שולחן ערוך יורה דעה

סימן ש״מ – ענין הקריעה שיעורה ומקומה ועל מי קורעין ובאיזה זמן קורעין

39 סעיפים · 38 ס״ק באר היטב · 0 שיעורים ממופים

סעיף א׳

מי שמת לו מת והוא מהמתים (א)שראוי להתאבל עליהם חייב לקרוע עליו וצריך שיקרע מעומד ואם קרע מיושב לא יצא (וצריך לחזור ולקרוע) (טור בשם רי"ץ גיאות והרא"ש והגהות מיימוני וב"י לדעת ראב"ד ורי"ף ורמב"ן ומרדכי פא"מ) (ולכתחלה צריך לקרוע קודם (ב)שיסתום פני המת) (ב"י בשם סמ"ק):

באר היטב (2)

(א) שראוי. כאשר יתבאר לקמן סי' שע"ד:

(ב) שיסתום פני המת בקבר. ולעיל סי' של"ט ס"ג נתבאר דכשמגיע לדיין האמת קורע האבל (דהיינו במקום שנהגו לומר צידוק הדין עם יציאת נשמה):

סעיף ב׳

מקום הקריעה בכל מקום בבית הצואר לפניו אבל אם קרע לאחריו (או בשולי הבגד) (טור) או מן הצדדין לא יצא: הגה וי"א שיוצא אם קורע בשולי הבגד וכן נהגו להקל לקרוע בשולי הבגד (אלו מנהגים תמצא בסמ"ק ובמהרי"ו ובחידושי אגודה ובכל בו) כשקורעין על (ג)שאר מתים שאינן מתאבלין עליהם אבל על המתים שהם קרוביו ומתאבלים עליהם אינו יוצא בקריעה זו וצריך לקרוע בבית הצואר וכן נהגו:

באר היטב (1)

(ג) שאר. כשעומדין שם בשעת יציאת נשמה כדלקמן ס"ה:

סעיף ג׳

שיעור קריעה טפח ואם קרע על מת ובא להוסיף באותה קריעה על מת אחר אם אחר ז' סגי בכל שהוא ואם הוא בתוך ז' צריך טפח ועל אביו ואמו אפילו אחר ז' קורע עד שיגלה את לבו:

סעיף ד׳

כשם שקורע על קרובו שמתאבל עליו כך קורע בפני קרובו על מת שמת לקרובו כיצד הרי שמת בן בנו או אחי בנו או אם בנו חייב לקרוע בפני בנו וכן קורע על חמיו וחמותו והאשה קורעת על חמיה וחמותה. (ואין נוהגין עכשיו כן וכמו שיתבאר לקמן סי' שע"ד לענין אבלות):

סעיף ה׳

העומד בשעת יציאת נשמה של איש או (ה)אשה מישראל חייב לקרוע. (טור בשם רמב"ן וב"י אף לדעת רש"י) ואפילו אם לפעמים עשה עבירה לתיאבון או שמניח לעשות מצוה בשביל טורח: הגה אבל רגיל לעשות (ו)עבירה אין מתאבלין עליו (מרדכי סוף מ"ק) וכל שכן על מומר לעבודת כוכבים (שם ופוסקים וכן מוכח מש"ס פי' נגמר הדין וכמה דוכתי) וי"א שמומר (ז)שנהרג בידי עובד כוכבים מתאבלים עליו (הגהת אשיר"י פרק א"מ וא"ז) וכן מומר קטן שהמיר עם אביו או אמו דהוי כאנוס (מרדכי ה"א בשם ר"י ומביאו ב"י סימן שמ"ה) וי"א דאין מתאבלין וכן עיקר (שם בשם ר"ח) . הפורשים מדרכי צבור אע"פ שאין מתאבלין עליהם מתאבלין על בניהם (א"ז) (וע"ל סי' שמ"ה):

באר היטב (3)

(ה) אשה. כתב רש"ל שלפרש"י משמע דקורעין על קטן אבל בפ' האורג פרש"י והרא"ש שאין לך ריק בישראל שאין בו תורה ומצוה ומ"ה קורעין נמי על אשה ולא על קטן. וכתב הב"ח מיהו בקטן שלומד מקרא צריך לקרוע עליו לכ"ע (ובספר ערך לחם כתב בשם הרדב"ז סימן תק"ח שקורעין אפי' על הקטן אבל לא על הקטנה וכתב עוד בשם הנ"ל סי' אלף קצ"ג עמד בשעת יציאת נשמה בשבת פטור מלקרוע במ"ש):

(ו) עבירה. אפילו לתיאבון אין קורעין ואין מתאבלין עליו. ש"ך:

(ז) שנהרג. כיון דלא מיקטל כדין ה"ל מיתתו כפרה כשנהרג ומתאבלים עליו ש"ס פרק נגמר הדין וכ"מ מדברי הר"מ שהביא הרא"ש פ' אלו מגלחין עכ"ל הש"ך:

סעיף ו׳

על אדם כשר שאינו חשוד על שום עבירה ולא על שום ביטול מצוה ולא סני שומעניה אע"פ שאינו גדול בתורה אע"פ שלא עמד בשעת יציאת נשמה חייב לקרוע עליו והוא שעומד שם בין מיתה לקבורה ותלמידי חכמים פטורים מקריעה זו: הגה וי"א דאין חייב לקרוע על אדם כשר אלא אם כן עומד עליו בשעת יציאת נשמה אבל חייב לבכות ולהתאבל עליו (ר"ן פ' האורג והגהות מיימוני פי"א בשם ראבי"ה) וכן נהגו להקל:

סעיף ז׳

על חכם ועל תלמיד חכם ששואלין אותו דבר הלכה בכל מקום ואומרה קורעין עליו אפילו לאחר קבורה ביום שמועה אם הוא תוך ל' יום וקורע עליו (ח)בשעת הספדו (לא קרע ביום שמועה וכבר עבר זמן הספדו ולא קרע שוב אינו קורע) (כך משמע בטור וב"י) וקורעין עליו עד שמגלין את לבם וכבר נהגו תלמידי חכמים בכל מקום לקרוע זה על זה טפח אע"פ שהם שוים ואין אחד מהם מלמד את חבירו: הגה וי"א שאין קורעין על חכם אלא א"כ הוא רבו או שיודעין משמועותיו (ט)שחדש דהיינו רבו (הרא"ש והגמי"י בשם הר"מ) וכן נהגו להקל במדינות אלו:

באר היטב (2)

(ח) בשעת. וכתב הב"ח מיהו דוקא כשהספדו תוך ל' אבל לאחר ל' אין קורעין אפי' בשעת הספדו וכ"כ הרא"ש בשם הראב"ד. ש"ך:

(ט) שחדש. כתב הש"ך ואני תמה שלא נהגו לקרוע אפי' על חכם שיודעין משמועותיו שחדש ואפי' על גדול ממנו ואין להם על מה שיסמכו. ואולי ס"ל דלא נקרא ת"ח אלא כשיודע דבר הלכה בכל מקום ואפי' במסכת כלה כדאיתא בש"ס. וכבר כ' האגודה פ"ק דחולין דעתה בעונותינו אין ת"ח דהא אין יודע אפי' במסכת כלה וצ"ע עכ"ל:

סעיף ח׳

על (י)רבו שרוב חכמתו ממנו אם מקרא מקרא ואם משנה משנה אם גמרא גמרא קורע כל בגדיו עד שמגלה לבו וי"א שאינו קורע אלא טפח ואינו מאחה לעולם ואפי' משמועה רחוקה קורע עליו לעולם ואם לא למד רוב חכמתו ממנו אינו קורע עליו אלא כדין שאר מתים שהוא מתאבל עליהם ואפי' לא למד ממנו אלא דבר אחד בין קטן בין גדול קורע עליו: הגה וי"א דקרע שעל רבו שאינו מובהק נמי אינו מתאחה (טור בשם הרא"ש ובית יוסף בשם רש"י ותוספות והר"ן) תלמידי חכמים שיושבים ביחד ומקשים ומפרקין זה לזה ולומדים ביחד י"א שדינן כרב שאינו מובהק וי"א שדינן כרב מובהק (אלו שני הסברות בטור) וי"א דאין צריכין לקרוע אלא על רבו שלמדו רוב חכמתו אבל חבירים הלומדים זה עם זה או שהאיר עיניו בדבר אחד אינו אלא חומרא בעלמא והיכא דנהוג נהוג והיכא דלא נהוג לא נהוג ואין מורין כן (מרדכי ה"א בשם השאלתות והגמ"יי בשם הר"מ) ולכן נהגו להקל במדינות אלו:

באר היטב (1)

(י) רבו. כתב ברוקח על רבו שלמדו חכמה יושב עליו יום א' או שעה אחת אבילות. ט"ז:

סעיף ט׳

על כל המתים קורע עליו טפח בבגד העליון ודיו ועל אביו ואמו קורע כל (יא)בגדיו אפילו הוא לבוש י' עד שמגלה לבו ואם לא קרע כל בגדיו לא יצא וגוערים בו וכל זמן שאותו הבגד עליו אומרים לו קרע אפילו לאחר שלשים:

באר היטב (1)

(יא) בגדיו. כתב מהרש"ל דעל אב ואם קורעין מצד שמאל ועל שאר קרובים מצד ימין. וכתב הב"ח דהכי מסתברא דכיון שעל אביו ואמו צריך לקרוע עד שיגלה את לבו והלב משמאלו ע"כ צריך לקרוע משמאל לגלות לבו וכן נוהגין בקהלות. ומ"מ היינו מצד המנהג אבל מדינא משמע דמצד שקורעין על אביו ואמו קורעין גם על שאר קרובים כדמשמע בש"ס ופוסקים והט"ו לקמן סכ"ב ע"ש ואפשר דהתם כיון שכבר קרע מצד א' לא נהגו להחמיר בכך ולקרוע בצד השני אלא סגי בהוספה עכ"ל הש"ך:

סעיף י׳

אפרקסותו אינו צריך לקרוע יש מפרשין שהוא בגד הזיעה הדבוק לבשרו ויש מפרשים דהיינו בגד העליון שקורין קאפ"ה ופשט המנהג שלא לקרוע הקאפ"ה על שום מת אפי' על אביו ואמו ולקרוע על אביו ואמו גם החלוק שקורין קאמיז"ה. (כל בו בשם רבותיו הפוסקים וסמ"ק לפי' הערוך): הגה ובמדינות אלו אין נוהגין כן אלא אין קורעין החלוק של פשתן שהוא בגד הזיעה ולא (יב)הסרבל העליון אבל שאר בגדיו קורע באביו ואמו ובשאר מתים המלבוש העליון תחת הסרבל (סמ"ג בשם רבותינו הצרפתים):

באר היטב (1)

(יב) הסרבל. כתב בתשו' מ"ב דהיינו מה שקורין מנטי"ל אבל הרא"ק חייבין לקרוע בין על אביו ואמו בין על שאר מתים והט"ז כתב שדבריו תמוהים ואין ראוי אפי' להחמיר ולקרוע הרא"ק דהוי חומרא דאתי לידי קולא דהיינו בשאר מתים שדין הוא לקרוע רק בגד העליון לחוד זה ודאי אינו נכון שלא לקרוע רק הרא"ק ולצאת בו ידי קריעה בבגד שאינו חייב ודאי בקריעה (ובנה"כ הסכים לדעת המשאת בנימין ע"ש):

סעיף י״א

אחד האיש ואחד האשה שוים לענין קריעה אלא שהאשה קורעת (יג)התחתון ומחזירתו לאחריה וחוזרת וקורעת העליון:

באר היטב (1)

(יג) התחתון. כלומר בקריעת אב ואם שצריכה לקרוע כל הבגדים לא תקרע העליון תחלה כדי שלא תגלה את לבה ואע"ג דאין נוהגין לקרוע החלוק מ"מ כשתגלה החלוק נמי איכא פריצותא כמו מגלה לבה כ"כ הב"ח:

סעיף י״ב

על כל המתים אם רצה מניח שפת הבגד שלימה וקורע מהשפה ולמטה ועל אביו ואמו צריך לקרוע כל השפה (וי"א אף על שאר מתים צריך לקרוע השפה (מרדכי) וכן נוהגין) (מהרי"ו סי' ו'):

סעיף י״ג

על כל המתים יש לו לקרוע בפנים שלא בפני אדם לפיכך יש לו להכניס ידו בפנים וקורע בצינעא אבל על אביו [ואמו] אינו קורע אלא מבחוץ בפני כל אדם:

סעיף י״ד

על כל המתים רצה קורע ביד רצה קורע בכלי על אביו ואמו ביד על כל המתים אם בא (יד)להחליף תוך ז' ימים מחליף ואינו קורע על אביו ואמו אם מחליף תוך ז' קורע כל הבגדים שהוא מחליף ואינו מאחה לעולם כמו בפעם הראשון. (על כל המתים יכול להחזיר קרעו לאחריו תוך שבעה אבל לא באביו ואמו) (רבינו ירוחם בשם הראב"ד):

באר היטב (1)

(יד) להחליף. כ' הש"ך דהיינו בחול אבל בשבת אף על אביו ואמו מחליף ואינו קורע ואם אין לו להחליף מחזיר הקרע לאחוריו וע"ל סי' שפ"ט ס"ג (מיהו היינו דוקא כשמחליף בגדים של חול אבל בבגדי שבת נוהגים איסור) וכתב הב"ח בשם מהר"ר מנחם מ"ץ דבגדים ישנים שהיו יודעים שלבש אותם קודם מיתת אביו יכול ללובשן [אחר ז'] בלא קריעה עכ"ל:

סעיף ט״ו

על כל המתים שולל (פי' תופר תפירה בלתי שוה) לאחר ז' ומאחה לאחר שלשים יום (ואין חילוק אם פגע בהם (טו)הרגל או לא) (הגמ"יי בשם ראבי"ה) על אביו ואמו שולל לאחר ל' יום ואינו מאחה לעולם והאשה שוללת לאלתר מפני כבודה: הגה וכל זמן שאסור לשלול אפילו לחבר ראש הקריעה ע"י מחט אסור ויש מקומות שנהגו להחמיר אפי' על שאר מתים שלא לשלול תוך ל' ואז אפילו ראש הקריעה אסור לחבר ע"י מחט. (מהרי"ו סי' ו'):

באר היטב (1)

(טו) הרגל. ואע"ג דרגל מבטל גזרת ז' ול' היינו דוקא לענין אבלות אבל לענין כל מילי דקריעה בעינן ז' ול' ממש כ"כ ב"י בשם הגמי"י מיהו האידנא נהגו לאחות הקרע כל שפסק האבלות וכן לקמן סי' שצ"ט שכתבו הפוסקים סתמא שהרגל מבטל גזירת ז' ול' משמע דכל הגזרה ששייך בז' ול' מבטל מכל דבר עכ"ל הש"ך:

סעיף ט״ז

על כל המתים אם רצה חולץ כתף על אביו ואמו חייב לחלוץ (טז)כתף והולך כך לפני המטה עד שיקבר ואם הבן אדם גדול ואין כבודו שילך חלוץ כתף אין צריך לחלוץ:

באר היטב (1)

(טז) כתף. בספ"ק דב"ק פרש"י על חלוצי כתף שקרעו בגדיהם עד שנראה כתפיהם:

סעיף י״ז

נשיא דומה לאב לחליצת כתף ולקרוע מבחוץ ולאחוי כל הקורעים על חכם שמת כיון שהחזירו פניהם מאחורי המטה שוללין ומאחין למחר וחכם שבאה שמועתו שולל בו ביום ומאחה למחר ועל נשיא ועל רבו מובהק שולל למחר ואינו מאחה לעולם על חכם חולץ מימין ועל אב ב"ד משמאל ועל נשיא מכאן ומכאן ועל אביו ואמו ועל רבו מובהק רצה מכאן רצה מכאן ואם רצה חולץ שתיהן. (וי"א דעכשיו בזמן הזה לא נהגו לחלוץ כתף כלל (כל בו בשם ר"י) וכן נוהגין האידנא):

סעיף י״ח

על כל המתים אם לא שמע אלא לאחר ל' יום אינו קורע ומי שאין לו חלוק ונזדמן לו תוך שבעה קורע אחר ז' אינו קורע על אביו ועל אמו קורע והולך לעולם (כל (יז)בגדיו) (מהרי"ו סי' י"ג):

באר היטב (1)

(יז) בגדיו. היינו אותן שעליו בשעת שמועה אבל לא אותן שמחליף. ש"ך:

סעיף י״ט

כשם שאסו' לאחות קרע שאינו מתאחה כך אסור (יח)להפוך צד עליון של בגד למטה ולאחותו ואפי' הלוקח אותו אסור לאחותו לפיכך אם בא למכרו צריך (יט)להודיעו ואם מכרו לו סתם ולא הודיעו אסור לאחותו עד שידע שאינו מהקרעים שאינם מתאחים ואסור למכרו לעובד כוכבים:

באר היטב (2)

(יח) להפוך. כ' הט"ז נראה דאם בא לחתוך סביב הקריעה ולהשליכו ולהושיב שם חתיכת בגד אחר שרי לאחר י"ב חודש לאביו ולאמו דאין זה בכלל איחוי קריעה כלל וכן הסכים הב"ח בזה עכ"ל:

(יט) להודיעו. משום מקח טעות אבל משום איסורא א"צ להודיעו דהא אפי' בסתם אסור לאחותו כדלעיל סי' ט"ז באותו ואת בנו כ"כ הרמב"ן. והב"ח כ' דל"ד לאו"ב דהתם הכל יודעים הדין משא"כ כאן דלא כ"ע דינא דקריעה גמירי:

סעיף כ׳

הקורע מתוך המלל ומתוך השלל ומתוך הליקוט ומתוך הסולמות לא יצא אבל מתוך איחוי אלכסנדרי דהיינו (כ)תפירה שהיא שוה למעלה ובולטת מלמטה יצא:

באר היטב (1)

(כ) תפירה. והוא שקורין בל"א אוב"ר נא"ט כמו שעושין בתפירת הכתונת וי"מ כמו התפירה שעושין החייטים בבתי שוקיים שחוזרין וכופפין בבגד היוצא מהתפירה ותופרין אותה מן ב' צדדיו ומותחין אותו עד שאינו ניכר התפירה. כ"כ הפרישה:

סעיף כ״א

קרע על המת ומת לו מת אחר תוך ז' קורע קרע (כא)אחר לאחר ז' מוסיף על קרע הראשון כל שהוא מת לו מת שלישי אחר ז' של שני מוסיף עליו כל (כב)שהוא וכן מוסיף והולך עד טבורו הגיע לטבור מרחיק ג' אצבעות וקורע נתמלא לפניו מחזירו (כג)לאחוריו נתמלא מלמעלה הופכו (כד)למטה נתמלא מכאן ומכאן נעשה כמי שאין לו חלוק שאינו קורע:

באר היטב (5)

(ד) אחר. כלו' אם מת לו מת אחר ז' סגי כדלקמן סכ"א:

(כא) אחר. היינו שבאותו קרע מוסיף וקורע עוד טפח:

(כב) שהוא. משמע דבתוך ז' של שני צריך להוסיף טפח. ש"ך:

(כג) לאחוריו. וקורע מלפניו:

(כד) למטה. וישים לו בית צואר מאחריו ויקרענו:

סעיף כ״ב

אמרו לו מת אביו וקרע ואחר ז' מת בנו והוסיף מתאחה התחתון ולא העליון אמרו לו מת בנו וקרע ואחר ז' מת אביו אינו מוסיף אלא קורע קריעה (כה)אחרת שאין אביו ואמו בתוספת:

באר היטב (1)

(כה) אחרת. והב"ח כתב דאם בקריעה הראשונה שקרע על בנו הבדיל קמי שפה א"צ קריעה אחרת וסגי במה שמוסיף על הקרע הראשון. ואין זה נראה לדינא דמוכח מדברי הפוסקים דאפי' הבדיל כן צריך קריעה אחרת וע"ל סכ"ג עכ"ל הש"ך:

סעיף כ״ג

מי שמתו לו שני מתים כא' או שבאה לו שמועה משנים כאחד קורע קריעה אחת על שניהם קרע ואח"כ מת לו מת אחר (תוך שבעה) (טור) קורע קרע בפני עצמו בין באותו קרע עצמו שמוסיף בו וקורע עוד טפח או מרחיק ג' אצבעות וקורע טפח לאחר ז' מוסיף על קרע ראשון כל שהוא מת אביו או אמו ואחד משאר קרוביו קורע תחלה על אביו או על אמו עד לבו ומרחיק שלשה אצבעות וקורע טפח על המת האחר מת אביו וקרע ואחר ז' מת א' מהקרובים מוסיף על קרע הראשון ותחתון מתאחה ועליון אינו מתאחה מת א' מהקרובים וקרע ואח"כ מת אביו או אמו בין בתוך ז' בין לאחר ז' מרחיק ג' אצבעות וקורע מן הצד בשפת הבגד שהרי צריך להבדיל קמי שפה וקורע עד שמגיע ללבו מתו אביו ואמו כא' קורע קרע אחד על שניהם:

סעיף כ״ד

אמרו לו מת אביו וקרע ואח"כ נמצא שהוא בנו יצא ידי קריעה והוא שנודע לו תוך כדי דיבור ואם לא נודע לו עד אחר כדי דיבור לא יצא (כו)אבל אם אמרו לו מת לך מת וכסבור אביו הוא וקרע ואח"כ נמצא שהוא בנו יצא אפי' לא נודע לו עד אחר כדי דיבור:

באר היטב (2)

(כו) אבל. והב"ח פסק דבכה"ג לא יצא ולא מיקרי סתם אלא הקורע על מתו [לשם] מי שהוא א"צ לחזור ולקרוע אפי' לא נודע לו מי הוא עד אחר (כ"ד חדש) [כדי דיבור]. ורמ"א כ' דאם א"ל מת לו מת סתם ואינו יודע איזהו וקרע סתם ואח"כ נודע לו מי הוא יצא ידי קריעה דיש ברירה. עכ"ל:

(לז) למוללן. שאוחז ב' ראשי הקרע בין האצבעות וכורכן יחד ותוחב ב' או שלש תפירות ולשללן פי' תפירה רחבה שתופר הרבה במשיחה אחת. וללקטן ר"ל שאורג כל הקרע ראשו על סופו ותוחב במחט ב' או ג"פ:

סעיף כ״ה

היה לו חולה ונתעלף וקרע עליו ואח"כ מת אם מת תוך כדי דיבור של קריעה אין צריך קריעה אחרת ואם לאו צריך קריעה אחרת:

סעיף כ״ו

אמרו לו מת אביו וקרע ונהג קצת ימי אבלות ואח"כ אמרו לו לא מת והפסיק וחזרו ואמרו לו בפעם (כז)הראשון מת כמו שאמרו הראשונים יצא ידי קריעה:

באר היטב (1)

(כז) הראשון. אבל אם היה חי בפעם הראשון לא יצא ידי קריעה דהא אחר כדי דיבור הוא. ט"ז. וכתב הש"ך ולענין ז' ימי אבילות קרוב היה לומר כיון שחלה עליו אבילות ונהגו אע"פ שבטל מקצת הימים בשוגג עולין לו ואין תשלומין לאבילות ודבר זה צריך תלמוד הרמב"ן ומביאו הטור (ועיין רדב"ז ח"א סימן קצ"ה ועיין כנ"ג):

סעיף כ״ז

קטן שמת לו מת (כח)מקרעין לו:

באר היטב (1)

(כח) מקרעין. בטור כתב מפני עג"נ פי' כדי להרבות בהספד וכתב הרי"ץ גאות וקטן שהגיע לחינוך קורעין לו כדרך שמחנכין אותו בשאר מצות ופי' הב"י דהיינו אפי' היכא דלית ביה משום עגמת נפש וכתב בדרישה מכאן ראיה קצת דקטן שהגיע לחינוך צריך לנהוג כל דיני אבילות ע"כ ונ"ל דאף ביום שמועה קרובה נמי דינא הכי ויש מי שחולק בזה ואין בדבריו ממש עכ"ל הט"ז (ובנה"כ חולק ע"ז ופסק דאין קטן צריך לנהוג אבילות אף שהגיע לחינוך ע"ש):

סעיף כ״ח

הקורע בשבת על מתו אע"פ שחלל שבת יצא ידי קריעה:

סעיף כ״ט

הקורע בחלוק גזול לא יצא ידי קריעה:

באר היטב (1)

(לב) הודיעו. להמשאיל שהולך לבקר החולה לא יגע בו ונראה דאף אם קרע לא יצא דהוי שואל שלא מדעת וגזלן הוי ובחלוק הגזול לא יצא כדלעיל סכ"ט עכ"ל הש"ך:

סעיף ל׳

קטן דלא קים לן ביה שכלו לו חדשיו שמת בתוך ל' או אפילו ביום שלשים אין קורעין (כט)עליו:

באר היטב (1)

(כט) עליו. לפי שקריעה היא דרבנן וספיקא לקולא אבל אם קים לן דכלו חדשיו כגון שבעל ופירש אפי' מת בתוך ל' קורע ומתאבל עליו. ש"ך:

סעיף ל״א

אין קורעין ביום טוב אפי' בי"ט שני של גליות אפי' קרובים של מת אבל בחול המועד קורעין על כל אחד כפי מה שהוא אם עומד בשעת יציאת נשמה או אם הוא אדם כשר או חכם על כל אחד כדינו שנתבאר: הגה וי"א דנוהגין שאין לקרוע בחול המועד רק על (ל)אביו ואמו ועל שאר מתים קורעין לאחר המועד (ת"ה סי' רפ"ח) ובמקום שאין (לא)מנהג יש לקרוע על כולם:

באר היטב (2)

(ל) אביו. ואין חילוק בין יום קבורה ליום שמועה רק בין אביו ואמו לשאר קרובים. ב"ח. ועל שאר מתים היינו קרוביו אבל על שאר אדם כשר נהגו להקל שאין לקרוע כלל. ש"ך:

(לא) מנהג. כתב בתשו' משאת בנימין דהיינו בכל מלכות פולין יש לקרוע על כולם אבל באשכנז נהגו שלא לקרוע כ"א על אב ואם וכמ"ש הרב בא"ח סי' תקמ"ד ס"ו. וכתב הב"ח אע"פ דנהיגין שלא לקרוע בח"ה על שאר מתים היינו אם אפשר לקרוע אחר המועד אבל היכא דשמע שמועה קרובה ברגל ולאחר הרגל נעשית רחוקה דאינו יכול לקרוע אחר הרגל בזה ליכא מנהג ויש לתפוס כהלכה דקורעין בח"ה. וכ' עוד בשם מהרש"ל ונראה היכא ששמע שמועה רחוקה אין קורעין במועד אפי' על אב ואם אלא קורע אחר הרגל דמאחר שנפסק ממנו האבילות לא חמירא הקריעה לדחות הרגל עכ"ל:

סעיף ל״ב

שמע ברגל שמועה קרובה קורע ואפילו אם אחר הרגל תהיה רחוקה:

סעיף ל״ג

ההולך בבגד קרוע לפני המת שמראה עצמו שקרע ולא קרע ה"ז גוזל את החיים ואת המתים:

סעיף ל״ד

האומר לחבירו השאילני חלוקך שאבקר את אבא שהוא חולה והלך ומצאו שמת קורעו ומאחהו ומחזיר לו חלוקו ומשלם לו דמי קרעו ואם לא הודיעו ה"ז לא יגע בו:

סעיף ל״ה

המשאיל לחבירו חלוק לילך בו לבית האבל אינו רשאי ליטול ממנו עד שיעברו ימי האבל: (לג)(ובחושן המשפט סי' שמ"א סעיף ב' לא פסק כן) :

באר היטב (1)

(לג) ובחשן. ובש"ך כתב דלק"מ דשם ר"ל דהשואל ביקש מהמשאיל א"כ לא נתכוין אלא לטובת השואל למלאות בקשתו ויכול לומר לו לא השאלתי לך אלא שתלך ותחזור אבל הכא כ' המשאיל לחבירו וכו' פי' שהמשאיל בא מעצמו לזכות לשואל שיקיים מצות ניחום אבלים א"כ כל יומא ויומא רמיא מצוה עליה עכ"ל:

סעיף ל״ו

קורעין על שמועות רעות (לד)כגון שנקבצו רוב הצבור למלחמה ושמעו שנגפו לפני אויביהם אפי' לא נהרגו אלא המיעוט מהם (וה"ה אם הלכו בשבי) (נ"י פא"מ):

באר היטב (1)

(לד) כגון. וכב"י בשם ר' ירוחם דנראה שחייב להתאבל כל היום ולפיכך אינו שולל עד למחר ע"כ ונראה דה"ה דמאחין למחר. ש"ך:

סעיף ל״ז

השומע ברכת השם ואפי' ברכת הכינוי (רמב"ם פ"ב מהלכות עבודת כוכבים ד"י) ואפי' אמרו בלשון לעז הוי ככינוי (נ"י פ' ד' מיתות) חייב לקרוע והוא שישמענה מישראל (וי"א דבזמן הזה מומר דינו כעובד כוכבים) (ג"ז שם) ואפי' השומע מהעדים היאך בירך פלוני חייב לקרוע והעדים אינם צריכים לקרוע פעם אחרת הרואה ס"ת (לה)שנשרף או תפילין או אפי' מגילה אחת מהנביאים או מהכתובים קורע (לו)שתי קריעות ודוקא ששורפין אותו בזרוע (לו) וכמעשה שהיה:

באר היטב (2)

(לה) שנשרף. וה"ה נקרע ונחתך ונמחק בזרוע בין מישראל בין מעובד כוכבים דהכל תלוי כשרואה חלול השם בזרוע. ב"ח (אבל אם היה דליקה ולא יוכל להציל ונשרפה או כיוצא בזה בלא חילול השם א"צ קריעה. שו"ת ח"צ שאלה מ"ז ותשו' ש"י שאלה פ"ד):

(לו) שתי. א' על הכתב וא' על הגויל: [(לו)] וכמעשה שהיה. היינו כששרף יהויקים את המגילה:

סעיף ל״ח

הרואה ערי יהודה בחורבנן או ירושלים או בהמ"ק חייב לקרוע (וע' בא"ח סי' תקס"א):

סעיף ל״ט

כל אלו הקרעים רשאי למוללן לשללן ללקטן לעשותן כמין (לח)סולמות למחרתו אבל אין מתאחין לעולם:

באר היטב (1)

(לח) סולמות. פי' כמעלות הסולם שתופר ב' תפירות וחוזר ותופר למטה ומניח בין תפירה לתפירה הפסק. כל זה מדברי רבינו ירוחם שהביא ב"י. עכ"ל הש"ך:

נוסח השולחן ערוך: אשלי רברבי: שלחן ערוך יורה דעה, למברג תרמ״ח; באר היטב: תורת אמת 357 – באמצעות ספריא (נחלת הכלל). השיוך של קטעי השיעור לסעיפים נעשה אוטומטית; "משוער" = יש לבדוק.