שולחן ערוך יורה דעה

סימן שמ״ד – חיוב ההספד וגודל שכרו וכיצד ועל מי מספידין

20 סעיפים · 9 ס״ק באר היטב · 0 שיעורים ממופים

סעיף א׳

מצוה גדולה להספיד על המת כראוי ומצותו שירים קולו לומר עליו דברים המשברים את הלב כדי להרבות בכיה ולהזכיר שבחו ואסור להפליג בשבחו יותר מדאי אלא מזכירין מדות טובות שבו ומוסיפין בהם (א)קצת רק שלא יפליג ואם לא היו בו מדות טובות כלל לא יזכיר עליו וחכם וחסיד מזכירין להם חכמתם וחסידותם וכל המזכיר על מי שלא היה בו כלל או שמוסיף להפליג יותר מדאי על מה שהיה בו גורם רעה לעצמו ולמת:

באר היטב (1)

(א) קצת. כ' הט"ז ונראה לתת טעם לזה דדבר מסתבר הוא שכל מי שעושה איזה מצוה כגון צדקה וכיוצא בה באיזה שיעור בודאי אם היה בא לידו דבר הצורך קצת יותר לא היה מניח מלעשות גם אותו השיעור ולא היה משחית בעבור דבר מועט ע"כ נחשב לו כאלו עשאו ואין כאן עדות שקר עליו עכ"ל:

סעיף ב׳

כשם שמספידין על האנשים כך מספידין על הנשים כראוי להן. (ונספדות בין האנשים וחכמים) (טור):

סעיף ג׳

במקום שרגילין להשכיר מקוננות להספיד חייב להשכיר מקוננות להספיד על אשתו ואם לא רצה בא אביה ומשכיר ומוציא ממנו בעל כרחו:

סעיף ד׳

קטן בן כמה שנים יהיה כשמספידין עליו (ב)עניים בני חמשה עשירים בני ששה בני זקנים כבני עניים אבל צדוק הדין וקדיש אומרים על תינוק משעברו עליו שלשים יום: הגה ואין (ג)נוהגים כן אלא עד שיהיה בן י"ב חדש שיוצא במטה כדלקמן סימן שנ"ג סעיף ה':

באר היטב (2)

(ב) עניים. שהעני מצטער על בניו יותר מהעשיר לפי שאין לו שמחה אחרת:

(ג) נוהגים. כ' הש"ך ובכאן ק"ק לובלין נוהגין שעל בן ל' אומרים צדוק הדין וקדיש וכמדומה לי שגם בשאר קהלות נוהגים כן וכן ראוי לנהוג עכ"ל:

סעיף ה׳

בני עשירים ובני חכמים (ד)מוסיפין קצת על שבח מעשיהם:

באר היטב (1)

(ד) מוסיפין. משום כבוד אבותם וכ' הט"ז דיש בירושלמי שהמת יודע ושומע קילוסו כמתוך החלום וכל שאומרים בפניו יודע עד שיסתום הגולל:

סעיף ו׳

תינוק שיודע לישא וליתן מספידין אותו במעשה עצמו ואם אין לו מעשים מספידין אותו במעשה אבותיו ואם אין להם מעשים מספידין להם במעשה קרוביו:

סעיף ז׳

הכלה מספידין אותה בין במעשה אביה בין במעשה (ה)בעלה:

באר היטב (1)

(ה) בעלה. שעולה עמו ואינה יורדת עמו:

סעיף ח׳

המחותך והמסורס והנפלים ובן ח' וכן בן ט' מת והעובד כוכבים והעבדים אין מתעסקין להספד וללוות:

סעיף ט׳

יורשים שאינן רוצים לפרוע שכר הספדן (ו)מוציאין מהם בעל כרחם:

באר היטב (1)

(ו) מוציאים. כ' הש"ך ודוקא אם ירשו ממון המת דאל"כ אפי' בניו אין מוציאים מהם בע"כ כדלקמן סימן שמ"ח ס"ב:

סעיף י׳

מי שצוה שלא יספדוהו שומעין לו. (ז)(אבל אם צוה שלא לנהוג עליו ז' וגזירת שלשים אין שומעין לו) (מהרי"ו סימן ד'):

באר היטב (1)

(ז) אבל. וכ' מהרי"ו דאם צוה האב או האם שלא לנהוג בהם י"ב חדש כיון דאינו שייך בשאר מתים אלא בכבוד אב ואם מצוה לקיים דבריהם:

סעיף י״א

איסור תלישת שיער וכן שריטה על מת בסימן ק"פ:

סעיף י״ב

העם העוסקים בהספד כל זמן שהמת מוטל לפניהם נשמטים אחד אחד וקורין את שמע ומתפללין אין המת מוטל לפניהם הם יושבים וקורין והאונן יושב ודומם הם עומדים ומתפללין והוא מצדיק עליו את הדין ואומר יהי רצון מלפניך ה' אלהי שתגדור פרצותינו ופרצות עמך בית ישראל:

סעיף י״ג

לאחר קבורה מפסיקין ההספד בין לקריאת שמע בין לתפלה. (ועיין באורח חיים סימן ע"ב):

סעיף י״ד

אין עושין שני הספדין בעיר אחת אלא א"כ יש שם רוב עם ליחלק לשנים ויהיה בכל הספד עם כדי צרכו:

סעיף ט״ו

אין עושים שני הספדים בעיר אחת אלא אם כן יש כדי לספר שבחיו של זה ושבחיו של זה:

סעיף ט״ז

אין אומרים בפני המת אלא דברים של מת כגון צרכי קבורתו והספד אבל שאר כל דבר אסור והני מילי בדברי (ח)תורה אבל במילי דעלמא לית לן בה:

באר היטב (1)

(ח) תורה. והב"ח פסק דד"ת אסור אפי' חוץ לד' אמות ומילי דעלמא אינו אסור אלא תוך ד"א ודבריו של מת מותר אפי' בד"ת ואפי' תוך ד"א וכן נהגו לדרוש באגדות ופסוקים אפי' תוך ד' אמות של מת ויוצאין מענין לענין עד שמגיעין לספר שבחיו של מת מעסק תורתו וחסידותו ושאר מדות טובות שהיו בו. וכ' הט"ז ודלא כיש מכוונין להראות מעלתם בדרוש שעל המת מה שאינו לכבודו ולא שפיר קעבדי. ושמעתי הרבה גדולים שהיו מקפידין על זה. וכ' המרדכי דכל אותו החדר שהמת מונח בו חשוב כד"א וכ"פ הב"ח. וע"ל סימן שס"ו:

סעיף י״ז

מותר לומר פסוקים ודרשה לכבוד המת בתוך ארבע אמותיו או בבית הקברות (מהרא"י בביאור מא"ח לדעת רמ"ה):

סעיף י״ח

חכם שמת בית מדרשו בטל שסופדין אותו כל שבעה אבל שאר מדרשות עוסקין בתורה אפי' בשעת הספד ואחר ההספד אין תלמידיו מתקבצים בבית מדרשו אלא מתחברים שנים שנים ולומדים בבתיהם. אב בית דין שמת כל מדרשות שבעיר בטלין והרגילין להתפלל בב"ה משנים מקומם. נשיא שמת כל בתי מדרשות שבכל מקום שמספידין אותו בטלים ואחר ההספד אין נכנסים לבית המדרש אלא מתחברי' שנים שנים ולומדין בבתיה' וכל בני העיר מתפללים בבית האבל בין בחול בין בשבת חוץ מקריאת התורה בשבת ושני וחמישי שקורין בב"ה ולא [יטיילו] בשוק אלא יושבים משפחות משפחות ודוים כל היום:

סעיף י״ט

מספידין תלמידי חכמי' ונשותיהם בב"ה ובבית המדרש אבל לא שאר העם:

סעיף כ׳

חכם ואלוף וגאון מכניסין אותו לבית המדרש ומניחין המטה במקום שהיה דורש וסופדין אותו שם וכשמוציאים המטה סופדים אותו עד בית הקברות וביום הז' עולים לבית הקברות ומבקרין אותו וכן ביום שלשים (ט)ותכלית י"ב חדש מבקרין ומשכיבין אותו:

באר היטב (1)

(ט) ותכלית. כ' הט"ז בשם ספר תורת האדם דאין מנהג ולא דרך ארץ להזכיר המת אחר י"ב חדש. וכל שאין מגעת השמועה אלא לאחר י"ב חדש פטורים מהספד ואין חדש העיבור בכלל כי לא הוזכר שנה רק י"ב חדש. עכ"ל:

נוסח השולחן ערוך: אשלי רברבי: שלחן ערוך יורה דעה, למברג תרמ״ח; באר היטב: תורת אמת 357 – באמצעות ספריא (נחלת הכלל). השיוך של קטעי השיעור לסעיפים נעשה אוטומטית; "משוער" = יש לבדוק.