שולחן ערוך יורה דעה

סימן שע״ג – איזה כהן מוזהר על הטומאה ולאיזה מתים מטמא ועד מתי מטמא

9 סעיפים · 9 ס״ק באר היטב · 0 שיעורים ממופים

סעיף א׳

כשם שהכהן מוזהר שלא לטמאות כך מוזהרי' הגדולים על הקטנים (ודוקא לטמאותן (א)בידים אבל אם הקטנים מטמאין מעצמן עיין בא"ח סימן שמ"ג אי צריך להפרישן) (הרשב"א סימן קכ"ח ומהרי"ו וטור בשם הרמב"ם כתב כאן דאין צריך):

באר היטב (1)

(א) בידים. וכתב באגודה נ"ל דתינוקות הישנים באהל המת אין מחוייבים להקיצם ולהוציאם אך מפני החינוך טוב הוא עכ"ל (אבל א"צ להוציא את הקטן שאינו בר דעת הצריך לאמו. בה"י סי' שע"א):

סעיף ב׳

אפי' בעל מום מוזהר מליטמא אבל (ב)חלל וכהנת מותרים ליטמא:

באר היטב (1)

(ב) חלל. כ' הב"ח דוקא חלל דאורייתא אבל של דבריהם כגון שנולד מחלוצה אסור לטמא ואם נולד מספק חלוצה הוי כהן גמור לכל דבר ויתבאר בא"ע סי' ז' עיין שם:

סעיף ג׳

כל המתים האמורים בפרשה שכהן מטמא להם מצוה שיטמא להם ואם לא רצה מטמאים אותו בעל כרחו אחד האיש ואחד האשה:

סעיף ד׳

אלו הם הקרובים שמיטמא להם אשתו נשואה שהיא כשרה אבל פסולה או (ג)גרושה או ארוסה לא אונן ולא מיטמא לה וכן היא לא אוננת ולא (ד)מיטמאה לו ומיטמא לאמו אפילו (ה)נתחללה ולבנו ולבתו דקים ליה שכלו לו (ו)חדשיו או שהם משלשים יום ואילך אפילו הם פסולים חוץ מבנו ובתו משפחה או כותית ולאחיו ולאחותו מאביו אפי' הם פסולים אלא אם כן הם בני שפחה או כותית אבל לאחיו ולאחותו מאמו אינו מטמא [וכן אינו מטמא] לאחותו ארוסה אפילו היא ארוסה לכהן ולא לאנוסה ומפותה אבל מטמא לאחותו ארוסה (ז)שנתגרשה ובוגרת ומוכת עץ ומיטמא לשומרת יבם אפילו אם כתב בכתובתה אי מיתת בלא בנים תהדר כתובתך לבי נשא (פירוש לבית אביה):

באר היטב (5)

(ג) גרושה. פירוש אפילו יש לו בנים ממנה. מרדכי וכ"כ האחרונים. ש"ך:

(ד) מיטמאה. כלומר אינה מחויבת לטמא לו אבל הרשות בידה לטמא. ש״ך: (וכ״כ בטור ובש״ע אה״ע סי' נ״ה וז״ל רש״י בפ' ד' אחין (יבמות דף כ״ט) ולא מיטמאה א״צ להתעסק בו ולאו דוקא נקט ולא מיטמאה דהא בנות אהרן לא הוזהרו על הטומאה אלא איידי דנקט ולא אוננת דאיצטריך ליה נקט ולא מיטמאה דבעי למיתני תרתי בדידה ובדידיה כך שמעתי ולי נראה ולא מיטמאה כגון ברגל שישראלים מוזהרים על הטומאה מונבלתם לא תגעו עכ״ל. נמצא לפי' שני שברש״י אסור לה לטמא לו ברגל משום דהיא ג״כ מוזהרת לטהר עצמה ברגל ומהתימא מהפוסקים ראשונים ואחרונים שהשמיטו את זה בגוף הדין שחייב לטהר את עצמו ברגל דהא אף לפי' הראשון לענין טהרת הרגל מודו דכ״ע חייבים לטהר עצמם עכ״ל בה״י והנה מ״ש שכל הפוסקים לא הביאו דין זה דחייב לטהר כו' לאו דוקא כל הפוסקים שהרי הרמב״ם הביאו בפט״ז מטומאת אוכלין והסמ״ג בעשין רמ״ו. וכן הפוסקים המדברים בדינין שאינן נהוגין עכשיו מביאים ג״כ דין זה. משא״כ הרא״ש והטור ושאר פוסקים שאינן מביאין אלא דינין הנהוגין אין מביאין דין זה. כי עיקר הדין לטהר ברגל קאי על זמן הבית שהיו צריכין להיות טהורים לאכול בקדשים כמ״ש רש״י ורמב״ם. אבל בזמה״ז אין נפקותא בזה בין הרגל לכולי שתא שהרי טמאי מתים אנן ואין לנו אפר פרה ומה גם גזרו טומאה על ארץ העמים ומה טהרה שייך ביה. ואף שאיזה פוסקים כתבו שגם בזמה״ז חייב אדם לטהר עצמו ברגל לאו מטומאת מת ושרץ קאמרי אלא מטומאה היוצא מגופו של אדם וכדומה. וגם מרמזת הטהרה על טהרת הנפש. כי ע״י טהרת הגוף מעורר ומזכך טהרת הנפש כדאיתא בכמה מקומות בראשית חכמה ובשל״ה וזה ברור. וע״כ תפסו הפוסקים פי' ראשון שברש״י דהיא לא מיטמאה לאו דוקא אלא שאינה מחייבת להתעסק בעניני קבורה אבל בנשואין הן כהן וכ״ש ישראל והן אשה כולם שוין לענין זה ליטמא ולהתעסק בשבעה מתים דידהו הן ברגל והן בשאר ימות השנה דמ״ש ואם לא רצו כופין אותן ועי' בשו״ת יד אליהו סימן ס״ח):

(ה) נתחללה. כגון אחר שנולד כהן זה ממנה נשאת לכהן כשהיתה גרושה. ש"ך:

(ו) חדשיו. לאפוקי ספק נפל דאין מטמאין לו וה"ה לאחיו ולאחותו הקטנים שהם ספק נפלים אינו מטמא להם. ש"ך:

(ז) שנתגרשה. היינו מן האירוסין וק"ל:

סעיף ה׳

כל אלו שמיטמא להם אפי' שלא לצורך וי"א דדוקא לצורך: הגה ולסברא הראשונה אפילו מת לו מת בשבת שאי אפשר לקברו בו ביום שרי לטמאות לו ולשמרו כדי שלא יהא מוטל בבזיון (ת"ה סי' רפ"ג) ונכון להחמיר כסברא האחרונה שלא לטמאות רק לצורך קבורה ולהביא לו ארון ותכריכין (שם בשם תוספות שנ"ץ):

סעיף ו׳

אינו מיטמא להם אלא עד שיסתום (ח)הגולל: (ואם דעתו לפנותו מותר לטמא לו לצורך עד שיסתום גולל שני) (תשובת הרשב"א סימן רצ"ב):

באר היטב (1)

(ח) הגולל. כתב הש"ך בסי' שע"ה כתב הטור שיש פלוגתא בין רש"י ור"ת מהו הגולל והב"ח כ' דנקטינן כרש"י שפירש דהוא כסוי הארון וכתב הרמב"ן דלרש"י כשנותנין אותו בבית בארון וסותמין הכסוי במסמרים ע"ד ליתן הארון בקבר הוי סתימה והוא תמה עליו דהיאך אפשר לומר שאם סתמו ארונו בבית שלא יטמא בנו עליו כו' ולי נראה דמה שפירש"י בכל מקום גולל היינו כסוי הארון אין ר"ל אפילו סתמו בבית אלא ר"ל משיסתם כסוי הארון בקבר תדע דבפ' שואל אמרי' כל שאומרים בפני המת יודע עד שיסתם הגולל דכתיב וישוב העפר אל הארץ כשהיה ופירש"י גופו קרי עפר ומששב אל הארץ כאשר היה מיד והרוח תשוב שאין בו עוד רוח ע"כ ולפ"ז אפילו נסתם הארון במסמרים בבית גם לרש"י בנו מיטמא עליו עד שיסתם בקבר עכ"ל:

סעיף ז׳

אסור לכהן להתטמא למת אפילו בעת שמיטמא לקרוביו לפיכך כהן שמת לו מת צריך ליזהר ולקברו בסוף בית הקברות כדי שלא יכנס לבית הקברות ולא יתטמא בקברות אחרים כשיקבור מתו: הגה (ט)ודוקא לאחר שפירש ממתו אבל בעוד שהוא עוסק במתו מותר ליטמאות אף לאחרים (טור):

באר היטב (1)

(ט) ודוקא. והב"ח פסק דאף בהליכה אסור להוסיף טומאה כיון שאפשר לו לקברו בסוף בה"ק וכ"כ הלבוש דנכון להחמיר כסברא זו והמ"מ מיקל בדבר עכ"ל הש"ך:

סעיף ח׳

כהן שפירשו אבותיו מדרכי צבור כגון המסורות (*פי' מעלילי עלילות שקר) אינו מיטמא להם ולא להרוגי ב"ד ולא למי שמאבד עצמו לדעת ולא לספק כגון שנתערב ולדה בולד חברתה או ספק בן ט' לראשון או בן ז' לאחרון:

סעיף ט׳

אין הכהן מיטמא לאבר מן החי מאביו ולא לעצם מעצמות אביו וכן המלקט עצמות אינו מיטמא להם אע"פ שהשדרה קיימת חסר ממנו כל שהוא אפי' הוא מונח אצלו אינו מיטמא לו שאינו מיטמא אלא לשלם ויש מי שאומר דהני מילי כשחסר לאחר מיתה אבל אם חסר ממנו אבר בחייו ומת מיטמא לו אע"פ שאינו שלם: (וי"א שאינו מטמא להרוג דמקרי חסר) (כל בו בשם ר"ש מאוירא) (ונכון להחמיר):

נוסח השולחן ערוך: אשלי רברבי: שלחן ערוך יורה דעה, למברג תרמ״ח; באר היטב: תורת אמת 357 – באמצעות ספריא (נחלת הכלל). השיוך של קטעי השיעור לסעיפים נעשה אוטומטית; "משוער" = יש לבדוק.