמן ס"ס ט':
(כו) פירות. כתבו הט"ז וש"ך אפילו הדחה ראשונה שקודם המליחה וצ"ע (וכתב רמ"א סי' קל"ב דוקא הדחה אחרונה אבל ראשונה לא דמטרשי ליה. כתב בה"י ונ"ל דאסור נמי בהדחה ראשונה שכר או טיש בי"ר אף שהוא כמים אבל הדחה אחרונה מותרת עכ"ל):
סעיף ח׳
אם לא ניפץ המלח שעליו ולא שטפו אין לאסור כי המים שבכלי מבטלין כח המלח: הגה ואפילו המים מועטים מ"מ מבטלים כח הציר (ד"ע וארוך כלל ו' ומהרא"י) ויש מתירין אפילו לא היו מים כלל בכלי והניחו בו הבשר דאין לחוש בשעה (כח)מועטת כזו שעוסקין בהדחת הבשר (ש"ד ואו"ה כלל א' וי' וע"ל ס"כ) ויש לסמוך עלייהו ואין לחוש בכל זה רק בהדחה ראשונה אבל לאחר הדחה ראשונה אין לחוש (כך משמע ממרדכי ור"ן) ואין חילוק בין אם הדיחו בכלי כשר או (כט)טריפה או חולבת ואם היה מעט מים בכלי שמבטל כח המלח שאינו חשוב עוד כרותח אפילו הכלי חולבת או הטריפה (ל)מלוכלך עדיין באיסור מותר (בארוך):
באר היטב (3)
(כח) מועטת. כתב הש"ך בשם או"ה דאפילו נמצא קצת מוהל תוך הקערה שרי בזמן מועט ואם נמצא ציר ממש בכלי נאסר מיד:
(כט) טריפה. כתב הש"ך ומשמע דאפילו הכלי בן יומו מותר כשאינו מלוכלך (אבל אם מלוכלך אין היתר אא"כ שהיה מעט מים בכלי כדמסיק אח"כ):
(ל) מלוכלך. כתב הט"ז שעכ"פ צריך מעט מים בכלי ורש"ל פסק דאף אם הכלי חולבת מלוכלך בשיורי פרורי מאכל חלב אפילו הוא לח אינו אוסר אא"כ נשתייר בו לכלוך חלב ממש:
סעיף ט׳
בשר שנמלח ונתבשל בלא הדחה אחרונה צריך שיהא בו ששים כדי (לא)המלח שבו: הגה וכל הקדירה (לב)מצטרף לששים (ש"ד וע"פ עיין ס"ק ל"ד) ואם יש בקדירה כ"כ כמו החתיכה שנמלח ולא הודח הכל שרי דודאי איכא ששים נגד המלח שעל החתיכה דהחתיכה עצמה בודאי היא שלשים נגד המלח שעליו (בארוך כלל י"א ד"ד) ואי ליכא ס' בקדירה נגד המלח אפילו לא הושם רק בכלי שני הכל אסור דמאחר שיש שם מלח וציר אפילו בכלי (לג)שני מבשל (שם דין א' ובמרדכי) ובשר יבש יש להתיר אפילו בכלי ראשון דודאי יש ס' נגד המלח שעליו מאחר שכבר נתייבש (מרדכי פכ"ה וראב"ן וב"י בשם הג"ה אשיר"י וש"ד) אבל לכתחלה יזהר אפילו בבשר יבש שלא לבשלו או להדיחו במים שהיד סולדת בהם בלא הדחה אחרונה (ש"ד שם) וכל זה מיירי שלא הודח באחרונה כלל אבל אם הודח רק פעם אחת ונתבשל כך מותר דבדיעבד סגי ליה בהדחה אחת באחרונה (מהרא"י בהגהת ש"ד) מלח שמלחו בו פעם אחת אסור למלוח בו פעם (לד)שנית (כל בו וד"ע ודעת רוב הפוסקים) וכל שכן שאסור לאכול המלח אחר שמלחו בו:
באר היטב (4)
(לא) המלח. הט"ז כתב הטעם דהמלח כולו נעשית נבלה והש"ך השיג ע"ז דהא המחבר ס"ל דלא אמרינן חנ"נ אלא בבשר בחלב אלא הטעם הוא דלא ידעינן כמה דמא בלע וא"ל הא קי"ל מילתא דעבידא לטעמא אפילו באלף לא בטיל והמלח לטעמא עבידא זה אינו דדוקא אם גוף האיסור נותן טעם משא"כ כאן המלח אינו אסור אלא מכח הדם שבו והדם אינו עביד לטעמא ומיהו מ"ש הטור והרב נגד המלח הוא לאו דוקא אלא ס' נגד לחלוחית דם ומלח שעליו מבחוץ בעינן:
(לב) מצטרף. כתב הש"ך הטעם דמיד שבא החתיכה למים נימס כל המלח ודם שעליו ונופל לקדרה ולא מקרי הכא איסור דבוק ואפילו החתיכה עצמה מותרת וכך נוהגין כל בעלי הוראה ודלא כמהרש"ל עכ"ל (ובס' שני לוחות פסק להחמיר לעצמו ולאסור אותה החתיכה אף כשיש שם ס' כדעת מהרש"ל):
(לג) שני. כתב הט"ז ומהרש"ל מתיר בדיעבד והמקיל כדבריו לא הפסיד וגם הש"ך כתב דבהפסד מרובה יש להקל ואי מותר להניח בשר שור שאינו נמלח כלל בכלי ראשון שהיד סולדת בו מסקנת הט"ז להתיר וכתב שכן דעת מהרש"ל ועיין בא"ח סי' שי"ח ס"ט. וכתב הש"ך דחומץ ושאר דבר חריף כה"ג מבשל ג"כ אף בכלי שני (ועי' פר"ח). כתב ט"ז מעשה באשה שבשלה בשר ושכחה אם מלחה תחלה והתרנו מכח ספק דרבנן לקולא דדם שבישלו דרבנן ועוד סרכא נקט ואתי שרגילה כל ימיה למלוח קודם בישול ע"ש וש"ך בנה"כ חולק עליו דהכא איתחזק אסורא דדם ע"ש ופר"ח הסכים עם הט"ז ע"ש:
(לד) שנית. כתב הש"ך ובדיעבד אם נתבשל כבר מותר אבל אם לא בשלו עדיין ידיחנו ויחזור וימלחנו. ופר"ח כתב בדיעבד דהיינו שמלח בו פעם אחרת סגי בהכי וא"צ לחזור ולמלחו וכן עיקר:
סעיף י׳
עובד כוכבי' משמש בבית ישראל ונתן הבשר בקדירה ואין ידוע אם הדיחו אם יודע העובד כוכבים מנהג ישראל סומכין על דבריו אם היה שם ישראל יוצא ונכנס או שום קטן בן דעת: הגה ובחד מינייהו סגי (טור) או במסיח לפי תומו שהדיחו יפה או שישראל אפילו קטן יוצא ונכנס דמרתת הואיל (לו)ויודע מנהגי ישראל מיהו אם מיחה לעובד כוכבים שלא ידיחו בלא רשותו והוא עבר על דבריו אסור דהא חזינן דאינו מרתת ואין לסמוך גם כן אדבריו (הגהת ש"ד ואו"ה):
באר היטב (2)
(י) שהה. כתב בד"מ דהיינו לקדירה אבל לצלי שרי אם לא שהה שיעור מליחה כמ"ש בסי' ע"ו ס"ב ומהרש"ל וב"ח אוסרים אפילו לצלי אפילו לא שהה ומסקנת הש"ך כדעת הד"מ וכתב דגם מ"ש הב"ח דבשהה אסור אפילו במקום הפסד מרובה אף ע"י מליחה והדחה שנית לא מחוור:
(לו) ויודע. כתב הש"ך דהב"ח תמה ע"ז דהיאך שייך מסל"ת כשיודע שאיסור והיתר תלוי בזה כדלקמן סימן צ"ח. ולק"מ דל"ד לסימן צ"ח דהתם יהבינן ליה למטעם אם יש בו איסור או לאו הלכך כשיודע שהאיסור והיתר תלוי בזה ודאי אין כאן מסל"ת משא"כ הכא דאפשר לומר דאע"פ שיודע מנהג ישראל מ"מ משכחת לה כגון דהסיח לפ"ת לפני אחרים שלא שאלוהו אם הדיחו והסל"ת דהדיחו והגע עצמך דהא קי"ל בא"ע סי' י"ז דמומר לעבודת כוכבים נאמן לעדות אשה במסל"ת ולא אמרינן כיון שיודע שהאיסור והיתר תלוי בזה חזקתו משקר אלא ודאי דמשכחת לה בכה"ג וכתב בט"ז מאחר שהטעם שהעובד כוכבים נאמן כאן במסל"ת הוא מפני שאינו אלא איסור דרבנן בדם שמלחו ע"כ הוריתי באשה א' שבשלה בשר ושכחה אם מלחה אותו תחילה או לא והתרנו מכח זה דלא הוי אלא ספיקא דרבנן ולקולא והא דלא אמרינן אוקמא אחזקתה דמעיקרא שלא היה מלוח משום דאיכא רוב נגד החזקה דרוב פעמים מולחים תחלה ורוב עדיף מחזקה. וכתב עוד בשם הדרישה דמ"ש רמ"א כאן הואיל ויודע מנהג וכו' לאו דוקא יודע אלא ראוי להיות יודע מירתת העובד כוכבים ובנקה"כ השיג עליו דלא דק דהאי הואיל ויודע קאי אעובד כוכבים ולא אקטן וק"ל:
סעיף י״א
בשר (לז)שנתבשל בלא מליחה צריך שיהיה בתבשיל ששים כנגד אותו (לח)בשר ואז מותר הכל: הגה ויש אוסרים אותה חתיכה אפילו בדאיכא ס' נגד החתיכה (טור בשם י"א והגהות מיימוני בשם סמ"ק והגהות ש"ד וארוך ומהרא"י ומרדכי בשם ראב"ן) והכי נהוג אם לא לצורך כגון לכבוד שבת או לכבוד (לט)אורחים דאז יש לסמוך אדברי המקילין (ב"י בשם א"ח וד"ע עד"מ) ואם נמלחה חתיכה ולא נמלחה (מ)כראוי דינה כאילו לא נמלחה כלל וכן בשר ששהה ג' ימים בלא מליחה אף אם נמלח דינו כאילו לא נמלח ואם נתבשל צריך ס' (מא)כנגדו (או"ה):
באר היטב (5)
(לז) שנתבשל. כתב הש"ך אף אם לא נתבשל לגמרי רק ששמוה בקדרה שמקצתה חם והיד סולדת בה:
(לח) בשר. דלא ידעינן כמה דמא נפק מיניה והקשה הב"ח דהא בשובר מפרקת בהמה בסי' ס"ז ס"ל דאסור משום דפירש ממקום למקום וה"נ יהיה אסור מה"ט אותה החתיכה וכתב הט"ז דלק"מ דהכא בבישול כל מה שפירש יוצא לחוץ וכל שלא יוצא לחוץ אינו פורש כלל:
(לט) אורחים. או במקום הפסד מרובה. ש"ך. וכתב בת"ח כלל ב' בתרנגולת שהיא חלולה איכא למיחש שמא פירש ממקום למקום ואסור כה"ג אפילו בשעת הדחק והפסד מרובה ופר"ח ס"ק מ"ד פסק להתיר משום שהרוטב מבלבל ומוליך הדם בכל ומתבטל בס' וכ"כ בס' נה"כ:
(מ) כראוי. כתב הט"ז דהיינו שלא שהה שיעור מליחה ואם לא נמלחה רק מצד א' נתבאר דינו בסעיף ד' ע"ש:
(מא) כנגדו. וכתב הש"ך אבל החתיכה עצמה אסורה אף דאיכא ס'. הר"ש הלוי סימן י' הורה להתיר בשר ששהה ג"י בלא מליחה ונמלחה בטעות עם חתיכות אחרות ונתבשלו כולם יחד ולעת האוכל נזכרו שחתיכה א' היתה מבשר ששהה ג"י בלא מליחה דכולם מותרות באכילה ועיין בב"ש סי' נ"ה ובבי"ע סי' קע"א:
סעיף י״ב
בשר ששהה ג' ימים מעת לעת בלא מליחה נתייבש דמו בתוכו ולא יצא עוד ע"י מליחה ואין לאכלו (מב)מבושל אלא צלי ואחר שצלאו לא (מג)יבשלנו ואם בישלו מותר (ואין להשהות בשר ג' ימים בלא מליחה (מד)דחיישינן שמא יבשלו (ב"י בשם פסקי מהרא"י סימן קצ"א):
באר היטב (3)
(מב) מבושל. כ' הש"ך ואפי' שיתנו במים פושרים כדי שיתעורר דמו לצאת לא מהני:
(מג) יבשלנו. כתב הש"ך דשמא לא יצא כל דמו ע"י צליה ויצא אח"כ ע"י בישול דהבישול פועל יותר מצליה ואם בשלו מותר שאנו תולין לומר שיצא הכל ומה שנשאר ולא יצא שוב לא יצא ג"כ ע"י בישול ול"ד לכבד בר"ס ע"ג דג"כ אין לה היתר ע"י מליחה כ"א ע"י צליה ומותר לבשלה אחר הצליה אפילו לכתחלה דהתם אינו מועיל מליחה משום רבוי דם שבה ומסתמא נפלט הכל בצליה ומה שלא נפלט בצליה לא יפלוט בבישול אבל הכא אינו מועיל מליחה משום שכבר נתייבש דמו בתוכו ואפשר דצלי אינו פועל לרכך הדם שיצא הכל והבישול פועל לרככו. וכתב עוד דלצלי מותר בלי מליחה אלא דלכתחלה יש למלחו קצת כשאר צלי ואפילו לא ניקר אותו מגידי הדם שבו מותר לצלי וע"ל סי' ס"ד סי"ח נתבאר דלכתחלה יש לנקר הבשר מחלב שבו תוך ג"י ובדיעבד אם מנקרו אח"כ מותר אף לקדרה ע"ש. וכתב בט"ז בשם מהרש"ל על בשר ששהה ג"י בלא מליחה ואח"כ מלחו אותו בכלי מנוקב וכו' ע"ש וכתב עוד הט"ז וכן נראה אם מלח בשר ששהה ג"י בלא מליחה עם שאר בשר שנמלח להוציא דמו דאסור זה הבשר ששהה ג"י דשמא בולע מהדם שיוצא משאר הבשר דאין הבשר נתקשה כ"כ לומר ששוב לא יבלע דבר בתוכו וע"כ לא נסמוך בשום דבר לקולא וה"ה אם מלח בשר ששהה ג"י עם שאר בשר שכבר נמלח והודח בכלי שאינו מנוקב אסור גם שאר הבשר כיון שמונח בכלי שאינו מנוקב ומצאתי בקובץ ישן שאם אחר ששהה ג"י מלחוהו כשיעור מליחה והדיחוהו וצלאוהו שוב מותר לבשל (ועיין צ"צ סי' ח' ובי"ע סי' קע"א):
(מד) דחיישינן. פי' דאין להשהות כדי לצלותו דחיישינן דלמא אישתלי ומבשל ליה:
סעיף י״ג
ואם שרו אותו במים תוך הג' ימים יכול להשהותו עוד שלשה ימים אחרים פחות חצי שעה (אגור) (בשר שנמלח וספק אם נמלח תוך ג' מותר) (בארוך):
סעיף י״ד
בשר ששהה שלשה ימים בלא מליחה ונתערב אותה חתיכה בחתיכות אחרות (מו)בטלה ברוב ומותר לבשל כולן ואפי' היתה ראויה (מז)להתכבד. (וכן הדין בנתבשל בלא (מח)מליחה ונתערב אח"כ באחרות (או"ה):
באר היטב (3)
(מו) בטלה. פי' אם נתערבה בחתיכות אחרות שלא שהו עדיין ג"י ולא נמלחו עוד מותר לבשל כולן כשימלח כולן א"נ מיירי שא' נמלחה אחר ששהה ג"י והאחרות נמלחו תוך ג"י דמותר לבשל כולן בלא מליחה ולא אמרינן דהוי דבר שיש לו מתירין בצלי דקי"ל אפילו באלף לא בטיל דלצלי לא נאסר מעולם והא דמותר לבשל כולן דוקא כ"א בפני עצמו או אפילו כולן בקדרה א' כשירבה עליו היתר עד ס' הא לאו הכי לא כדלקמן סימן ק"ט ס"ב וע"ש ומה שלא כתב רמ"א כאן להשליך א' או ליתן לעובד כוכבים היינו משום שאין זה אלא חומרת הגאונים אין להחמיר עד כאן לשון הש"ך:
(מז) להתכבד. דאין איסורה אלא מחמת דם הבלוע בה. (והדם אין ראוי להתכבד ומה שלא הוי דשיל"מ משום דאע"פ שיש לו היתר לצלי מ"מ אין היתר למה שהוא אסור עכשיו דהיינו לקדרה):
(מח) מליחה. כתב הש"ך דצ"ע דהא קי"ל לקמן בסימן ק"ט דמין בשאינו מינו צריך ס' מטעם דאם יבשלם יתן טעם א"כ הכא אמאי סגי ברוב הא הדם יתן טעם כשיבשלם בשלמא אהמחבר לק"מ דס"ל כיון שבשר ששהה ג"י אינו אלא חומרת הגאונים לא החמירו כולי האי אבל הרמ"א כתב שכן הדין בנתבשל בלא מליחה דזה הוא אסור מן הדין קשה למה יהא בטל ברוב ואפשר דלא אתא אלא לאשמועינן דלא נאסר משום חתיכה הראוי להתכבד ורוב הוא לאו דוקא אלא צריך ס' וצ"ע. וכתב הט"ז בשם מהרש"ל דאם נתערבה חתיכה שלא נמלחה עם שני חתיכות שנמלחו מותרין וא"צ למלוח את כולם מספק ולא הוי דשיל"מ כיון שצריך הוצאה למלחן כמו בכלים בסי' קכ"ב והוי על בשר זה דין יבש ביבש שמבואר בסי' ק"י מה דינו:
סעיף ט״ו
בשר המלוכלך בדמים שנשרה במים מעת לעת יש אוסרים לאכלו כי אם צלי אלא אם כן יש במים ס' (נ)כנגדו (עיין ס"ק נ"ו. ויש (נא)אוסרים אפילו לצלי והכי נהוג) (או"ה):
באר היטב (3)
(נ) כנגדו. כתב הש"ך ואז החתיכה עצמה ג"כ מותרת דלא אמרו כבוש כמבושל לכל דבר רק שבולע ומפליט אבל אינו מבלבל טעם החתיכה כמו ברוטב ומהרש"ל אוסר אותה חתיכה ועכ"פ יש לסמוך אדברי הר"ב להתירו לצלי:
(נא) אוסרים. אפילו אינו מלוכלך. ש"ך:
(נט) צלי. והטעם איתא בש"ך משום דהוי כבוש כמבושל והא דפסק בסעיף ט"ו דבעינן מעת לעת למיחשבי' כבוש כמבושל היינו משום דהתם ליכא רותח דמליח ומה"ט פסק לעיל דמותר לצלי וכאן אוסר אף לצלי אבל פחות מהאי שיעורא אף מה שבתוך הציר לא נאסר אלא כדי קליפה ושיעור מליחה עיין לקמן סי' צ"א ס"ה:
סעיף ט״ז
אין מולחין אלא בכלי מנוקב או על גבי קשין וקיסמין או במקום מדרון בענין שאם ישפך שם מים יצאו מיד: הגה ודף חלק ברהיטני שמים זבין ממנו אין צריך להניחו במדרון אבל אם אינו חלק ברהיטני צריך להניחו במדרון שיצאו המים ממנו (שערים ש"ו ובב"י בשם ת"ה סימן קע"ב) ואפילו בכלי מנוקב יזהר לכתחלה שיהיו הנקבים פתוחים (בארוך כלל ג') ולכן לא יעמידו על גבי קרקע כי היא ככלי שאינו מנוקב (ע"ל ס"ס ע') וכן מחמירין קצת לשום תוך הכלי מנוקב קש או קסמין כי הבשר יסתום הנקבים (הגהות אשיר"י פכ"ה ובארוך כלל א') (נב)ובדיעבד אין לחוש לכל זה. (ד"ע): ואם מלח בכלי שאינו מנוקב אסור להשתמש באותו כלי בדבר (נג)רותח: הגה ואם נשתמש בו בעי קליפה אם הוא דבר יבש (רשב"א ואם הוא דבר לח בעינן ששים נגד קליפה מן (נד)הקערה (ב"י בשם י"א): ויש אומרים שאפי' בצונן אסור להשתמש בו בלא (נה)הדחה ואם נשתמש בו בלא הדחה ידיח מה שנשתמש בו: הגה אבל מותר לחזור ולמלוח בה בשר לאחר שנקבוה או אפילו בלא (נו)נקיבה אם הבשר שהה כבר במליחתו והודח (ב"י בשם הגהת ש"ד וארוך):
באר היטב (5)
(נב) ובדיעבד. כתב הט"ז זה לא קאי אמ"ש המחבר בענין שאם ישפך שם מים וכו' דבזה ודאי אפילו בדיעבד אסור כל שאין המים יורדים אלא מתכנסים למקום א' דהוי ככלי שאינו מנוקב (וכ"כ כה"ג. ויש ליזהר למלוח בקצה הספסל דבספסל יש נקבים גדולים ומתקבצים שם הציר ובשר נכנס תוך החור דזהו ודאי איסור גדול דהוי ככלי שא"מ):
(נג) רותח. אפילו לאחר שהודח הכלי. ש"ך. והא דאמרינן אין מליחה לכלים פי' הב"י דאין הבלוע יוצא ע"י מליחה אבל שפיר הוא בולע ע"י מליחה ומה שנבלע כבר אינו יוצא ע"י מליחה אלא ע"י בישול ומש"ה אסור להשתמש באותו כלי בדבר רותח אע"ג דמליחה ה"ה כרותח היינו כרותח דצלי אבל לא כמבושל:
(נד) הקערה. כתב הש"ך דהג"ה זו צ"ע ונראה לכאורה לפרש דמיירי כאן שהקערה היא חם לכך אם הוא דבר יבש סגי בקליפה ואם נתן בה רותח יבש שיש בו רטיבות קצת צריך נטילה ואם הוא דבר רותח לח כרוטב צריך ס' נגד הקליפה מן הקערה אף במקום שלא נגע שם הרוטב ואין צריך ס' נגד כל הקערה משום דמתחלה לא נאסרה במליחה רק כדי קליפה אלא שדוחק לפרש דמיירי שהקערה חמה וגם דוחק לפרש דצריך ס' נגד קליפה מן הקערה אף במקום שלא נגע הרוטב ועוד דדוחק לומר דמיירי בדבר יבש לגמרי אלא ודאי מיירי כאן כשהיא קר ואפ"ה צריך קליפה אפילו נשתמש בו דבר יבש לגמרי ומ"ש ואם הוא דבר לח בעי' ס' נגד הקליפה מן הקערה היינו במקום שנשתמש בקערה. ואם הקערה חם והבשר צונן דתתאה גבר או שניהם חמין צריך ס' כנגד קליפה מן הקערה וסתם תבשיל אין ס' נגד הקליפה פנימי של קערה. אבל קשה לפ"ז דלקמן סימן צ"א ס"ד כתב הר"ב דבמקום שהבשר צריך קליפה אם לא קלפוה ובשלו כך מותר בדיעבד והיינו מטעם מאחר דאינו ראוי לקלוף וא"כ אמאי צריך כאן ס' נגד קליפת הקערה וצ"ל דס"ל להר"ב דהכא יש להחמיר להצריך ס' נגד קליפת הקערה כיון דבלא"ה הרבה פוסקים ס"ל דלאחר הדחה רותחת היא מתוך המלח שבה ואע"ג דבעלמא לא קי"ל כן מ"מ הכא יש להחמיר ואע"פ דקי"ל דסתם כלי יש ס' נגד קליפתו אפשר דהיינו דוקא בשאר כלים אבל לא בקערה שרחבה היא ואינה גבוה מסתמא ליכא ס' עכ"ל:
(נה) הדחה. כתב הת"ח דבכלי חרס אסור להשתמש בו בלי הדחה לכתחלה ובשאר כלים מותר מיהו ודאי אף בשאר כלים צריך לקנחם היטב קודם שישתמש בהם וכ"פ מהרש"ל:
(נו) נקיבה. כתב הש"ך דבדרישה הקשה דלתסר מטעם דהוי כבוש אם שהה כשיעור שיתנו על האש ויתחיל להרתיח דמכח הציר נעשה הבשר כבוש והניחו בצ"ע ולק"מ דלענין אין מליחה לכלים אין חילוק דלעולם אין כח מלח והציר מפליט כלי ונראה אפילו שהה בו הבשר מעל"ע דבשעת פליטה הוי נט"ל דאינו ב"י תו מיהו לכתחילה אסור להשהותו דנטל"פ לכתחלה אסור. והט"ז תי' דלקמן איירי בבשר שנשרה בתוך הציר משא"כ כאן דהכלי לא מפליט בזמן קצר כזה הכבישה אלא כשיעור סתם כבישה שהוא מעל"ע. מיהו קשה כיון דקי"ל דאין מליחה לכלים להפליט מה שבתוכה ע"י מליחה כ"ש שמותר להשתמש בו צונן ולמה כתב רמ"א האי דינא אחר הי"א שכתב המחבר שאפילו בצונן אסור ונראה דשאני בשר חי וכיוצא בזה דאורחיה בהדחה מותר להניח בכלי של איסור ולא אמרינן דלמא מישתלי ואכיל בלא הדחה אבל שאר דברים אפילו צוננים אסור להשתמש בקערה זו שמלחו בה בשר דלמא ישכח מלהדיח ולא בא הרב אלא לאשמועינן דלא הוי מליח כרותח ואדלעיל קאי ובזה אתי שפיר דל"ת מסי' ק"ה סי"ב דאסור למלוח גבינות וכו' ע"ש:
סעיף י״ז
אבל אם הוא מנוקב מותר לאכול בו אפילו (נז)רותח ויש אוסרין ברותח (ויש ליזהר לכתחלה ובדיעבד (נח)מותר) (ארוך כלל ג'):
באר היטב (2)
(נז) רותח. משום דכלי מנוקב לא בלע מידי ומישרק שריק:
(נח) מותר. ופי' הש"ך בשם ת"ח דבדיעבד מותר אפי' בכ"ח ודעת מהרש"ל דבשאר כלים מותר לאכול בהם רותח אפילו לכתחלה כיון שהם מנוקבים ובשל חרס אף בדיעבד אסור אפילו מנוקבת ונראה להכריע דבשאר כלים אסור לכתחלה ומותר בדיעבד כיון שהם מנוקבים ובשל חרס אף בדיעבד אסור וכ"פ הב"ח מיהו צונן מותר להשתמש אפילו לכתחלה אף בכלי חרס לכ"ע אם הוא מנוקב אפילו בלא הדחה אלא בקנוח היטב עכ"ל:
סעיף י״ח
בשר שנמלח בכלי שאינו מנוקב ושהה בו כשיעור שיתנו מים על האש ויתחילו להרתיח כל מה שממנו בציר אסור לאכלו אפי' צלי וחלק החתיכה שחוץ לציר אין אסור ממנו אלא כדי (ס)קליפה ואפילו אם יש בה שומן: הגה ויש אוסרין כל החתיכה אפילו מה (סא)שחוץ לציר (טור ומרדכי בשם מהר"ף) ואפילו לא נמלח רק מעט כדרך שמולחין לצלי ואפילו לא שהה שיעור מליחה רק מעט עד שנראה ציר בכלי (מרדכי ספכ"ה בשם ראבי"ה והגהת ש"ד וארוך כלל י') וכן (סב)נוהגין ואין לשנות ומכל מקום אינו אסור רק אותה חתיכה המונחת למטה בכלי ונוגעת בציר אבל שאר חתיכות שעליה הנמלחים עמה (סג)מותרות (שם בארוך ובכל בו) והכי נהוג:
באר היטב (5)
(כג) ינפץ. לשון הרשב"א שאם יניחו עם מלחו בכלי שאינו מנוקב עם המים נמצא המים שוברים כח פליטת הבשר ונמצא הדם שע"פ הבשר ושעם המלח חוזר ונבלע בתוכו:
(ס) קליפה. פי' במקום שנגע בחתיכה שהיה בציר ואפילו אם יש בה שומן לא אמרינן שמוליך הדם עמו דבכל דוכתי קי"ל דאין הנאסר יכול לאסור אלא במקום שהאיסור עצמו יכול לילך שם מצד טבעה משא"כ הכא עכ"ל ש"ך:
(סא) שחוץ. כתב הש"ך ול"ד לחתיכה שנפלה לתוך הציר שאינו אסור אלא מה שבתוך הציר כמ"ש סימן ע' דהתם נמלח כדינו ופלט כל דמו הלכך אינו אסור אלא מה שבתוך הציר דדם אינו מפעפע למעלה אבל כשנמלח בכשא"מ הכל אסור שהדם פירש ממקום למקום ואינו יוצא לגמרי כיון שהוא בכלי שאינו מנוקב ושוב אינו יוצא לא על ידי מליחה ולא על ידי צליה ואע"ג דבשובר מפרקתה של בהמה בסימן ס"ז שאסור לאכול ממנה באומצא משום שהדם פירש ממקום למקום ואפ"ה שרי ע"י מליחה וצליה צ"ל דהכא גרע טפי כיון שפירש ע"י מליחה אי נמי כיון דנמלח בכשא"מ הוי כבוש כמבושל דלא מהני ליה מליחה וצליה אח"כ:
(סב) נוהגין. וכתב הש"ך בשם מהרש"ל דאף דנוהגין הכי מ"מ אם נתערב חד בתרי אפילו בבישול א"צ ס' אלא בטל ברוב מאחר דמדאורייתא חד בתרי בטיל אלא מדרבנן צריך ס' כדאי הם הפוסקים המתירין מה שחוץ לציר לסמוך עליהם בכה"ג וצ"ע לדינא ואולי יש לסמוך עליו מאחר דבלא"ה דם שמלחו או בשלו אינו אלא מדרבנן מיהו משמע שם אפילו נמלח כשיעור מליחה לקדירה ושהה ג"כ שיעור מליחה יש להתיר בכה"ג:
(סג) מותרות. כתב הט"ז דאפילו קליפה לא בעי דאין חתיכה א' דחוקה כ"כ ע"ג חברתה שיעכבו התחתונה מלפלוט ומעשה בא לידו שהניחו אווז שנמלח והודח על אווז שלא נמלח ומלחו אווז העליונה והיה זב ציר ממנה ונשרה קצת מהתחתונה בתוך אותו הציר בכשא"מ נ"ל בזה יש לסמוך על הרא"ש ורשב"א שלא לאסור רק מה שמונח בציר ולא הוי אווז התחתון כנמלח בכשא"מ דהא אין כאן מליחה כלל רק ה"ל דין כבוש בציר בסימן ק"ה ושם הביא רמ"א יש מקילין מה שחוץ לציר עכ"ל. וכתב הש"ך אם נפלה חתיכה לציר בכשא"מ וספק אם נפלה לשם קודם ששהה שיעור מליחה מותר מה שחוץ לציר וכ"ש אם ברי שנפלה לשם אחר ששהה שיעור מליחה אבל אם ברי שנפלה לשם קודם ששהה שיעור מליחה אסור אף מה שחוץ לציר דכיון דעדיין לא פלט כל דמו הוי ממש כמולח בכשא"מ כ"פ בתשובת משאת בנימין סי' ל"ט וע"ל בס"ס ע':
סעיף י״ט
אחר שנמלח הבשר והודח מותר ליתנו אפילו במים שאינן רותחין ויש מי שמצריך ליתנו במים (סד)רותחין והמנהג כסברא ראשונה וכן (סה)עיקר (ב"י ודעת עצמו):
באר היטב (3)
(לה) המלח. מיהו כשנתייבש היטב כתב בס' אפי רברבי שמותר וצ"ע לדינא שמדברי הרב אצל בשר יבש לא משמע כן (וגם הפר"ח חולק):
(סד) רותחין. כדי לחלוט ולצמת הדם שנשאר בתוכו:
(סה) עיקר. הטעם דכבר יצא כל דמו ומה שיוציא אח"כ אע"פ שהוא אדום אינו אלא מוהל בעלמא:
סעיף כ׳
בשר שנמלח ושהה כדי מליחה ונתנוהו אחר כך בכלי בלא הדחה ונתמלא מציר (סו)מותר ולפי זה בשר שנפל לתוך ציר היוצא מהבשר אחר ששהה כדי מליחה מותר ויש מי שאוסר בזה ובזה ויש לחוש לו לכתחלה: הגה ויש אוסרין (תוס' ורא"ש וכמה מן האחרונים) אפילו בדיעבד כדי (סז)קליפה (הגהת ש"ד ובשערים ומהרי"ב ומהר"ש וב"י וארוך) והכי נהוג ודוקא מה שמונח בתוך הציר אבל מה שחוץ לציר שרי (סח)והכלי שנפל בו אותו הציר אסור וכן אם היה הכלי חולבת ויש בו לכלוך אסור הבשר דאף לאחר שיעור מליחתו נחשב (סט)כרותח (הגהת ש"ד ות"ה סימן קנ"ט) אבל אם הוא הפסד מרובה ואית ביה גם כן צורך סעודת מצוה יש להקל ולומר דאחר ששהה שיעור מליחה לא מחשב צירו כרותח (ד"ע ועיין לקמן סימן צ"א): ולפי דבריו אף על פי ששהה הבשר במלח כשיעור אסור לאכול ממנו עד (ע)שידיחנו יפה יפה ואסור לחתוך ממנו בסכין קודם שידיחנו ואם חתך צריך להגעילו: הגה ויש מתירין לחתוך בסכין לאחר ששהה שיעור מליחה דאין מליחה (עא)לכלים וכן עיקר דמותר (ת"ה סימן קנ"ב ואו"ה כלל ל"ז) אבל הסכין צריך (עב)הדחה אחר כך או נעיצה בקרקע אם נתייבשה עליו הציר (ארוך) ואפילו קודם שיעור מליחה אין האיסור משום הסכין אלא משום שיצא דם בעין על הבשר ואם רוצה להדיחו שם היטב ולחזור ולמלחו שם מותר: וכשרוצים לעשות מליח להתקיים לאחר ששהה במלחו בכלי מנוקב כשיעור הראוי (עג)מדיחי' אותו יפה יפה ואחר כך חוזרים ומולחים אותו כדי שיתקיים ואפילו בכלי שאינו מנוקב ואפי' לפי סברא זו אם רוצה למלוח ולאכול צלי בלא הדחה עושה ואינו חושש לדם שעל המלח שהאש שואבו ומונע המלח מלבלוע דם והני מילי במולחו ומעלהו לצלי אבל אם שהה במלחו המלח בולע הדם ונאסר ולפיכך מדיחו יפה יפה וצולה ואוכל (וע"ל סימן ע"ו מדין בשר שנמלח ולא הודח ונצלה כך):
באר היטב (11)
(טו) להרבות. כלומר דא"צ לעשותו כבנין ואף אם החתיכה עבה א"צ לחתכה לשנים:
(כה) ישטפנו. כ' הש"ך דהג"ה זו צריכה ביאור דהא המחבר נמי קאמר דלכתחלה ינפצנו או ישטפנו וידיחנו ב' פעמים ואפשר דס"ל דלהמחבר כשמדיחו ביד כשתופס הבשר באויר א"צ ניפוץ או שטיפה ודי בהדחה ב"פ וע"ז כתב רמ"א וי"א שצריכין להדיח וכו' ר"ל אפילו ביד ישטפנו או ינפצנו וידיח ב' פעמים ובט"ז כתב דהאי או ינפץ הוא טעות סופר וצ"ל וינפץ דס"ל לרמ"א השטיפה באויר וגם ניפוץ הוי כהדחה ג"פ ע"ש:
(כז) המים. (ולא חשוב כרותח לאסור הבשר) כתב הש"ך דלאו דוקא מים דה"ה ציר ונקט מים לאפוקי היכא דליכא לא מים ולא מוהל אלא מיחוי דם של איסור גרידא דאז המלח חוזר ונבלע בבשר ואסור עכ"פ כדי קליפה ועין בסעיף כ':
(סו) מותר. כתב הש"ך הטעם דציר היוצא מבשר לאחר ששהה שיעור מליחה אינו אלא מוהל בעלמא ואע"פ שהמלח שעל הבשר אסור שהדם מעורב בו מ"מ בטל הוא בציר והט"ז הקשה על המחבר ממ"ש בס"ח אם לא ניפץ המלח וכו' עד כי המים מבטלין כח המלח משמע דאף לאחר ששהה שיעור מליחה בעי דוקא מים לבטל הא לא"ה מיחשיב כרותח ואין לתרץ דגם בס"ח אם נתמלא מציר מותר אלא דאיירי היכא דליכא אלא מחוי דם ומלח של איסור גרידא ומש"ה צריך מים לבטל זה אינו דגם שם מיירי אחר ששהה שיעור מליחה דכבר הלך לו כל הדם ולא נשאר רק מוהל בעלמא כמו הכא אלא דבר ברור שלרש"י גם שם אין איסור לגמרי שכבר פסק כח של מלח בשעת הפליטה ולא כתב שם המחבר דצריך דוקא לבטל במים רק לדעה השניה שאוסרת כאן מודה שם ביש מים לבטל דאליבא דכ"ע מותר וא"ל לדעת רש"י למה אסרינן לעיל אם נתבשל בלא הדחה אחרונה לק"מ דודאי עכ"פ המלח אסור מכח דם שבתוכו אלא שאין לו כח לאסור הבשר והוי כדם צונן שנדבק דצריך הדחה וגם לרש"י אם חתך בסכין בבשר אחר שיעור מליחה א"צ אלא הדחה כיון דאין כאן אלא צונן משא"כ להחולקים צריך הגעלה עכ"ל:
(סז) קליפה. כתב הש"ך אע"ג דהכא ליכא טעמא דפירש ממקום למקום שכבר שהה שיעור מליחה מ"מ לא אמרינן איידי דפליט ציר לא בלע כיון שהוא בכשא"מ ומהרש"ל חולק על הג"ה זו ואוסר כל מה שבציר לגמרי ומעט למעלה ממנו כדי קליפה ומ"מ כתב דאם נתערבה אותה חתיכה באחרות אפילו חד בתרי בטיל ובזה יש לסמוך אדעת רש"י דמיקל בכל ענין ולדברי הרב לא מהני ס' לבטל דבכ"מ דצריך קליפה אין מבטלין בס' כמ"ש בסי' ק"ה ולדברי מהרש"ל אם יש במה שבתוך הציר ס' נגד הציר שרי אבל מה שבחוץ לציר אינו מצטרף לבטל דדם אינו מפעפע למעלה:
(סח) והכלי. ומיירי בענין דא"א לקולפו כגון שנפל בו הרבה ציר או שהוא כלי חרס כמ"ש בסימן צ"א סס"ה:
(סט) כרותח. כתב הש"ך משמע מדברי הר"ב דכשהכלי אינו מלוכלך אפילו הוא בן יומו מותר ובט"ז פסק דאם הוא ב"י אף שאינו מלוכלך אסור וכ"כ העט"ז והשיג הש"ך ע"ז דהא כתב רמ"א בסי' ק"ה סי"ב דאם נמלח היתר בכלי איסור אף בכלי שאינו מנוקב מותר דאין מליחה כרותח כ"כ להפליט הבלוע מהכלי והעט"ז עצמו העתיק דברי רמ"א הנ"ל בספרו לכן נראה ברור להתיר אם אינו מלוכלך אפילו ב"י. ומ"ש הרב דהבשר אסור היינו אסור כולו קאמר אם אין ס' נגד הלכלוך:
(ע) שידיחנו. כתב הש"ך אף על גב דבזה כ"ע מודים דצריך הדחה באחרונה כמ"ש המחבר עצמו בס"ז ומה אתא לחדש פה וצ"ל דקמ"ל דצריך להדיח קודם שיפלוט כל צירו דאם ימתין עד לבסוף חיישינן שאח"כ יחזור ויבלע בבשר כמ"ש בסימן ע' ס"ה:
(עא) לכלים. פי' הש"ך כלומר דהדם מישרק שריק ואינו נבלע בסכין אבל ודאי יש מליחה לכלים לענין שבולע שפיר על ידי מליחה היכא דליכא טעמא דמשרק שריק ומה"ט נאסר כלי שאינו מנוקב שנמלח בו:
(עב) הדחה. אף שעדיין לא נתייבשה הציר שעליו וכתב הש"ך דמשמע אפילו לכתחלה מותר לחתוך וקשה דהא בסימן צ"א אוסר להניח היתר צונן בקערה של איסור צונן דלמא אכיל בלא הדחה וכאן מתיר לכתחלה ואפשר לומר דדוקא גבי כלי חיישינן דלמא משתלי להדיח משא"כ באיסור סכין שנראה לעין האיסור שעל גבו לא ישכח מלהדיחו ולכך מותר אפילו יש גומות בסכין ומהרש"ל פסק דלכתחלה יש להגעילו ובדיעבד מותר אם קנחו בדבר קשה והמחמיר לאסור בלא הגעלה תע"ב ודוקא לעצמו ולא לאחרים רק יש להתיר בדיעבד אפילו אם לא קנחו וחתך בו רותח וכן אם חתך בצלי שלא נצלה כל צרכו פסק ג"כ הכי מיהו בסכין של איסור משמע דאסור לכתחלה לחתוך בו בשר לכ"ע ובדיעבד מותר וע"ל סי' ק"ה סי"ב בהג"ה:
(עג) מדיחין. זה נמשך לסברא האחרונה הנ"ל לפי מה שפסק המחבר דלכתחלה יש לחוש לה:
סעיף כ״א
במקום שאין מלח מצוי יצלו הבשר עד (עד)שיזוב כל דמו ואחר כך יבשלוהו:
באר היטב (1)
(עד) שיזוב. כתב הט"ז בשם הגהת ש"ד מפני שאין הנשים בקיאות בדבר נוהגים לצלותו כ"כ עד שיתייבש מבחוץ ואח"כ מבשלים אותו וכן ראוי לנהוג עכ"ל:
נוסח השולחן ערוך: אשלי רברבי: שלחן ערוך יורה דעה, למברג תרמ״ח; באר היטב: תורת אמת 357 – באמצעות ספריא (נחלת הכלל). השיוך של קטעי השיעור לסעיפים נעשה אוטומטית; "משוער" = יש לבדוק.