סימן כ״ח – דיני כסוי הדם
סעיף א׳
השוחט חיה או עוף צריך לכסות דמו בין צדן עתה בין שהיו מזומנים בידו: הגה והכיסוי היא מצוה בפני עצמה (כך משמע באשיר"י פרק כיסוי הדם) אבל השחיטה כשרה אף אם הזיד ולא (א)כיסה (ב"י וכ"כ א"ח וכ"ה בכל בו):
באר היטב (1)
(א) כיסה. וכ' בט"ז אע"ג דכתב הרא"ש דמצות כסוי היא גמר מצות שחיטה צ"ל באמת היא מצוה בפני עצמה אלא ששייכה אחר מצות שחיטה כמו תפילין של ראש אחר תפילין של יד ואין להקשות למה פסק בהג"ה בסי' י"ט שאם סח בין שחיטה לכסוי דכשר מ"ש מסח בין תפילין לתפילין צ"ל דבתפילין שייכה הברכה דשל ראש גם לשל יד משא"כ בשחיטה וכסוי מדנקט סתמא דכשרה משמע אפי' לעצמו. והב"ח אוסר לעצמו מהרמ"ט:
סעיף ב׳
חייב לברך קודם שיכסה אשר קדשנו במצותיו וצונו על כיסוי דם בעפר: הגה מי ששחט פעם הראשון מברך שהחיינו על הכיסוי אבל לא על השחיטה דמזיק (ב)לבריה (במנהגים ישנים בשם ר' ידידיה משפירא):
באר היטב (1)
(ב) לבריה. ובש"ך כתב טעם אחר משום דשחיטה היא בידו ואינו מצווה לשחוט דהא יכול להיות לעולם בלא בשר או שישחוט אחר אבל בכסוי החוב מוטל על כל אדם שרואה הדם לכסות כדלקמן ס"ח מיהו צ"ע למה מברכין על הכיסוי יותר שהחיינו מתפילין ומזוזה או קדושי אשה או שאר מצות שמתחנכים בו והניח בצ"ע והפר"ח פסק שלא לברך שהחיינו וספק ברכות להקל. וכ' בט"ז דהא דצריך לומר על כיסוי דם בעפר ולא אמר סתם על כסוי דם צ"ל משום דכאן עושה שני מצות כסוי שלמטה מהדם ושלמעלה וזה נלמד מן בעפר על כן צריך לומר בעפר להורות על שני מצות כנ"ל ועיין בסימן ק"כ ס"ג:
סעיף ג׳
כוי שהוא ספק חיה וכלאים הבא מבהמה וחיה צריך לכסות דמן ואינו מברך ואין שוחטין אותם (ג)בי"ט ואם שחטן אינו מכסה (ד)דמן ובלילה אם רישומו ניכר (ה)יכסנו:
באר היטב (3)
(ג) בי"ט. והטעם משום דצריך כסוי ובי"ט אין רשאי לכסותה וכ' בט"ז ובש"ך הא דאינו מברך על כלאים הבאים מבהמה וחיה מיירי בצבי הבא על התיישה כיון דמספקא לן אי חוששין לזרע האב אבל בהמה שבא על החיה חייב לכסות בוודאי ואין כאן ספק וחייב לברך דצבי אפילו מקצת צבי אמרינן ולזרע האם ליכא מאן דפליג דפשיטא דחוששין כמו דאמרינן לעיל סימן י"ו ש"ך:
(ד) דמן. וכתב בש"ך אפילו יש עפר מוכן מפני שהרואה יאמר ודאי חיה הוא דאל"כ לא היו מטריחין לכסות בי"ט ויבא להתיר חלבה:
(ה) יכסנו. וכתב בש"ך והאידנא בי"ט יש ליתן בכלי מעט עפר ויקבל לתוכה הדם עד הלילה. הא דגבי כוי מצרכינן כיסוי מספק משא"כ בספיקות אחרות עיין תשובת מהר"ם לובלין סי' ס"ה:
סעיף ד׳
הבו"פלו נהגו שלא לכסות דמו: הגה ויש מסתפקים בבו"פלו שהוא שור הבר שמא חיה הוא (הגאונים והערוך) על כן טוב לכסותו בלא ברכה או לשחוט עוף ג"כ ואז יוכל לברך על הכיסוי משום העוף (בהגהות מהרי"ו):
באר היטב (1)
(ח) בסכין. פי' בקתא של סכין אבל לא בראשו שמא יפגום אותו:
סעיף ה׳
צריך שיהיה למטה עפר תיחוח וצריך להזמינו בפה ויש אומרים שאינו צריך:
סעיף ו׳
מכסה בידו או בסכין או בכלי אחר אבל לא ברגלו כדי שלא יהיו מצות בזויות עליו:
סעיף ז׳
שחט ולא היה עפר למטה צריך לגרור הדם וליתנו בעפר תיחוח ולכסות עפר תיחוח עליו:
סעיף ח׳
מי ששחט הוא יכסה ואם לא כיסה וראהו אחר חייב (ט)לכסות:
באר היטב (1)
(ט) לכסות. ועיין בח"מ סימן שפ"ב במי שקדם וכסה מה הוא חייב:
סעיף ט׳
שחט מאה חיות או מאה עופות או ששחט חיה ועוף במקום אחד כיסוי אחד לכולם:
סעיף י׳
השוחט ונבלע הדם בקרקע אם רישומו ניכר חייב לכסות:
סעיף י״א
כיסהו הרוח פטור מלכסות ואם חזר ונתגלה חייב לכסות אבל אם הוא עצמו כיסהו ונתגלה אינו חייב לכסותו פעם אחרת:
באר היטב (1)
(ז) צריך. פי' דאם מצא עפר תיחוח שוחט עליה ודי בכך וכתב בש"ך אבל עפר מלמעלה לכ"ע צריך שיתן הוא לכתחלה אבל בדיעבד כשר אפילו אם לא נתן עפר גם למעלה דהא כסהו הרוח פטור מלכסות כדלקמן סעיף י"א. כ' בה"י ועכשיו נוהגין ליקח אפר כירה ונותן ע"ג קרקע ועושין בו גומא ומורידין בו דם העופות ובודקין תיכף הסימנין והסכין ואח"כ מכסין בקתא את האפר:
סעיף י״ב
דם שנפל לתוך המים או מים שנפלו לתוך הדם אם יש בו מראה דם חייב (י)לכסות ואם לאו פטור:
באר היטב (1)
(י) לכסות. וכתב הט"ז ולא אמרינן קמא קמא בטל והואיל ונדחה אידחי דאין תורת דחוי אצל מצות:
סעיף י״ג
נתערב הדם ביין אדום או בדם בהמה רואים היין ודם בהמה כאלו הוא מים ואילו נתערב במים כשיעור הזה היה בו מראית דם חייב (יא)לכסות:
באר היטב (4)
(ו) העוף. ופי' הש"ך שישחוט העוף אצל הבופל"ו ולא ע"ג הבופל"ו דהא יהיה בטל בתוכה כמו שכתב בסעיף י"ג בנתערב דם חיה עם דם בהמה וכו'. * וצ"ע דבסימן רצ"ז ס"ו כתב בפשיטות דשור הבר הוא מין בהמה:
(יא) לכסות. וכתב בש"ך דנראה לי דה"ה אם שחט חיה או עוף ונפל הדם לדם בהמה בענין שאם היו רואין הדם בהמה מים לא היה בו מראית דם ושוב נפל לתוכו יותר בענין שאם היה מים היה חוזר וניעור חייב לכסות בלא ברכה וכך כתב הפרי חדש:
(יב) לכסות. וכתב בש"ך ואע"ג דליכא עפר תיחוח למטה מ"מ מה דאפשר למיעבד עבדינן וכתב בט"ז הטעם כיון דמ"מ היה ראוי לכתחלה לתת עפר למטה וכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת והתוספות הקשו דלמה לא יגרר אותו ויכסה בעפר למטה כמו בדם הניתז שבסעיף ט"ו ואסיקו בתימא. והב"ח כתב דבעוף ע"ג בהמה פטור מלכסות דדם העוף מועט וחולקין עליו הט"ז והש"ך דהכל תלוי לפי השיעור אם היה מים כמו שכתב בסעיף י"ג:
(יג) לכסות. ובט"ז חולק על רמ"א דכתב מסתמא חייב לכסות האיך שייך ליתן כלל בזה לחייב ברכה מסתמא אלא העיקר תליא בזה אם מתחלה יצא דם קודם שנעשה נבלה אעפ"י שלאחר שנעשה נבלה הוי למפרע דם שאינו ראוי לכסוי מ"מ כבר נתבטל ויש לדמות דבר זה לחמץ לח שנתערב קודם פסח דאינו חוזר וניעור כיון שהיה עליו שם היתר בשעת התערובת אבל אם כבר נתנבלה בידו בתחלת השחיטה והוא שוחט ומוציא הדם ודאי אין לברך על כסוי זה כ"ז שלא נתברר לנו שיש כל כך שאם נתערב במים שהיה בו מראה דם כמו שכתוב בסעיף י"ג כנ"ל ברור עכ"ל:
סעיף י״ד
שחט עוף או חיה ושחט עליו בהמה פטור מלכסות אבל אם שחט בהמה ושחט עליה חיה או עוף חייב לכסות: הגה שחט עוף או חיה ואח"כ שחט עוד אחרת ונתנבלה בידו אם יודע שדם האחרון כסה דם הראשון פטור מלכסות אבל מסתמא חייב לכסות (בהגהות מיימוני פי"ד פסק סתם שחייב לכסות והוא מחלק אם יודע כו' דלא תקשי אהדדי הגה זו והאי דשחט עליו בהמה דפטור):
סעיף ט״ו
דם הניתז ושעל הסכין אם אין שם דם אלא הוא חייב לכסות וגורר אותו ומכסהו כדי שיתן עפר גם למטה אבל אם יש שם דם אחר אין צריך לכסותו שאין צריך לכסות כל הדם לפיכך אין צריך (להמתין) לכסות עד שיצא כל הדם: הגה מיהו ימתין עד שמתחיל לירד טיפין כדי שיכסה מקצת דם הנפש (מהרי"ל בשם מהרא"ק ושחיטות ישנים בשם מהר"ש):
סעיף ט״ז
השוחט לחולה בשבת לא יכסה אפי' אם יש לו דקר (יד)נעוץ ובלילה אם רישומו ניכר (טו)יכסנו. ויש מי שאומר שאם היה לו אפר מוכן לכסות בו צואה יש לכסות בו הדם אפילו בשבת:
באר היטב (2)
(יד) נעוץ. וכתב בט"ז ואע"ג דלא מיתסר אלא מדרבנן לא אמרינן כיון דשחט ברשות יכסה כמו ביום טוב משום דרצו חכמים לעשות היכר שאסור בשחיטה לפיכך לא התירו אלא מה שהוא צורך לחולה. ולדעת הי"א שהתירו אם היה מוכן לכסות בו צואה אפ"ה מה שמדליקין בי"ט אסור לכסות באותו אפר אא"כ ראוי לצלות בו ביצה עיין בא"ח סי' תצ"ח (מהרמ"ט):
(טו) יכסנו. וע"ל סוף סעיף ג' מה שכתבתי שם בשם הש"ך:
סעיף י״ז
השוחט ונתנבלה בידו או ששחט ונמצאת טריפה פטור מלכסות וכן חרש שוטה וקטן ששחטו ואין אחרים רואים אותם חזקת שחיטתן מקולקלת ופטורה (טז)מכיסוי:
באר היטב (1)
(טז) מכיסוי. ל"ד קטן ה"ה גדול וא"י ה"ש. וכתב בש"ך דבש"ס פסק דאסור לכסות כדי שלא יאמר ודאי שחיטה מעליותא היא אבל כשאחרים רואין אותו פשיטא דהוי שחיטתן כשרה וצריך לכסות ולעשות ברכה וכל זה היינו דוקא מומחים או יודעים לאמן ידיהם דאז שחיטתן כשרה לכ"ע ואם לא כן מכסה בלא ברכה:
סעיף י״ח
השוחט אע"פ שאינו צריך אלא לדם חייב לכסות כיצד יעשה נוחר או מעקר כדי שיפטר מכיסוי:
סעיף י״ט
צריך לבדוק הסימנים והסכין קודם הכיסוי כדי שלא יבא לידי ברכה (יז)לבטלה:
באר היטב (1)
(יז) לבטלה. וכתב בש"ך אבל ברכת השחיטה אי אפשר לברך כיון דצריך לברך עובר לעשייתן וסמכינן על חזקה דרוב בהמות כשרות הן אבל הכא דאפשר לברורי לא סמכינן על החזקה במקום דיכולין לבררו וע"ל סי' א':
סעיף כ׳
השוחט חיה לא יכסה עד שיבדוק הריאה ואם נמצאת ספק טריפה מכסה בלא ברכה והוא הדין לכל פיסול שהוא מחמת ספק כגון ההיא דחיישינן שמא בעור נפגמה וכן כל כיוצא (יח)בזה: הגה אבל דבר שמדינא הוא כשר רק שמחמירים בו כגון אם חתך כל המפרקת וכיוצא בו חייבים (יט)לכסות (ת"ה סימן קפ"ד):
באר היטב (2)
(יח) בזה. והב"ח חולק על המחבר ופסק דאם נמצא ספק מה פטור מכסוי והט"ז חולק עליו והסכים עם המחבר וכ"פ מהרש"ל:
(יט) לכסות. וכ' בש"ך דצריך לברך דלא כהב"ח שפוסק לכסות בלא ברכה. וכן שהייה דרסה חלדה הגרמה במיעוט בתרא בסימנין חייב לכסות בברכה (ש"ך) השוחט לאכילת כלבים או לאכילת עובדי כוכבים חייב בכסוי. כנה"ג בשם ש"ג:
סעיף כ״א
מי שאין לו עפר לכסות לא ישחוט: הגה אלא ימתין עד שיהיה לו עפר (טור) ואם הוא הולך במדבר או בספינה ולא שוה העוף כהפסד הבגד (כ)שישרוף לאפר או הזהב שישחוק תקינו ליה רבנן לשחוט ולמצה הדם בבגד או בסנדל ומברך וכשיגיע למקום עפר יכבס הבגד או הסנדל שיצא הדם ומכסהו בלא ברכה (מרדכי בשם הגאונים) והכי (כא)נהוג (א"ז וראב"ן):
באר היטב (2)
(כ) שישרוף. והקשה הע"י למה לי לשרוף טליתו הלא כששורף טליתו יש לו אש ע"כ א"כ יכסה באפר של אותו אש או איך יבשל או יצלה אותו עוף וע"כ יש לו אש ע"ש:
(כא) נהוג. וכ' בש"ך דעכ"פ כשמברך אין לומר על כסוי דם בעפר אלא על כסוי דם בלבד והט"ז חולק על הגהת רמ"א ופסק להלכה כדעת המחבר דמי שאין לו עפר לכסות לא ישחוט ופר"ח מסיק ואין לו תקנה אלא לישרף טליתו או שישחוק דינרי זהב. ובס' נ"ה חולק על ט"ז ופוסק דעיקר כרמ"א:
סעיף כ״ב
השוחט חיה ועוף ולא יצא מהם דם (כב)מותרין:
באר היטב (1)
(כב) מותרים. פירוש אע"ג שלא נתקיים בהם מצות כסוי מותרים וכן בהמה שלא יצא מהם דם מותר דדם האברים שלא פירש מותר:
סעיף כ״ג
כל הדברים שהזרעים הנזרעים (כג)בהם מצמיחים הם בכלל עפר ומכסים בהם ואם אינם מצמיחים אם נקראו עפר מכסין בהם לפיכך מכסין בזבל ובחול הדק מאד עד שאין היוצר צריך לכתשו כלל ובסיד ובחרסית ולבינה ומגופה של חרס שכתשן ובשחיקת אבנים ובשחיקת חרסים ובנעורת של פשתן דקה ובנסורת חרשים ובאוכלים או בגדים שרופים עד שנעשו עפר ובשיחור ובכחול ובנקרות הפסולים אבל אין מכסין בזבל גס ולא בחול שהיוצר צריך לכתשו ולא בקמח וסובין ומורסן ולא בשחיקת מתכת אם אינם (כד)שרופין חוץ מבזהב שחוק שנקרא עפר דכתיב ועפרות זהב לו ואפר נקרא עפר דכתיב ולקחו לטמא מעפר שרפת החטאת (רמב"ם סוף ה"ש מפכ"ה דף פ"ח ע"ב):
באר היטב (2)
(כג) בהם. וכ' בש"ך ולא מהני כשמשימין בהם צמחים והוא מגדלם אלא בעינן דוקא שהנזרעים בהן מצמיחים:
(כד) שרופים. וכ' בש"ך אבל אם שרופים מכסים וה"ה לכל הנך דאין מכסין אם שרופים מכסים בעפרן. אין מכסין לא בגפרית ומלח ולא בפלפלין שחוקים אבל בקנמון טחון מכסין (כנה"ג בשם ש"ג):
סעיף כ״ד
אין מכסין בעפר המדבר מפני שהיא ארץ מליחה ואינה מצמחת: הגה ולכן אין מכסין בעפר (כה)לחה ממים כגון מתונתא (טור וסמ"ק וסמ"ג) ואין לכסות בשלג (ב"י וא"ז בשם גאון דלא כמרדכי בשם גאון):
באר היטב (1)
(כה) לחה. כתב בש״ך דמשמע כאן שעפר לחה אינה מצמחת וזה אינו דבפ' אלו עוברין (פסחים דף מ״ו) איתא בהדיא דראוי' לזריעה ומצמחת אלא הטעם דאין מכסין בעפר לחה משום דבעינן עפר דק דראוים למנות דכתיב אם יוכל איש למנות עפר הארץ וגו' ע״כ נלע״ד דהאי ולכן שכ' רמ״א הוא ט״ס וצ״ל וכן. כתב הרמב״ם סוף ה״ש מותר לכסות בעפר עיר הנדחת וה״ה בעפר עבודת כוכבים ושאר איסורי הנאה משום דמצות לאו ליהנות ניתנו (מהרמ״ט):
נוסח השולחן ערוך: אשלי רברבי: שלחן ערוך יורה דעה, למברג תרמ״ח; באר היטב: תורת אמת 357 – באמצעות ספריא (נחלת הכלל). השיוך של קטעי השיעור לסעיפים נעשה אוטומטית; "משוער" = יש לבדוק.