סימן ש״י – דין בכור שנשחט שלא על פי חכם
סעיף א׳
השוחט את הבכור שלא על פי חכם אפי' (א)הראהו לחכם אח"כ ומצא בו מום אסור וה"ה בזמן הזה אם לא הראהו לשלשה בני הכנסת:
באר היטב (1)
(א) הראהו. ובכל מומין אסור גזרה אטו מום המשתנה לאחר מיתה. ט"ז:
סעיף ב׳
השוחט הבכור שלא על פי מומחה ומכרו ואכלוהו מחזיר להם הדמים לא אכלוהו יקבר ויחזיר להם הדמים:
סעיף ג׳
מי שאינו מומחה וראה את הבכור ונשחט על פיו יקבר וישלם מביתו וכמה ישלם אם הוא בארץ ישראל (ב)משלם בגסה חצי דמיו ובדקה רביע דמיו ובחוץ לארץ בין בדקה בין בגסה חצי דמיו והאידנא שאף בא"י אין רוב שדות של ישראל מותר לגדל בהמה דקה אפי' בארץ ישראל הילכך אפי' בא"י אף בדקה משלם חצי דמים:
באר היטב (1)
(ב) משלם. שאסור לגדל בהמה דקה בא"י וכמ"ש בח"מ סי' תי"ט הלכך קנסינן ליה דלא לשקול אלא פלגא א"נ כיון שאסור לגדל בהמה דקה בא"י א"כ היה לו טורח גדול בחורשים ובמדברות במקום שאין ישוב לכך די לו בחצי דמים של בהמה גסה. ש"ך. וכתב הט"ז ונ"ל דיחזיר למוכר והמוכר יקברנו לא מיבעיא אם המוכר חפץ בכך פשיטא דחייב לתת לו דהוא רוצה לקיים המצוה ואם אינו חפץ בכך מ"מ הטירדא עליו מוטלת כיון שהוא הגורם לזה וא"ל לא יתננו לו כיון שהוא נחשד על כך דלא נחשד לאכלו כמ"ש בסי' קי"ט ס"ב עכ"ל:
נוסח השולחן ערוך: אשלי רברבי: שלחן ערוך יורה דעה, למברג תרמ״ח; באר היטב: תורת אמת 357 – באמצעות ספריא (נחלת הכלל). השיוך של קטעי השיעור לסעיפים נעשה אוטומטית; "משוער" = יש לבדוק.