שולחן ערוך יורה דעה

סימן נ״ה – דיני טריפות ברגל ובפרקיו

13 סעיפים · 17 ס״ק באר היטב · 0 שיעורים ממופים

סעיף א׳

שלשה פרקים יש ברגל. התחתון והוא מה שחותכין עם הפרסות כשמפשיטין הבהמה ונקראת ארכובה הנמכרת עם הראש. ולמעלה ממנו פרק שני והוא הנקרא שוק וצומת הגידים בתחתיתו סמוך לארכובה הנמכרת עם הראש. ולמעלה ממנו פרק שלישי והוא מחובר לגוף ונקרא קולית. בפרק התחתון בכל מקום שיחתך בה כשרה. עצם המחובר לגוף הנקרא קולית בכל מקום שיחתך טריפה. בעצם האמצעי אם נחתך שלא במקום צומת הגידים כשרה ואם נחתך במקום צומת הגידים טריפה ולא נאסרה מפני שהיא חתוכת הרגל במקום זה אלא מפני שנחתכו הגידים לפיכך אם נשבר העצם במקום צומת הגידים ויצא לחוץ ואין עור ובשר חופין את רובו ובדק בצומת הגידים ונמצאו קיימים כשרה. ויש אוסרים בנחתך עצם האמצעי בכל מקום אפי' שלא במקום צומת הגידים ולדעתם אם נשבר העצם במקום צומת הגידים ויצא לחוץ ואין עור ובשר חופין את רובו אע"פ שבדק בצומת הגידים ונמצאו קיימים טריפה. וכן אם נחתך בתוך הפרק שבין ארכובה הנמכרת עם הראש לשוק בסוף (א)הערקום בין הערקום ובין השוק טריפה לדעת זה (ב"י בשם מהר"י ן' חביב) ואם נחתך בתוך הפרק במקום שמחובר עצם הקולית עם השוק טריפה: הגה ונהגו בכל אשכנז וצרפת כסברא האחרונה (הרא"ש וטור ורבינו ירוחם) ואין לשנות לכן בכל מקום שנחתך מן הערקום ולמעלה טריפה אע"פ שצומת הגידין קיימין:

באר היטב (1)

(א) הערקום. ואם נחתך בהערקום עצמו מסקנת הש"ך לאסור ואפי' לא יצא לחוץ וגם נתרפא שבר א"ש יחדיו ידובקו משום חשש צומת הגידין (ואפילו למטה מטשי"ך בין טשי"ך ובין ארכובה תחתונה טריפה דטשי"ך שייך למעלה לשוק (בה"י) ופר"ח כ' אם נחתך בערקום דהיינו בטשי"ך גופיה בבהמה טריפה מצד שבירת העצם אם אין עור ובשר חופין את רובו אבל לא מחמת צומת הגידין כי לשם אין מקום לצוה"ג ואין לחוש לפסיקתן אבל אם נחתך בין טשי"ך ובין פרק התחתון יש להכשיר ובעוף אם נחתך בין פרק התחתון לפרק אמצעי יש להטריף בפשיטות ולא שאני לן בין עור ובשר חופין את רובו או לא דבכל גווני יש להטריף מפני חשש צוה"ג עכ"ל) והט"ז כ' דארכובה שנזכר כאן יש שני פרושים א' הוא כנגד המקום שקורין קני"א בל"א ופי' הב' הוא הגלי"ד שבין העצמות א"כ לפי זה בטשי"ך עצמה כשרה דדוקא במקום הגלי"ד שם יש צומת הגידין משא"כ בטשי"ך ע"ש:

סעיף ב׳

עצם הקולית שניתק ממקומו במקום חיבורו בגוף והיינו בוקא דאטמא דשף מדוכתיה טריפה בין בבהמה בין בעוף והוא (ב)דאיעכול (פי' שנרקבו) ניביה והם היתרות שבעצם הכף שיוצאות על העצם הזכר ואוחזות אותו אבל נפסקו שלא מחמת עיכול כשרה: הגה וכן אם לא נתעכלו רק מעוטן ורובן קיים כשר מדינא (רשב"א בתשובות ובחידושיו) אך י"א דאין אנו בקיאין באיעכול ניביה לכן יש לאסור כל שמוטת ירך (ג)שמא איעכול ניביה וכן אם נשבר סמוך לגוף אע"פ שחזר ונקשר (ד)היטב טריפה שמא איעכול ניביה ומשערין ד' אצבעות בגסה וב' בדקה ובעוף הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו (הכל באו"ה כלל נ' והגהות סמ"ק דף צ"ב ע"ב והגהת ש"ד סי' פ"ו) וטוב להחמיר במקום שאין הפסד (ה)מרובה. אם לא נשמט הירך ואיעכול ניביה כשר (מרדכי):

באר היטב (4)

(ב) דאיעכול. והב"ח אוסר מדינא שמוטת ירך אפי' בבהמה ולא איפסק ולא איעכל ניביה אפ"ה טריפה והש"ך השיג עליו ופסק דלא מיטרף אלא דוקא בדאיעכל ניבי' (ואם לא שף מדוכתא רק העצם שהבוקא דאטמא מונח בתוכו דהיינו אסית' נשבר חצי דהיינו מצד א' הוא החצי עצם והחציה שניה נשבר ולא נמצא רק בשר לבד ולא היה עצם טריפה (בי"ע סי' צ"ד). כ' דמש"א דף קמ"ד הכל הוא בכלל שף מדוכתיה ל"ש דשף כפשטיה ואינו עומד באסיתא רק מצד או עומד באסיתא אלא שנתחבר ויש חלל בין בוכנא ואסיתא נקרא שף מדוכתא. והובא ג"כ בכ"ג דף קפ"ג):

(ג) שמא. כ' הש"ך בשם מהרש"ל דיש להתיר כל זמן שלא נפסקו ניבי' ומדברי רמ"א לא נראה כן וכן דעת הב"ח דאפילו לא נפסק טריפה. (ופר"ח כ' כרש"ל דאי לא אפסוק ודאי לא אעכול ניבי' ועי' כ"ג דף קפ"ב) כתוב בהגהת סמ"ק אמנם אם מצאו שמוטה לאחר שחיטה ואינו ידוע אם לאחר שחיטה או קודם שחיטה כשרה דודאי בשעה מועטת כזו לא איעכל ניביה ובלבד שידוע שלא היתה שמוטה בשעה שהובא לשחוט וכתב הש"ך דמשמע מזה בשעה מועטת אפילו איפסק ניביה נמי כשרה אבל אי לא ידע השוחט בודאי שלא היה שמוט בשעה שהובאה לשחוט טריפה ולא אמרינן דהוי ס"ס ספק קודם שחיטה או לאו ואת"ל קודם שחיטה שמא לא איעכל ניביה זה אינו דספק זה הוי מחמת חסרון ידיעה ואפלו בס"ס לא הוי ספק דלא כתשובת מ"ב דכתב דבס"ס לא איכפת לן בחסרון ידיעה (וע"ל סי' נ"ג ס"ד בהג"ה):

(ד) היטב. ר"ל נשבר דלא יצא לחוץ דאלת"ה בלא'ה טריפה כדלקמן ס"ס. כ' הש"ך אפילו שא"ש יחדיו ידובקו (כיון דאין הטריפות תלוי מצד שבירת העצם אלא מטעם שמא איעכול ניביה):

(ה) מרובה. וכתב הש"ך ונראה דאם רואה שנפסקו ואינו בקי בנתעכלו יש לאסור אף בהפסד מרובה אבל בנשבר סמוך לגוף יש להקל בהפסד מרובה (ואם אינו ידוע אם נפסקו או לא אין להתיר מכח ס"ס דהוי ספק הבא מחמת חסרון ידיעה ואף בה"מ יש להחמיר. פר"ח):

סעיף ג׳

ראש עצם הקולית המחובר לשוק שניתק ממקומו כשרה אפילו אם איעכול ניביה. (וי"א דוקא כשעור (ו)ובשר חופין את רובו) (תשובת הרא"ש כלל כ' סימן י'):

באר היטב (1)

(ו) ובשר. והש"ך כתב דהג"ה זו צ"ע דלא נמצא חילוק זה בפוסקים רק בנשבר אבל בנשמט אין חילוק כלל ומ"מ כשר (ובה"י פסק כי"א אלו):

סעיף ד׳

אם יש לה ג' רגלים טריפה דכל יתר (ז)כנטול דמי וכאלו חסר רגל א' הוא והוא שיהי' זה היתר מראש עצם התחתון ולמעלה: הגה ודוקא שזה היתרת יש לה תואר רגל ועומדת במקום הרגלים אבל בלאו הכי אינו מקרי יתרת ולא הוי רק דלדול וכשר (ב"י בשם מרדכי בשם ראב"ן ובשערים סימן פ"ט ואו"ה שם) ואם נבראת חסר רגל א' טריפה (גמרא פא"ט דף נ"ח ובבכורות דף מ' ורמב"ם פ"ח מה"ש ולא כב"י והכל תפסו עליו בזה):

באר היטב (1)

(ז) כנטול. הט"ז האריך מאד בדין זה והקשה הא קיי"ל כרש"י דכל יתר וכו' פירושו כאלו ניטל הכל לכן גבי ב' כבדים אסור ובטחולין מותר גם לסברא זו יש להתיר בכבד אם היתרת הוא למטה ממקום מרה וחיותא ובשני טחולין יש לאסור אם דבוקין בסומכיה ויש רוצים לחלק בין כבד לרגל הואיל שברגל יש הרבה איברים ולא משמע כן בכל הפוסקים ומסקנתו לענין הלכה כיון דהאחרונים פסקו דלמטה מצ"ה כשר יתרת הרגל וכן הוקבע בש"ע אין לזוז מזה וממילא גם בכבד כשר כשהיתרת עומדת שלא במקום מרה ומקום חיותא (ופר"ח כ' דיתרת רגל מארכובה ולמטה יש להטריף אף בהפ"מ. מיהו אם הרגל אין מגיע לארץ ואינו הולך עליו אע"פ שיש לו צורת רגל אינו אלא דלדולי בשר וכשירה וכן אם נמצא מחובר ברגל אצבע א' יתר והיה בו עצם וציפורן או עלתה שם יבלת ובה עצם וכן כל כיוצא בזה יש להכשיר ע"ש). אכן אם נמצא יתרת הכבד תלוי ועומד ואינו דבוק לגמרי לזאת כיון דלדעת רש"י טריפה ולא נמצא מן האחרונים שהורו בה להיתר לכך טריפה ובטחול אם היתרת דבוק בסומכיה ודאי מורינן לאיסור וכמ"ש רמ"א בסי' מ"ג אלא שמקיל בהפסד מרובה ואין נראה להקל ויש להחמיר אפילו בהפסד מרובה:

סעיף ה׳

כל מקום שאם יחתך שם הרגל היא טריפה אפילו לא נחתך אלא נשבר ויצא לחוץ אם אין עור ובשר חופין רוב עביו ורוב היקיפו טריפ' ואם עור ובשר חופין רוב עביו ורוב היקיפו כשרה ואם נפל קצת מהעצם אם יש בעור ובשר לחפות השבר אף אם לא נפל העצם כשרה אבל אם אין בו כדי לחפותו אלו לא נפל אע"פ שיש בו כדי לחפותו עתה טריפה ואם נשבר עצם במקום שאינו נטרף אם נחתך אם אין עור ובשר חופין את רובו הבהמה מותרת והאבר אסור (ט)מדרבנן וצריך לחתוך גם מעט מהמותר (י)כשחותך האבר האסור: הגה וצריך לחתכו קודם (יא)שימלחנו עם הבהמה או העוף (מרדכי וסמ"ק) ויש מחמירין ואוסרין אף אם עור ובשר חופין את רובו אם השבירה יצאה פעם אחת מחיים דרך נקב קטן (לפי פי' רש"י וסה"ת וסמ"ג וסמ"ק) ומזה נתפשט המנהג באלו המדינות להטריף כל שבירה בעצם במקום שאם נחתך טריפה ואף אם עור ובשר מקיפין אותו מכל צדדיו ואין שם נקב כלל מ"מ המנהג להטריף כי חלוקים רבים הם בדין חיפוי בשר ואין רבים בקיאין ואין לשנות אם לא במקום הפסד מרובה לפי ראות עיני המורה שיש להקל להורות כהלכה (ד"ע) ודוקא אם לא חזר ונקשר אבל אם חזר (יב)ונקשר נוהגין להכשיר וכמו שיתבאר:

באר היטב (4)

(ט) מדרבנן. ופי' הש"ך משום אבר מן החי ואם יש בו ספיקא אזלינן לקולא ואסור להושיטו לבני נח מדרבנן אבל שאר פוסקים סוברים גבי נשתברו אגפיה דהואיל דליכא אלא מצות פרישה לישראל מותר לעובד כוכבים לכתחילה ואין בו משום לפני עור לא תתן מכשול:

(י) כשחותך. ופי' הש"ך דהיינו מקום החתך במקום שמחובר עתה מכח שא"א לצמצם ולפ"ז לדידן דאף בעור ובשר חופין את רובו האבר המדולדל אסור דאין אנו בקיאין איזה מקרי חפוי בשר אף מקום החתך של כל הבשר שסביב השבירה אסור אבל מעצם המותר למעלה א"צ לחתוך כלום (כ' בה"י משמע מדברי הפוסקים שאין להחמיר יותר רק מעט מן השבירה. אבל עכשיו נהגו כל מורי הוראה לחתוך כל האבר של השבירה עד הפרק עכ"ל):

(יא) שימלחנו. כתב הט"ז דיש להתיר אם נמלחו בדיעבד אפילו בודאי יצא לחוץ ובספק יצא לחוץ אף בבישול מותר בדיעבד וכן במקום הפסד או לכבוד שבת יש להתיר בכל גווני אפילו בבישול ובצליה והש"ך כתב אי איכא ספק אם יצא לחוץ יש להתיר במליחה ובצליה ובבישול אפילו ליכא ששים ובוודאי יצא לחוץ צריך ששים מיהו היכא דליכא ס' בחתיכה נגדו לא אמרינן חתיכה נעשה נבלה באיסור דבוק כדלקמן סימן ע"ב וע"ג גבי לב וכבד כיון דאין באבר זה אלא מצות פרישה בלבד אבל היכא דאין בתבשיל ס' כנגדו צריך אח"כ ס' נגד כל התבשיל ודוקא היכא שיש בתבשיל ס' רק שבחתיכה שהאבר דבוק בה אין ס' אין להחמיר דכיון דרבנן חשבו להאי אבר כאלו נחתך אין להחמיר לחשבו איסור דבוק דהוי כתרי חומרי דסתרי אהדדי אבל כשאין בתבשיל ס' ליכא למימר הכי:

(יב) ונקשר. והש"ך מתיר אם חזר ונקשר אפילו לא נקשר שא"ש יחדיו ידובקו כשעור ובשר שלם ואין ניכר ריעותא כלל מותר אפילו בלא הפסד מרובה ומ"מ יש להחמיר בזה לעצמו ולא לאחרים וכן במקום שאינו עושה טריפה דאסור רק מדרבנן אין להחמיר כלל כשאין ניכר ריעותא כלל בבשר ונתחבר אפי' לא נתחבר שא"ש וכו'. (ולזה כוון הר"ב במ"ש אבל אם חזר ונקשר נוהגין להכשיר ולא כתב ונקשר שא"ש י"י ומ"ש המחבר לקמן סעיף י"ב דאסור בנשבר עד שיתקשר שא"ש י"י ע"ש והוא דעת מהרי"ק היינו דוקא שיש ריעותא בבשר אבל לא כשעור ובשר יפה ואין ניכר שום ריעותא) וכן הסכימו גדולי הוראה עכ"ל (וכ"כ הב"ח בת' סי' קל"ט ופר"ח ועיין כ"ג):

סעיף ו׳

נשבר עצם הקולית וניטל ממנו קורט מראשו העליון המחובר בשדרה ונתעכלו מיעוט ניביו אם עור ובשר חופין את רובו כשרה:

סעיף ז׳

הא דמכשרינן בעור ובשר חופין את רובו דוקא כשרוב החיפוי מן הבשר ואז המעוט של עור מצטרף עמו אבל אם החצי מן העור וחצי מן הבשר לא והני מילי בבהמה אבל בעוף כיון שעורו רך מצטרף עם הבשר ובמחצה בשר ומחצה (יג)עור כשר:

באר היטב (1)

(יג) עור. וכתב הרשב"א אבל עור לבדו אינו מציל אפילו בעוף (טור בשם רשב"א) ודוקא ביצא לחוץ אבל אם העור שלם ומקיף אותו מכל צדדיו ואין שם נקב כלל יש להכשיר אע"פ שאין רוב בשר קיים אפילו בבהמה (פר"ח):

סעיף ח׳

יש מי שכתב שיש מקום שעור לבדו מציל אפי' בבהמה והוא במקום הסמוך ממש לארכוב' לפי שאין שם לעולם בשר אלא עור לבד דבוק עם העצם ובשאר מקומות שדרך להיות שם בשר אם לא היה שם בשר אלא עור בלבד והיו רירין בין העור והעצם י"א שמציל:

סעיף ט׳

גידין שסופן להקשות אינם מצילין. (וכל הגידין מקרי סופן להקשות) (ב"י):

סעיף י׳

לא היה הבשר החופה את רובו במקום אחד אלא מתלקט מעט כאן ומעט כאן סביבות העצם או שהוא במקום אחד אלא שהוא מרודד או נקלף מעל העצם או שניטל שלישיתו התחתון או ניקב או נסדק אינם מצילין וכן אם נתמסמס בשר החופה ונעשה כעין בשר שהרופא גורדו אינו מציל: הגה ואנן אין בקיאין בבשר שהרופא גורדו ולכן כל מקום שנשתנה מראית הבשר אינו מציל (הגהות מיימוני):

סעיף י״א

נקדר הבשר בסכין מעל השבר כעין טבעת בעיגול ורוב היקיפו מכוסה כשרה והוא שיהא הבשר דבוק בעצם סביב הקדירה:

סעיף י״ב

נשבר העצם במקום שעושה אותה טריפה וחזר ונקשר ואין ידוע אם יצא רובו אם לאו (יד)כשרה והוא שחזר למקומו הראשון ונתחבר שבר עם שבר יחדיו ידובקו: הגה ואפילו אם הוא עדיין עב במקום השבר וניכר עדיין שנשברה כשר (א"ו הארוך) אבל אם לא חזר למקומו הראשון אלא שני שברי העצם (טו)שוכבים זה על זה זה נמשך למעלה וזה נמשך למטה טריפה: הגה וכל זה מיירי שלא במקום צומת הגידין אבל במקום צומת הגידין עיין לקמן סימן נ"ו:

באר היטב (3)

(ח) כשירה. כתב הש"ך אפי' האבר עצמו ג"כ מותר וכן נוהגין ובפירושו של רוב עבי' ורוב הקיפה האריכו האחרונים בפירושיהם ולפי שנוהגין להטריף הכל גם הוא דבר שאינו מצוי קצרתי בזה ובכמה דינים כיוצא בזו בסי' זה עכ"ל:

(יד) כשרה. כתב הש"ך ודוקא כשעור ובשר חופין את רובו וגם באבר המדולדל אם חזר ונקשר כ"ש דכשר:

(טו) שוכבים. כתב הט"ז אם היתה השבירה כקולמס בשיפוע וחזרו ונתדבקו השברים באותו שיפוע רק שלא נתכוונו ממש כמו שהיה בתחלה רק עוקץ זה נמשך קצת למטה וזה קצת למעלה דכשירה דליכא איסור אלא כששוכבים זע"ז ונ"ל אם נשבר העצם במקום שאין עושה אותו טריפה כדלעיל ס"ה בזה מהני אם חזר ונקשר יפה אע"פ שלא חזר למקומו עכ"ל:

סעיף י״ג

נמצא שבור ואינו יודע אם נעשה מחיים או לאחר מיתה אם מקום המכה שחור בידוע שנעשה מחיים ואם אין יכולים (טז)לעמוד עליו אם יש במה לתלות כמו שדרסה או שרצצה וכיוצא בו תולין להקל ואם לאו אסורה (יז)מספק:

באר היטב (2)

(טז) לעמוד. פי' שלא הושחר פני המכה ויש ספק שמא נעשה מחיים והבריא הבשר (כ' או"ה הא דתלינן להקל דוקא בעוף אבל ברגלי הבהמה שגסות הן אין תולין אבל בת"ח כלל פ"ז ול"ח אות כ"ח ודמש"א ד' ר"ג והב"ח חולקים וסוברים דאף בבהמה תלינן בריסוק איברים. ודע גם בעוף יש ג' פרקים קולית וירך ועצם הג' שיש לו קשקשים שהוא נגד הארכובה הנמכרת עם הראש בבהמה):

(יז) מספק. כ' הש"ך ול"ד לסי' ל"ו ס"ה דתלינן בזאב דהתם יש רגלים לדבר אי נמי כאן הוא ספק מחמת חסרון ידיעה ולא מיקרי ספק:

נוסח השולחן ערוך: אשלי רברבי: שלחן ערוך יורה דעה, למברג תרמ״ח; באר היטב: תורת אמת 357 – באמצעות ספריא (נחלת הכלל). השיוך של קטעי השיעור לסעיפים נעשה אוטומטית; "משוער" = יש לבדוק.