שולחן ערוך יורה דעה

סימן שצ״ב – אבל אסור כל ל׳ יום לישא אשה

3 סעיפים · 7 ס״ק באר היטב · 0 שיעורים ממופים

סעיף א׳

אסור לישא אשה כל ל' יום אפילו בלא סעודה ולאחר שלשים מותר אפי' על אביו ואמו ואפילו לעשות סעודה ומותר לקדש אשה אפילו ביום המיתה והוא שלא יעשה סעודה אלא אם כן עברו שלשים יום (וי"א דגם (א)לארס אסור כל ל' יום) (טור והרא"ש והרמב"ן וכן עיקר):

באר היטב (2)

(א) לארס. מיהו לקשר עצמו בשידוכין בלא אירוסין ודאי שרי אפי' ביום המיתה. ב"ח:

(ה) לקדש. והב"ח כתב דהיינו לדעת המחבר דמתיר בס"א לקדש ביום המיתה ולא קיימא לן הכי אלא דאחר שבעה מיד רשאי לקדשה ולכנסה:

סעיף ב׳

מתה (ב)אשתו אסור לישא אחרת עד שיעברו עליה שלש רגלים (אבל ליכנס לבית המשתה דינו כמו (ג)בשאר קרובים) (טור) וראש השנה ויום הכפורים אינם (ד)חשובי' כרגלים לענין זה ואם לא קיים מצות פריה ורביה או שיש לו בנים קטנים או שאין לו מי שישמשנו מותר לקדש מיד ולכנוס אחר שבעה ולא יבא עליה עד לאחר שלשים יום אלא אם כן לא קיים מצות פריה ורביה שאז מותר לבא עליה אחר ז': הגה והוא הדין בשאר אבלות אפילו באבלות דאביו ואמו מותר לישא ולבא עליה אחר שבעה אם לא קיים פריה ורביה. י"א דאף מי שהוא עשיר ויכולת בידו לשכור לו משרתים ומשרתות מכל מקום אם אין בתו או כלתו אצלו בביתו שתוכל לשמשו בחפיפת הראש או שאר דברים שמתבייש מאחרים מקרי אין לו מי שישמשנו וכל כיוצא בזה (פסקי מהרא"י סי"ג) ולכן נשתרבב המנהג שרבים מקילין בענין ונושאין נשים תוך שלש רגלים ובעל נפש יחוש לעצמו. מי שתפשו השר ואינו רוצה להניחו מתפיסתו עד שישא אשה תוך שלש רגלים אחר מיתת אשתו יש מתירין משום צער דידיה (ב"י) וכן נראה לי עיקר:

באר היטב (3)

(ב) אשתו. והיא שמת בעלה אינה מתאבלת אלא ל' יום רק שאסורה ליארס ולינשא עד אחר ג' חדשים משום הבחנה כמ"ש בא"ע סי' י"ג עכ"ל הטור. וכתב המרדכי הטעם שאין האשה צריכה להמתין ג' רגלים משום דאשה בכל דהו ניחא לה ושוכחת אהבת הראשון אחר ל' יום. ואם אירע שנשאת תוך ל' יום לאבלותה של שאר קרובים לא תבעל כן דעת הרמב"ם לפי מה שפי' הב"ח דבריו ע"ש עכ"ל הש"ך:

(ג) בשאר. וכן כל שאר אבילות אינו נוהג רק שלשים יום כמו בשאר קרובים. ש"ך:

(ד) חשובים. ובאגודה פסק דחשיבי כרגלים אף לענין זה (ובנה"כ כ' דכל הפוסקים חולקים עליו וכן דעת כל האחרונים וטעמייהו מסתבר עכ"ל) ומיהו נראה לפי המנהג שכתב רמ"א שרבים מקילין ובעל נפש יחוש לעצמו אבל אם עברו ג' רגלים עם ר"ה ויוה"כ יוכל לסמוך על בעל אגודה. והטעם לזה אינו משום תוספת אבילות אלא כדי שתשתכח הראשונה מדעתו בשעה שיהיה עם השניה וע"י שמחת הרגלים הוא שוכח הראשונה ע"כ יש מי שרוצה לחלק בזה אם היה לו אשה חולנית זמן רב או שהיה להם איבה ורצה לגרשה ומתה שאז ודאי נשכח אהבת הראשונה מלבו מיד. משא"כ אם היתה עמו באהבה תמיד וחלתה כדרך העולם ומתה דאז אהבת הראשונה תקועה בלבו ואינה נשכחת עד אחר ג' רגלים. אבל לא נראה לחלק כן מדעתנו מה שאינו נזכר בגדולי פוסקים וגם האחרונים אין מזכירין מזה רק בת' מיימונית מפלפל ומאריך בזה ע"ש בהלכות שמחות. ואין לזוז מדברי הרמ"א. ועי' בתשובת חב"י שאלה ד' מעשה שאירע שם והחמיר בזה ועי' תשובת ראנ"ח ח"ב שאלה ד':

סעיף ג׳

מי שלא קיים מצות פריה ורביה ושידך אשה ואחר שהכין צרכי חופה מת אחי המשודכת מותר (ו)לכנסה ולבא עליה אחר שבעה: הגה וכן אם יש לו בנים קטנים ונתרצה לאחות אשתו (ז)מותר לכנסה כי היא מרחמת על בני אחותה יותר מאחרת (כ"כ בפי' הרא"ש והגהות מיימוני ומרדכי):

באר היטב (2)

(ו) לכנסה. כתב הש"ך הטעם כיון דאיכא הפסד בדבר אם לא יכניס וגם לא קיים פריה ורביה וע"ל סי' שמ"ב. והט"ז כתב דהך לכנסה קאי אלאחר שבעה דבתוך ז' אפי' במקום הפסד אסור ע"ש:

(ז) מותר לכנסה. מיד ולבא עליה אחר שבעה כ"כ הלבוש והב"ח כתב דלא יבא עליה עד אחר ל' ונראה דלא פליגי דהלבוש מיירי בשלא קיים פו"ר והב"ח איירי בדקיים עכ"ל הש"ך:

נוסח השולחן ערוך: אשלי רברבי: שלחן ערוך יורה דעה, למברג תרמ״ח; באר היטב: תורת אמת 357 – באמצעות ספריא (נחלת הכלל). השיוך של קטעי השיעור לסעיפים נעשה אוטומטית; "משוער" = יש לבדוק.