שולחן ערוך יורה דעה

סימן רנ״א – למי נותנין הצדקה ואיזה קודם לחבירו

14 סעיפים · 11 ס״ק באר היטב · 0 שיעורים ממופים

סעיף א׳

מי שהוא עבריין במזיד על אחת מכל מצות האמורות בתורה ולא עשה תשובה אינו חייב להחיותו ולא להלוותו (ומפרנסים עניי עובדי כוכבים (א)עם עניי ישראל מפני דרכי שלום) (טור בגמרא פ' הניזקין):

באר היטב (1)

(א) עם. לאו דוקא אלא אפילו עניי עובדי כוכבים לחוד מפרנסים מפני דרכי שלום. הר"ן:

סעיף ב׳

מי שהוא עבריין להכעיס אפילו למצוה אחת כגון שאוכל נבילה היכא דשכיח בשר כשרה אסור (ב)לפדותו אם נשבה. (כ"מ בש"ס ס"פ השולח וטור ס"ס רנ"ב) (אבל עבריין לתיאבון אין איסור בדבר אם רוצים לפדותו אבל אין מחויבים בכך) (ב"י דקדק מלשון הרמב"ם וספר יראים סימן מ"ז):

באר היטב (1)

(ב) לפדותו. ומשמע דה"ה דאסור לזונו ולפרנסו. ש"ך:

סעיף ג׳

הנותן לבניו ובנותיו הגדולים שאינו חייב במזונותיהם כדי ללמד את הבנים תורה ולהנהיג הבנות בדרך ישרה וכן הנותן מתנות (ג)לאביו והם צריכים להם הרי זה בכלל צדקה ולא עוד אלא שצריך להקדימו לאחרים ואפילו אינו בנו ולא אביו אלא קרובו צריך להקדימו לכל אדם ואחיו מאביו קודם לאחיו מאמו ועניי ביתו קודמין לעניי עירו ועניי עירו קודמין לעניי עיר (ד)אחרת (כ"מ בסמ"ג וסמ"ק וטור) : הגה והקבועים בעיר קרויים עניי העיר והם קודמין לעניים אחרים הבאים לשם ממקומות אחרים (טור דלא כר"י בר ברוך) ויושבי ארץ ישראל קודמין ליושבי חוצה לארץ: הגה פרנסת עצמו קודמת לכל אדם ואינו חייב לתת צדקה עד שיהיה לו פרנסתו ואח"כ יקדים פרנסת אביו ואמו אם הם עניים והם קודמים לפרנסת בניו ואח"כ בניו והם קודמים לאחיו והם קודמין לשאר קרובים והקרובים קודמים לשכיניו ושכיניו לאנשי עירו ואנשי עירו לעיר אחרת והוא הדין אם היו שבוים וצריך לפדותן (הכל בטור):

באר היטב (2)

(ג) לאביו. כתב הש"ך ואם ידו משגת תבא מאירה למי שמפרנס את אביו במעות צדקה כדלעיל סימן ר"מ ס"ה:

(ד) אחרת. משמע אפילו עיר אחרת של ארץ ישראל. ש"ך וכ"כ הב"ח:

סעיף ד׳

כופין האב לזון בנו עני ואפילו הוא גדול כופין אותו יותר משאר עשירים שבעיר (וכן שאר קרובים וע"ל סי' רנ"ז סעיף י') (מרדכי פ"ק דב"ב):

סעיף ה׳

מי שנתן ממון לגבאים לצדקה אין לו ולא ליורשיו שום כח בהם והקהל יעשו הטוב בעיני אלהים ואדם: הגה אבל קודם שבאו ליד גבאי אם נדר צדקה סתם נותנין (ה)לקרוביו העניים דאומדין דעתו דכוונתו לקרוביו ודוקא אם היו לו קרובים עניים בשעת הנדר אבל אם היו עשירים אז והענו אין נותנין להם וכל זה בפוסק צדקה לבד אבל אם פוסק צדקה עם בני העיר על דעת בני העיר נדר והם יעשו מה שירצו (הכל במרדכי בפ"ק דב"ב תשובת מהר"ם):

באר היטב (1)

(ה) לקרוביו. כב"י בשם מרדכי שהמעשר יכול ליתנו לקרוביו עניים ואם פוסק צדקה עם בני העיר אינו יכול ליתנו לקרוביו. ש"ך:

סעיף ו׳

יהיו עניים בני (ו)ביתך:

באר היטב (1)

(ו) ביתך. פירש הרמב"ם דהיינו שמצוה שיהיו בני ביתו העניים ויתומים ומוטב להשתמש בהם משישתמש בעבדים ויתחשב לו לצדקה:

סעיף ז׳

חייב להקדים להאכיל הרעב מלכסות הערום:

סעיף ח׳

איש ואשה שבאו לשאול מזון (ז)מקדימין אשה לאיש וכן אם באו לשאול כסות וכן אם באו יתום ויתומה לינשא מקדימין להשיא היתומה:

באר היטב (1)

(ז) מקדימין. מפני שאין דרך האשה לחזר על הפתחים ואפילו היא מחזרת עתה על הפתחים מ"מ כיון שאין דרכה בכך יש להקדימה שלא תחזר על הפתחים א"נ שמא תתבייש לחזר גם אצל אחרים וכ"מ בפרישה עכ"ל הש"ך:

סעיף ט׳

היו לפניו עניים הרבה ואין בכיס לפרנס או לכסות או לפדות את כולם מקדים הכהן ללוי והלוי לישראל והישראל לחלל והחלל לשתוקי והשתוקי לאסופי והאסופי לממזר והממזר לנתין והנתין לגר והגר לעבד משוחרר במה דברים אמורים בזמן שהם שוים בחכמה אבל אם היה ממזר ת"ח (ח)וכ"ג עם הארץ ממזר תלמיד חכם קודם (ואפילו חכם (ט)לכסות ועם הארץ להחיות ואשת חבר כחבר) (ב"י מהירושלמי) וכל הגדול בחכמה קודם לחבירו ואם היה אחד מהם רבו או אביו אע"פ שיש שם גדול מהם בחכמה רבו או אביו (י)שהוא תלמיד חכם קודם לזה שהוא גדול ממנו:

באר היטב (3)

(ח) וכ"ג. ובס' באר שבע כתב דלאו דוקא כ"ג ע"ה אלא שאינו שוה בחכמה לישראל ע"ל סימן רמ"ו:

(ט) לכסות. כ' הש"ך נראה דהיינו דוקא מדינא אבל בזה"ז שאין ת"ח אפילו לענין ליטרא דדהבא כ"ש דאין לדחות פקוח נפש מפניו ואותו דלהחיות קודם:

(י) שהוא. כ' הש"ך ולא ידעתי מנ"ל שאביו צ"ל ת"ח דאדרבה משמע מהש"ס דדוקא רבו קודם מאביו כשאינו ת"ח אבל לאחר שאינו רבו אע"פ שהוא גדול מאביו אפ"ה אביו קודם ונראה דמ"ש כאן אביו שהוא ת"ח היינו לומר דבכה"ג קודם אפי' לרבו שגדול בחכמה מאביו דלענין פדיון נפשות לא בעינן שיהא שקול כרבו כדלעיל סימן רמ"ב:

סעיף י׳

מי שבא ואמר האכילוני אין בודקין אחריו אם הוא רמאי אלא מאכילין אותו מיד היה ערום ובא ואמר כסוני בודקין אחריו אם הוא רמאי ואם מכירין אותו מכסין אותו מיד:

סעיף י״א

רבי שהיה מצטער שנתן פתו לעם הארץ משום דהוו שני בצורת ומה שהיה אוכל עם הארץ יחסר לתלמיד חכם הא לאו הכי חייב להחיותו אבל אם בא לפנינו מת ברעב חייב להחיותו אע"פ שהוא ספק אם יחסר לתלמיד חכם אחר כך:

סעיף י״ב

שני עניים שחייבים ליתן צדקה יכול כל א' מהם ליתן צדקה שלו לחבירו: הגה ודוקא צדקה אבל אם חייבים כל אחד קנס לצדקה שעברו על איזה דבר אינם יכולים לתת אחד לחבירו דאם כן אין כאן קנס (הגהות מרדכי דב"ב):

סעיף י״ג

צבור שצריכין לשכור רב ושליח צבור ואין ספוק בידם ליתן לשניהם אם הוא רב מובהק ובקי בהוראות ובדינים הוא קודם ואם לאו שליח צבור קודם: הגה ואין לפרנס הרב שבעיר מכיס של צדקה דגנאי הוא לו וגם לבני העיר אלא יעשו לו ספוק ממקום אחר (גם זה שם) אבל כל יחיד יוכל לשלוח לו מצדקה שלו וזהו דרך כבוד:

סעיף י״ד

יכולים לשנות אפי' מתלמוד תורה לצורך שלשים פשיטים להגמון בכל שנה לפי שהוא הצלת נפשות שאם לא יתפשרו עמו יש כמה עניים שאין להם ליתן (יא)ויכום ויפשיטום ערומים:

באר היטב (1)

(יא) ויכום. כתב הט"ז דמהרש"ל הקשה ע"ז הא מסקינן בפ"ק דמגילה גדולה ת"ת יותר מהצלת נפשות ואין זה קושיא דודאי אין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש אלא דהתם אמר דיותר יש זכות למי שזוכה לעסוק בתורה ולא בא לידו הצלת נפשות וע"י כן צריך לבטל ת"ת ולעסוק בהצלת נפשות ודלא כדרישה שכתב דאם הוא בענין שאינו יכול לקיים שניהם אז ת"ת קודם וכו' וזה ודאי אינו עכ"ל:

נוסח השולחן ערוך: אשלי רברבי: שלחן ערוך יורה דעה, למברג תרמ״ח; באר היטב: תורת אמת 357 – באמצעות ספריא (נחלת הכלל). השיוך של קטעי השיעור לסעיפים נעשה אוטומטית; "משוער" = יש לבדוק.