שולחן ערוך יורה דעה

סימן רס״ה – סדר ברכת המילה ודין מילה ביום התענית

13 סעיפים · 18 ס״ק באר היטב · 0 שיעורים ממופים

סעיף א׳

המל מברך אשר קדשנו במצותיו וצונו על המילה (א)ואבי הבן מברך בין חתיכת הערלה לפריעה אשר קדשנו במצותיו וצונו להכניסו בבריתו של אברהם אבינו: הגה ואם אין אבי הבן אצל המילה יש מי שאומר שאדם אחר מברך ברכה זו דהרי הבית דין מצווין למולו (רמב"ם בשם י"א) ונוהגין שמי שתופס הנער מברך ברכה זו (טור ובשם ראב"ד והגהת מיי'בשם סמ"ק) וכן אם האב בכאן ואינו יודע לברך (רבינו ירוחם נתיב א' וכ"כ ב"י בשם אבודרהם) . האב והמוהל כשמברכים צריכים לעמוד (טור וב"י בשם ב"ה) אבל התופס הנער כשמברך נוהגים שיושב ומברך י"א שכל העם שהם אצל המילה יעמדו שנאמר ויעמוד העם בברית (מרדכי פר"א דמילה וכל בו ור' ירוחם ואבודרהם ותניא) וכן נוהגין מלבד התופס הנער שהוא יושב ואם אחרים עומדים שם אומרים כשם (ב)שהכנסתו לברית כן תכניסהו לתורה ולחופה ולמעשים טובים ואבי הבן או המוהל או א' מהעם מברך על הכוס בורא פרי הגפן ויש נוהגים ליטול הדס בידו ומברך עליו ולהריח ואומר בא"י אלהינו מלך העולם אשר קדש ידיד (ג)מבטן וכו' ונוהגין שכשמגיע לבדמיך חיי נותן מהיין באצבעו בפי התינוק (וכשהמוהל מברך ברכה זו רוחץ תחלה ידיו ופיו כדי שיברך בנקיות) (אבודרהם):

באר היטב (3)

(א) ואבי. כתב הט"ז ונ"ל דאם האב מל את בנו יברך תחלה ב' הברכות דהיינו על המילה ולהכניסו ואח"כ יחתוך הערלה (דאילו בין חיתוך לפריעה א"א לו כיון שהוא טרוד באמצע עשיית המצוה ואיך יפסוק בברכה להכניסו) וכן נהגתי כשמלתי את בני והוא אליבא דכ"ע ואח"כ מצאתי שגם מהרי"ל פסק כן עכ"ל (ונראה לי דדוקא ביש לו שניהם חיתוך ופריעה אבל אם הוא בחיתוך ואחר בפריעה יברך להכניסו אחר החיתוך קודם הפריעה כמו שאר אנשים) וכתב בבד"ה בשם הרשב"ץ כשהאנוסים מוהלין עצמן מברך אקב"ו להכניסו בבריתו של אברהם אבינו:

(ב) שהכנסתו. כתב הט"ז ונראה דאותן שרואין האב יאמרו לשון שהכנסתו כן תכניסהו וכו' ואותן שעומדים מרחוק או שאין האב בבהכ"נ יאמר כשם שנכנס וכו' (וש"ך כתב דלעולם יאמרו כשם שנכנס וכו' ע"ש):

(ג) מבטן. וכ' הש"ך שצ"ל צוה נקוד בפת"ח הצד"י ובציר"ה הוי"ו דלשון תפלה הוא להבא גם מנהגנו כשאין להילד אב מדלגין בנוסח הברכה תיבת לאביו ואמר קיים את הילד הזה לאמו וכו' וכשאין לו גם כן אם מדלגין גם אמו ואומר קיים את הילד הזה ויקרא שמו וכו' עכ"ל וכתב הט"ז כשיש ב' מוהלים א' מל וא' פורע אומר הברכה אותו שפרע וראיה לזה ממ"ש בא"ח סימן קע"ד דאותו שמברך על היין שלאחר המזון הוא אומר על המוגמר ה"נ מי שפורע יגמור עכ"ל:

סעיף ב׳

אם אבי הבן הוא מוהל בעצמו מברך למול את הבן לדעת הרמב"ם (ויש חולקין (טור בשם בעל העיטור) וכן נוהגין שלא לחלק מיהו אם בירך למול או שבירך ברכת להכניסו לחוד יצא) (וכן משמע בהגהות מיימוני):

סעיף ג׳

גר שמל קודם שנתגייר וקטן שנולד כשהוא מהול כשמטיפין ממנו דם ברית אינם צריכים (ד)ברכה וכן אנדרוגינוס אין מברכין על מילתו מפני שאינו זכר ודאי: הגה אבל כשחוזרין על ציצין המעכבים המילה צריך לחזור ולברך כל הברכות (ה)אבל אין לומר קיים את הילד הזה וכו' (בנימן זאב סימן ו' בשם אגודה):

באר היטב (2)

(ד) ברכה. משמע דא"צ ברכה כלל אפילו ברכת להכניסו בבריתו שא"א ג"כ א"צ לברך. ש"ך:

(ה) אבל. וכ"פ מהרי"ל לענין מל ולא פרע ואח"כ פרע שא"צ לומר פעם שנית קיים את הילד וכו'. ט"ז:

סעיף ד׳

ממזר כישראל הוא ומברכין עליו ברכת מילה עד כורת הברית אבל אין (ו)מבקשים עליו רחמים. (ומפרסמין בשעת מילתו שהוא ממזר) (מהרי"ל) ביוהכ"פ ובד' צומות לא יברך על הכוס (טור בשם בעל העיטור וע"פ) מיהו בג' צומות מהם שהיולדת אינה מתענה יכול לברך על הכוס ותטעום ממנו היולדת אם היא שומעת הברכה ומתכוונת שלא להפסיק בדברים בין שמיע' הברכה לשתיית הכוס אבל ביום הכפורים (ז)וט' באב שאין היולדת יכולה לשתות אין מברכין על הכוס ובתשעה באב אסא נמי לא מייתינן (ח)מטעמא דאין מברכין על הבשמים במוצאי שבת שחל בו תשעה באב: הגה וי"א דמברך אכוס בכל תעניות ונותנים הברכה לתינוקות קטנים (תוס' בכל מערבין ומרדכי דיומא) וכן פסק בטור א"ח סי' תקנ"ט וכן נוהגין וביום כפורים נוהגין ליתן (ט)לתינוק הנימול כמו שנתבאר בא"ח סי' תרכ"א וי"א דאף בלא תענית יוצאים בזה (כל בו) אבל אין נוהגין כן אלא (י)הסנדק שותה כשאינו תענית:

באר היטב (5)

(ו) מבקשים. כלומר אין אומרים קיים את הילד וכו' מטעם דלא ניחא להו לישראל קדושים לקיים ממזרים ביניהם וגם העומדים שם לא יאמרו אחר שנימול כשם שנכנס וכו' ויש לקרות שמו כידור ע"ש הפסוק כי דור תהפוכות המה גם ימולו אותו במקום אחר כגון בפתח בהכ"נ ולא במקום שמלין הכשרים עכ"ל מהרי"ל:

(ז) וט' באב. כ' הט"ז אע"ג דבא"ח סי' תקנ"ד כתב דכל ל' יום א"צ אומד ויכולת לאכול בט"ב מ"מ הא כ' שם רמ"א דמ"מ נהגו להתענות כל שאין להם צער גדול:

(ח) מטעמא. והש"ך כתב דאין זה ראיה מוכרחת דהתם היינו טעמא משום שהנשמה יתרה הלכה במ"ש ונתקן ברכת הבשמים לתענוג להשיב נפשו אבל שיהא אסור בכל ט"ב להריח בבשמים זה לא שמענו עכ"ל:

(ט) לתינוק. כ' הט"ז משמע דאין צריך כאן שיעור כוס של ברכה דהיינו מלא לוגמיו קשה דהא איתא בא"ח סימן ק"ץ דכל דבר שצריך כוס צריך לשתות מלא לוגמיו וי"ל דהיינו מה שצריך כוס מדברי הש"ס משא"כ כאן שאינו אלא מצד שאין אומרים שירה אלא על היין עכ"ל:

(י) הסנדק. וכ' הש"ך ובכל המקומות שהייתי אין נוהגים כן אלא נותנים לשתות לנערים קטנים:

סעיף ה׳

מי שיש לו שני תינוקות למול יברך ברכה אחת לשניהם ואפי' אם שנים מלים הראשון יברך על המילה ועולה גם לשני והשני יברך אשר קדש ידיד ועולה גם לראשון ואפי' אין הנער לפניו בשעת הברכה כיון שדעתו עליו רק שלא יסיח דעתו בינתיים. (ד"ע בב"י ולא כרבינו ירוחם) : הגה אבל אם שח בינתיים או שלא היה (יא)דעתו על הב' מתחילה צריך לברך אשר קדש ידיד על הראשון ולחזור ולברך על מילת השני ודוקא אם שח בדברים שאינן צרכי המילה אבל בצרכי מילה לא הוי הפסק (רבינו ירוחם ומרדכי ס"פ כסוי הדם ואבודרהם) ואפי' אם שכח (יב)ובירך אשר קידש ידיד לאחר הראשון אינו צריך לחזור ולברך על המילה דברכה לא הוי הפסק (רשב"א סי' שס"ב ובכל בו) כמו שנתבאר סי' כ"ח לענין כסוי דם ואם שני הילדים של אדם אחד האב אומר להכניסם בבריתו של אברהם אבינו (ב"י בשם מרדכי ואבודרהם) וכן אומר קיים את הילדים וכו' ויתקן כל צרכי המילה לכל א' בפני עצמו כגון הנר שמדליקין יעשה לכל אחד נר בפני עצמו (מהרי"ל):

באר היטב (2)

(יא) דעתו. כתב הש"ך צ"ע דבסימן י"ט ס"ז כתב הרב די"א דאפילו לא היה דעתו על השני א"צ לחזור ולברך כשהן ממין א' וכאן התינוקות מין א' הן ולענין דינא העליתי בסימן י"ט דאפילו במין א' צריך לחזור ולברך א"כ ה"ה הכא מיהו היכא שאין מנהג כתב הב"ח שיש לנהוג ולברך אכל חדא וחדא ויהיו נזהרים שלא יביאו ב' תינוקות ביחד לבהכ"נ אלא בזה אחר זה דלאחר שנימול האחד יביאו הב' ע"כ וכן נכון לעשות משום דעל הרוב מפסיקין בינתיים בשיחה בטלה שאינה מצרכי המילה והוי הפסק לכ"ע וכ"כ מהרש"ל עכ"ל וכ' הט"ז יש להקשות למה כתב רמ"א בא"ע סימן ס"א ס"ג שמשום עין הרע נוהגין בב' חתנים לברך לכל א' בפ"ע ומאי שנא מב' תינוקות דלא הצריך להנהיג כן ונ"ל דודאי לכתחלה צריך החתן הב' להיות גם כן אצל הברכה כיון שבר חיובא הוא ואז שייך חשש עין הרע כיון ששניהם ביחד מה שאין כן בתינוק שנימול אין צריך להיות אצל הברכה דלאו בר חיובא הוא עכ"ל:

(יב) ובירך. והש"ך כתב בשם רבינו ירוחם דאם הם ב' מוהלים הא' יברך על המילה והב' לא יברך על המילה אלא אשר קדש וכו' ויצאו שניהם לב' תינוקות ע"כ משמע דהראשון לא יברך אשר קדש כלל וכן יש לנהוג דלא כמהרש"ל עכ"ל:

סעיף ו׳

היכא דאפשר עבדינן למילה בעשרה והיכא דלא אפשר עבדינן בפחות מעשרה:

סעיף ז׳

כשהאב עצמו מוהל את בנו הוא מברך שהחיינו ואם המוהל הוא אחר י"א שאין שם ברכת שהחיינו ולהרמב"ם לעולם האב מברך שהחיינו על כל מילה ומילה וכן נהגו בכל מלכות ארץ ישראל וסוריא וסביבותיה ומלכות מצרים: הגה ובמדינות אלו נוהגין שלא לברך שהחיינו אפי' כשהאב עצמו מל בנו אם לא שמל בנו (יג)הבכור שחייב לפדותו מברך שהחיינו בשעת מילה ואינו מברך בשעת פדיון אבל כשפטור מהפדיון אינו מברך שהחיינו. (ע"פ מהרי"ל):

באר היטב (1)

(יג) הבכור. והש"ך כתב ואין נוהגין כן מעולם אלא אין מברכין שהחיינו אפילו ישראל שמל בנו הבכור וכן בדין כי הרב הוציא כן ממהרי"ל ושם משמע להיפך דאין חילוק אלא בכל ענין יש לברך בשעת פדיון וכן נוהגין שוב מצאתי כן בהגהת דרישה וכן עיקר עכ"ל:

סעיף ח׳

אין צריך לכסות ערות הקטן בשעת הברכה (אבל יש לנקות הקטן מצואתו קודם שיברך) (ב"י בשם כל בו והגהת סמ"ק סי' קנ"ח):

סעיף ט׳

אבי הבן עומד על המוהל להודיעו שהוא שלוחו:

סעיף י׳

נותנין את הערלה בחול ועפר (וכן רוקקין דם המציצה אל העפר) (מהרי"ל בשם יש מקומות) ואם הוא שבת צריך שיהיו (יד)מוכנים מבעוד יום. (ב"י בפירוש בעל העיטור):

באר היטב (1)

(יד) מוכנים. ובאמת נראה מדברי העיטור דאפילו מוכנים אסור גזירה שמא יביא עפר בשבת מבחוץ שאינו מוכן וכ"כ הב"ח וסיים ומיהו העולם נהגו היתר בעפר מוכן מע"ש עכ"ל הש"ך:

סעיף י״א

נוהגין לעשות כסא לאליהו שנקרא מלאך הברית וכשמניחו יאמר (טו)בפיו שהוא כסא אליהו: הגה ונוהגין להדר אחר מצוה זו להיות סנדק לתפוס התינוק למוהלו (הגהות מיימוני פרק ג' דמילה) ויפה כח הסנדק מכח המוהל להקדימו לקריאת התורה דכל סנדק הוי כמקטיר קטורת (מהרי"ל בשם ר"פ) ולכן נוהגין שלא ליתן שני ילדים לבעל ברית אחד כדאמרינן גבי קטורת חדשים לקטורת (שם בשם ר"פ) ואין לאשה להיות סנדק לתינוק במקום שאפשר באיש משום דהוי כפריצות ומ"מ היא עוזרת לבעלה ומביאה התינוק עד בית הכנסת ואז לוקח האיש ממנה ונעשה סנדק (שם בשם מוהר"ם) אבל האיש יכול לעשות הכל בלא אשה (כן עשה מהרי"ל) נהגו המוהלים (טז)להתפלל ביום המילה שנאמר רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם:

באר היטב (2)

(טו) בפיו. כתב הט"ז בשם הזוהר דאבי הבן יאמר פסוק אשרי תבחר וגו' עד חצריך והעומדים שם יאמרו סוף הפסוק נשבעה וגו' עד היכלך:

(טז) להתפלל. ובתשובת מהר"מ מינץ כתב דמ"מ אין לדחות משום כך האבל וכל המוחה באבל כאלו מוחה באדם לעשות מצוה וכאלו גוזל את המת אם לא במקום שיש מנהג קבוע על פי חכמים עכ"ל:

סעיף י״ב

נוהגים לעשות סעודה ביום המילה: הגה ונהגו לקחת מנין לסעודת מילה ומקרי סעודת מצוה (פר"א דמילה ובא"ז) וכל מי שאינו אוכל בסעודת מילה הוי כמנודה לשמים (תוס' פ' ע"פ) ודוקא שנמצאו שם בני אדם מהוגנים אבל אם נמצאו בני אדם שאינם מהוגנים א"צ לאכול שם (ג"ז שם) עוד נהגו לעשות סעודה ומשתה בליל (יז)שבת לאחר שנולד זכר נכנסים אצל התינוק לטעום שם והוא ג"כ סעודת מצוה (בת"ה סי' רס"ט מתוס' פרק מרובה):

באר היטב (1)

(יז) שבת. בדרישה הביא מתשו' מהר"ר מנחם מה שנוהגים בשבת לבקר אצל התינוק הנולד שהוא אבל על תורתו ששכח כדאיתא פ' המפלת עכ"ל:

סעיף י״ג

יום מילה שחל ביום תענית צבור הכתובים מתפללים סליחות ואומרים וידוי כדרכם ואין אומרים והוא רחום ולא (יח)נפילת אפים: (אבל אומרים אל ארך אפים) (ב"י בשם הרשב"א):

באר היטב (1)

(יח) נפילת. כתב בהגהות מנהגים אבל למנצח אומר משום צערא דינוקא ואין אומר יהי רצון אחר קריאת התורה ואם היו ב' בתי כנסיות בעיר באותו שאין מלין אומרים תחנון והכי נהוג וכן אין אומרים פיוטים של מילה באותו בהכ"נ שאין מלין בו והמנהג למול קודם עלינו לשבח עוד נהגו שלא לחלוץ התפילין עד אחר המילה משום שהתפילין הם אות והמילה גם כן אות:

נוסח השולחן ערוך: אשלי רברבי: שלחן ערוך יורה דעה, למברג תרמ״ח; באר היטב: תורת אמת 357 – באמצעות ספריא (נחלת הכלל). השיוך של קטעי השיעור לסעיפים נעשה אוטומטית; "משוער" = יש לבדוק.