שולחן ערוך יורה דעה

סימן ה׳ – השוחט לשם קדשים מה דינו

3 סעיפים · 10 ס״ק באר היטב · 0 שיעורים ממופים

סעיף א׳

השוחט לשם קדשים שמתנדבים ונודרים כמותם אפילו היא בעלת (א)מום. שחיטתו פסולה. שזה כשוחט קדשים בחוץ. שחט לשם קדשים שאינם באים בנדר ונדבה שחיטתו כשרה (ל' הרמב"ם פ"ב מה"ש) . כיצד השוחט לשם עולה לשם (ב)תודה לשם פסח. שחיטתו (ג)פסולה הואיל והפסח יכול להפרישו בכל שעה שירצה. דומה לנידר ונידב. שחט לשם חטאת לשם אשם ודאי לשם אשם תלוי לשם בכור לשם מעשר לשם תמורה שחיטתו (ד)כשרה. ואם נודע שעבר עבירה שחייב עליה חטאת או אשם ואומר זו לחטאתי או לאשמי (ה)פסולה : הגה ויש פוסלין באשם תלוי בכל ענין משום דסבירא להו דבא בנדר (ו)ונדבה (טור) (וכן משמע דעת הרא"ש ס"פ השוחט ור' ירוחם ע"ש ורשב"א בת"ה) ויש להחמיר:

באר היטב (6)

(א) מום. וכתב בש"ך אף אם המום במקום מגולה שפעמים מכסה מומה ואינו ניכר:

(ב) תודה. וכתב בש"ך דה"ה לקרבן נזיר אע"פ שלא נדר להיות נזיר איכא למיחש הרואה יאמר נדר בצנעא:

(ג) פסולה. וכתב בט"ז ואע"ג דלא אמר לעולתי משום דהוא דבר הנידב מכל אדם משא"כ גבי חטאת:

(ד) כשרה. והטעם דאמרינן כיון שאינו נידר ונידב מידע ידיע ודאי דרך שחוק עשה כן. וכתב בש"ך ודוקא שאין לו זבח בתוך ביתו ואז כשר אם אמר לשם תמורה אבל אם יש לו זבח בתוך ביתו ואמר לשם תמורת זבחי אומר שהימר ופסול. וכתב בט"ז בשם מהרש"ל דכאן מיירי שאינו לפנינו אז אמרינן אוקי גברא על חזקתו אבל אם הוא לפנינו ואמר לנו בהדיא שהוא חייב חטאת פשיטא דאסור והב"ח חולק עליו. ונ"ל שיש חילוק בדבר אם הוא אומר שיש איזה זמן שכבר עבר עבירה ודאי משקר דאם הוא אמת כבר היה מוציא קול כדי שיתבייש ויתכפר אבל אם הוא בענין שאפשר שלא נודע לו עד האידנא או אפשר שעשה האידנא ודאי אמת אמר עכ"ל:

(ה) פסולה. וכ' בש"ך ודוקא שאמר לחטאתי ביו"ד אבל אם אמר לחטאת סתם כשרה וכ' בט"ז אם אומר לחטאתי ויודע שעבר עבירה שחייב עליה חטאת אסור בהנאה כמו שחיטת חוץ וכן פסק מהרש"ל:

(ו) ונדבה. כתב בש"ך אע"ג דבא"ח סימן א' לא הגיה שם מהר"ם כלום משום דמספקא ליה ואזיל הכא והכא לחומרא ועיין שם סימן ז':

סעיף ב׳

שחט תרנגולים ואווזים וכיוצא בהם מינים שאינם ראויים להקרבה כשרים וה"ה לתורים קטנים ובני יונים (ז)גדולים:

באר היטב (1)

(ז) גדולים. וכ' בש"ך אבל איפכא פסול:

סעיף ג׳

שנים ששוחטין בין שאוחזין בסכין אחד בין שכל אחד סכינו בידו ונתכוין א' מהם לשם דבר הפוסל הרי זו פסולה וכן אם שחטו זה אחר זה ונתכוין א' מהם לשם דבר הפוסל (ח)פסול במה דברים אמורים כשהיה לו בה (ט)שותפות אבל אם אין לו בה שותפות אינה אסורה שאין אדם מישראל אוסר דבר שאינו שלו שאין כוונתו אלא לצערו: הגה ויש אוסרים בכל ענין משום מראית העין (ב"י בשם הרא"ש והטור) ויש (י)להחמיר:

באר היטב (3)

(ח) פסול. וכ' בש"ך ודוקא אם התחיל הפסול בדבר שעושה אותה נבילה וכדלעיל סוף סי' ב' וכ"ש אם כבר שחט רובא בכשרות דאינו פוסל כששוחט האחר אח"כ לשם קדשים ודלא כב"ח שמחמיר בזה:

(ט) שותפות. וכתב בש"ך אע"ג דלעיל סימן ד' כ' המחבר ב' דעות בזה מ"מ בהא כולי עלמא מודו אם יש בה שותפות דלא שייך למימר דכוונתו לצערו אדרבה הרואה סבור שמצוה קעביד:

(י) להחמיר. וכתב בט"ז אם יש עוד צד א' להקל כגון בתערובות יש להתיר עכ"ל:

נוסח השולחן ערוך: אשלי רברבי: שלחן ערוך יורה דעה, למברג תרמ״ח; באר היטב: תורת אמת 357 – באמצעות ספריא (נחלת הכלל). השיוך של קטעי השיעור לסעיפים נעשה אוטומטית; "משוער" = יש לבדוק.