סימן רנ״ט – הנודר ואינו יודע מה נדר ודין אמירה לגבוה (ודין אם מותר לשנות צדקה והנהגת הגבאי עם הצדקה או הממונה עליה)
סעיף א׳
האומר סלע זו לצדקה או שאומר הרי עלי סלע לצדקה והפרישו עד שלא בא ליד הגבאי יכול לשנותו בין ללוותו לעצמו בין להלוותו לחבירו ויפרע אחר תחתיו: הגה וכן אם הקדיש כלים יכול למכרם לפני ג' בקיאים בשומא ונותן דמיהם לצדקה (ב"י בשם הגהות מרדכי דכתובות) : משבא ליד גבאי אסור ללוותו בין לו בין לאחר בין לגבאי ואם היה הנאה לעניים בעיכוב המעות ביד הגבאי כדי (א)לעשות לאחרים ליתן הרי גבאי מותר ללוותם ולפרעם: הגה דאין הצדקה כהקדש ומותר ליהנות ממנה (טור) ואין נושאין ונותנין בצדקה העומדת לחלק לעניים כי אם כסף בכסף וכיוצא בו שמא יבאו עניים ולא יהיה להם מעות לחלק אבל צדקה שאינה עומדת לחלק רק הקרן יהא קיים ויאכלו הפירות שרי (ב"י בשם סה"ת שער מ"ו והגהות מיימוני) וכן נוהגין:
באר היטב (1)
(א) לעשות. פי' לכוף אחרים שיאמר בפניהם שאין מעות בצדקה. ט"ז:
סעיף ב׳
צדקות שהתנדבו לצורך בית הכנסת או לצורך בית עלמין יכולין בני העיר לשנותם לצורך בית המדרש או ת"ת אפילו אם הבעלים מעכבים אבל לא מתלמוד תורה לצורך בית הכנסת: הגה ודוקא בדאיכא למיחש שלא יהיה להם ספוק לתלמוד תורה אבל במקום שבני העיר מספקים לתלמוד תורה ואם יוציאו אלו המעות לצורך ב"ה יתנו מעות אחרים לתלמוד תורה כשיצטרכו מותר (מהרי"ק שורש קכ"ח) ואפי' אם הוא במקום שאסור לשנות אם אינן צריכים לדבר שנדר כגון שהקדיש קרקע לבנות עליה בהמ"ד ואין יכולין לבנות מיד אין המתנדב יכול לחזור בו אלא יהיה עומד כך עד שיבנו עליה (מרדכי פ' בני העיר) וכל זה במקום שאין מנהג ידוע בעיר אבל במקום שנוהגים שהגבאי או בני העיר משנים לכל מה שירצו או אפי' במקום שנוהגים שאדם משים איזה דבר בבית הכנסת כגון ספר תורה או כלי (ב)כסף וכדומה וכשירצה חוזר ולוקחו וכשיורד מנכסיו מוכרו לאחרים הולכים אחר המנהג דכל המקדיש אדעתא דמנהג הוא מקדיש ולב ב"ד מתנה על זה ובלבד שיהיה מנהג קבוע (כן משמע מהב"י ממהרי"ק שורש קס"'א) ומ"מ אם התנה המקדיש בפירוש שלא ישנו הקדשו ולא יהא כח בזה פשיטא שאסור לשנותו וע"ל סי' רנ"ו סעיף ד':
באר היטב (1)
(ב) כסף. ובתשו' שארית יוסף כתב דיש חילוק בין ספר תורה לכלי כסף כי ס"ת דרך ומנהג העולם להניחה בבהכ"נ א"כ מי יוציאה מחזקתו כי מה שהניח הס"ת לשם אין ראיה שהיא של הק"ק כי בזמנים אלו עיקר כתיבת ס"ת להניח לקרות בס"ת ברבים וגם קדושתה גדולה ואין ראוי בכל מקום להניח ס"ת ולכן אין ראיה שאף שהניחו בבהכ"נ אין ראיה שהקדישו אבל הכלי כסף אין המנהג להניחם בבה"כ ובאם לא הקדישוהו לא היו מניחים אותם בבה"כ רק היו משתמשים בהם בבה"כ בשעת הצורך ואח"כ היו לוקחים לבית לכך אם הניחוהו שם הם בחזקת הק"ק עכ"ל וכ' הב"ח נראה דלפי מנהג אותן מקומות גם ב"ח גובה חובו מס"ת שבהיכל כיון שבידו למכרו בעת דחקו (גם ב"ח יכול לגבות חובו) והש"ך הסכים עמו שדבריו בכאן הם עיקר ודלא כמה שסותר דברי עצמו בסוף סי' ע"ד ס"ב דפסק דאין ב"ח גובה מס"ת ועיין בח"מ בסי' צ"ז ס"ס כ"ג:
סעיף ג׳
ישראל שהתנדב נר או מנורה לביהכ"נ אם נשתקע שם בעליה מעליה שאינה נקראת על שמו יכולים (ג)הצבור לשנותה אפי' לדבר הרשות (ואפילו אם מוחה המתנדב) (מהרי"ק שורש קכ"ג קכ"ד ובשם רשב"א ותשו' רא"ש) ואם לא נשתקע שם בעליה מעליה אין יכולים לשנותו לדבר (ד)הרשות אבל לדבר מצוה יכולים (ה)לשנותו ואם היה המתנדב עובד כוכבים אסור לשנותה אפי' לדבר מצוה כל זמן שלא (ו)נשתקע שם בעליה מעליה (וכל זמן ששם בעליה חקוק על הכלים שנתן לא נשתקע שם בעליה) (ירושלמי פ' בני העיר):
באר היטב (4)
(ג) הצבור. דוקא צבור אבל לא גבאי כ"כ הרא"ש ואע"ג דבסימן רנ"ו ס"ד כתב רמ"א וה"ה גבאי הממונה מבני העיר היינו לדבר מצוה דוקא אבל לא לדבר הרשות עכ"ל הט"ז:
(ד) הרשות. כ' הש"ך משמע אפי' עדיין לא הדליקו בבה"כ אף דקי"ל הזמנה לאו מילתא היא מ"מ בלא נשתקע שם בעליה אסור בכל גונא לשנות לדבר הרשות אם לא כשהבעלים מסכימים בדבר אז מותר לשנות כשלא נשתמש בהם ואם נשתמש בהם אף שהבעלים מסכימים אפ"ה אסור לשנות:
(ה) לשנותו. כ' הש"ך ואם יכולים לשנותו למצוה קלה יותר מזו איכא פלוגתא בין הפוסקים ומדברי הב"ח נראה דמחלק דגבי נר ומנורה שהתנדבו לבהכ"נ אפי' נשתמשו בה מותר לשנותה לדבר מצוה אפי' למצוה דפחותה מיניה משום דלא נתנו לבהכ"נ אלא כדי להאיר להמתפללים מתוך הסידור התפלות והמחזורים ואין זה אלא תשמיש מצוה לאדם עצמו ודוקא גבי תשמישי קדושה אמרינן מעלין בקדש ולא מורידין והרשב"א כ' דכל זה דוקא בשיש מנורות ונרות כדי הצורך לבהכ"נ אבל אם אין סיפוק אין הצבור רשאין לשנות:
(ו) נשתקע. כתב הש"ך משמע אבל אם נשתקע שם בעליה מותר לשנות אפילו לדבר הרשות והטעם דבעובד כוכבים אסור לשנות משום דמפעי פעי ויאמר הקדשתי דבר לבהכ"נ של יהודים ומכרו אותו ויש חילול השם בדבר משא"כ ישראל דציית לדברי חכמים ואפי' אם אינו ציית מ"מ אין כאן חילול השם כ"כ הרא"ש בתשו':
סעיף ד׳
עובד כוכבים שהתנדב מנורה או דבר אחר לבית הכנסת מקבלים ממנו והוא שיאמר בדעת ישראל הפרשתי אותה ואם לא אמר כן טעון גניזה (ועיין לעיל סי' רנ"ד):
סעיף ה׳
מי שיש בידו מעות והוא מסופק אם הם של צדקה חייב ליתן אותם לצדקה: הגה אבל מי שהקדיש דבר בלשון (ז)שמסופקים בו ומת שאין לידע כוונתו נקראו היורשים מוחזקים וההקדש שבא להוציא מהם עליו הראיה וכל זמן שאינו מביא ראיה הנכסים בחזקת היורשים (רשב"א סי' תרנ"ו ופסקי מהרא"י סי' ע"ג) ועיין בח"ה סי' ר"ן סעי' ג' :
באר היטב (1)
(ז) שמסופקים. כ' הט"ז שצ"ע ליישב דעת רמ"א דבסי' רנ"ח ס"ח פסק דגם השני צדקה והוא מידי דתליא בל' מסופק ופסק להחמיר וכאן פסק להקל ובח"מ סי' ר"ן ס"ג פסק ג"כ להחמיר ונ"ל ליישב דעת הרמ"א שדבריו נכונים דבכל מידי דהוא ספק שא"א להתברר בשום פעם כההיא דסי' רנ"ח שאם נאמר יש יד לצדקה הוי כאלו אמר בפירוש וזה יהיה ג"כ צדקה ונמצא אפילו אם הוא אומר שכונתי היה שזה יהיה להוצאה שלי אינו נאמן ובזה ודאי אזלי' לחומרא משא"כ בנדון זה ששכיב מרע אמר ל' מסופק ואלו היה קיים ומגלה כונתו היינו מאמינים לו ע"כ מצי לומר אילו היה אבא קיים היה מגלה כונתו שהיה שלו הלכך לא מפקינן מחזקת יורשים עכ"ל הט"ז והש"ך הניח הדבר בצ"ע ע"ש שמאריך בזה:
סעיף ו׳
אין לקהל לתבוע מסים וארנוניות ממעות צדקה: הגה מי שמצא כיס מלא מעות בתיבתו וכתוב עליו צדקה סמכי' אכתיבה והרי הן צדקה (הגהות מרדכי פ"ק דב"ב) וכן אם אמר אחד לבניו מעות אלו צדקה הם אם נראה להם שעשה זה כמוסר דבריו (בלשון צוואה דבריו) קיימים. ואם עשה זה שלא יקחו כלום או שלא יחזיקו אותו לעשיר אין בדבריו כלום (שם) וכן אם אמרו (ח)בחלום אלו המעות שהטמין אביך של צדקה הם אינו כלום דדברי חלומות לא מעלין ולא מורידין (שם) אבל אם אמר להם כן אחר אם הם במקום שהיה יכול ליטול אלו המעות וליתנם לצדקה נאמן במגו שהיה נותנם לצדקה ואם לאו אינו נאמן (במרדכי פ' זה בורר בשם אז"ק) השתמש בתיבה מעות הקדש וחולין זה אחר זה ומצא אחר כך מעות אזלינן בתר בתרא (הגהות מרדכי פרק ק' דב"ב) ואם השתמש בבת אחת בשתיהן אזלינן בתר רובא ואם מצאן בגומא דאיכא למימר שהיו מונחים שם זמן ארוך ולא ראה אפילו בזה אחר זה אזלינן בתר רובא (שם):
באר היטב (1)
(ח) בחלום. פי' שאינו יודע היכן המעות שהטמין אביו ומראה לו בעל החלום המעות וא"ל אלו המעות שהטמין אביך של צדקה הם אפ"ה אינו כלום והשתא הוי שפיר רבותא עכ"ל הש"ך:
נוסח השולחן ערוך: אשלי רברבי: שלחן ערוך יורה דעה, למברג תרמ״ח; באר היטב: תורת אמת 357 – באמצעות ספריא (נחלת הכלל). השיוך של קטעי השיעור לסעיפים נעשה אוטומטית; "משוער" = יש לבדוק.