שולחן ערוך יורה דעה

סימן רמ״ו – שחייב כל אדם בתלמוד תורה והיאך לומדים בשכר

26 סעיפים · 18 ס״ק באר היטב · 0 שיעורים ממופים

סעיף א׳

כל איש ישראל חייב בתלמוד תורה בין עני בין עשיר בין שלם בגופו בין בעל יסורים בין בחור בין זקן גדול אפי' עני המחזר על הפתחים אפילו בעל אשה ובנים חייב לקבוע לו זמן לתלמוד תורה ביום ובלילה שנאמר והגית בו יומם ולילה. (ובשעת הדחק אפילו לא קרא רק (א)ק"ש שחרית וערבית לא ימושו מפיך קרינן ביה) (הגהות מיימוני פ"א וסמ"ג עשין י"ב) ומי שא"א לו ללמוד מפני שאינו יודע כלל ללמוד או מפני הטרדות שיש לו יספיק לאחרים הלומדים: הגה ותחשב לו כאילו לומד בעצמו (טור) ויכול אדם להתנות עם חבירו שהוא יעסוק בתורה והוא ימציא לו פרנסה ויחלוק עמו בשכר אבל אם כבר עסק בתורה אינו יכול למכור לו חלקו בשביל ממון שיתן לו (תא"ו נתיב ב' מש"ס דסוטה):

באר היטב (1)

(א) ק"ש. בסמ"ג מסיים ודבר זה אסור לאמרו בפני ע"ה אבל הש"ך כתב בשם הרבה פוסקים דיש לפסוק כרבא דאמר מצוה לאמרה ע"ש:

סעיף ב׳

ילמוד אדם תורה ואח"כ ישא אשה שאם ישא אשה תחילה א"א לו לעסוק בתורה מאחר שרחיים בצוארו ואם א"א לו בלא אשה מפני שיצרו מתגבר עליו ישא אשה תחילה:

סעיף ג׳

עד אימתי חייב ללמוד עד יום מותו שנאמר ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך וכל זמן שלא יעסוק בתורה הוא שוכח:

סעיף ד׳

חייב אדם לשלש למודו שליש בתורה שבכתב דהיינו הארבעה ועשרים שליש במשנה דהיינו תורה שבעל פה ופי' תורה שבכתב בכלל זה שליש בתלמוד דהיינו שיבין וישכיל אחרית דבר מראשיתו ויוציא דבר מתוך דבר וידמה דבר לדבר וידון במדות שהתורה נדרשת בהם עד שידע היאך עיקר המצות והיאך יוצא האסור והמותר וכיוצא בזה דברים שלמד מפי השמועה כיצד היה בעל אומנות ועוסק במלאכתו ג' שעות ביום וט' בתורה קורא ג' מהם בתורה שבכתב ובג' תורה שבעל פה ובג' יבין דבר מתוך דבר במה דברים אמורים בתחילת לימודו של אדם אבל כשיגדיל בתורה ולא יהא צריך ללמוד תורה שבכתב ולא לעסוק תמיד בתורה שבעל פה יקרא בעתים מזומנים תורה שבכתב ודברי תורה שבעל פה כדי שלא ישכח דבר מדיני התורה ויפנה כל ימיו לתלמוד בלבד לפי רוחב לבו וישוב דעתו: הגה וי"א שבתלמוד (ב)בבלי שהוא בלול במקרא במשנה וגמרא אדם יוצא ידי חובתו בשביל הכל (טור בשם ר"ת וע"פ ע"ל סי' רמ"ה ס"ו) ואין לאדם ללמוד כי אם מקרא משנה וגמרא והפוסקים הנמשכים אחריהם ובזה יקנה העולם הזה והעוה"ב אבל לא בלמוד שאר החכמות (ריב"ש סי' מ"ה ותלמידי רשב"א) ומ"מ מותר ללמוד באקראי בשאר חכמות ובלבד שלא יהיו ספרי מינים וזהו נקרא בין החכמים טיול בפרדס ואין לאדם לטייל (ג)בפרדס רק לאחר שמלא כריסו בשר ויין והוא לידע איסור והיתר ודיני המצות (רמב"ם סוף מדע ס"פ ד' מהל' יסודי התורה):

באר היטב (2)

(ב) בבלי. כתב הפרישה יש בעלי בתים נוהגים ללמוד בכל יום גפ"ת ולא שאר פוסקים ומביאים ראיה מהא דאמרי' סוף (נדרים) [נדה] כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן העוה"ב אבל ל"נ שיש ללמוד ספרי הפוסקים דיני התורה כמו הרי"ף ומרדכי והרא"ש ודומיהן דזהו שורש ועיקר לתורתנו ואינם יוצאים כלל בלמוד גפ"ת דהא כבר כ' רש"י שם השונה הלכות פי' הלכות פסוקות ומ"ש הרב כאן ש"ס בבלי בלול וכו' קאי אמי שלומד ט' שעות ביום דכיון שיש לו פנאי גדול ילמוד בש"ס אבל הני בעלי בתים שאינם לומדים רק ג' או ד' שעות לא ילמדו בש"ס לחוד עכ"ל:

(ג) בפרדס. כתב הש"ך יש שכתבו שלא ללמוד קבלה עד שיהא בן ארבעים שנה באשר שצריך קדושה וטהרה וזריזות ונקיות לזה ורוב המתפרצים לעלות בחכמה זו קודם הזמן הראוי קומטו בלא עת כמ"ש כל זה בדברי חכמי האמת עכ"ל:

סעיף ה׳

מקום שנהגו ללמד תורה שבכתב בשכר מותר ללמד בשכר אבל תורה שבע"פ אסור ללמד בשכר לא מצא מי שילמדנו בחנם ילמוד בשכר ואע"פ שהוצרך ללמוד בשכר לא יאמר כשם שלמדתי בשכר כך אלמד בשכר אלא ילמד לאחרים בחנם ומה שנהגו האידנא ללמד הכל בשכר אם אין לו במה להתפרנס שרי ואפי' יש לו אם הוא שכר בטלה דמוכח שמניח כל עסקיו ומשאו ומתנו שרי (וכל חידושי סופרים דהיינו מה שנתקן מדרבנן מותר ליטול שכר ללמדו) (הגהות מיימוני פ"א):

סעיף ו׳

אשה שלמדה תורה יש לה שכר אבל לא כשכר האיש מפני שאינה מצווה ועושה ואע"פ שיש לה שכר צוו חז"ל שלא ילמד אדם את בתו תורה מפני שרוב הנשים אין דעתן מכוונת להתלמד ומוציאות דברי תורה לדברי הבאי לפי עניות דעתן אמרו חכמים כל המלמד את בתו תורה כאילו מלמדה תיפלות (פי' דבר עבירה) בד"א תורה שבע"פ אבל תורה שבכתב לא ילמד אותה לכתחלה ואם מלמדה אינו כמלמד' תיפלות (רמב"ם וסמ"ג ולא כמקצת ספרי הטור) : הגה ומ"מ חייבת האשה ללמוד דינים השייכים לאשה (אגור בשם סמ"ג) ואשה אינה חייבת ללמד את בנה תורה ומ"מ אם עוזרת לבנה או לבעלה שיעסקו בתורה חולקת שכר בהדייהו (הגהות מיי' פ"א דת"ת וסמ"ג):

סעיף ז׳

אין מלמדין תורה לתלמיד שאינו הגון אלא מחזירין אותו למוטב ומנהיגין אותו בדרך ישרה ובודקין אותו ואח"כ מכניסין אותו לבית המדרש ומלמדין אותו:

סעיף ח׳

הרב שאינו הולך בדרך טובה אע"פ שחכם גדול הוא וכל העם צריכים לו אין למדין ממנו עד שיחזור (ד)למוטב:

באר היטב (1)

(ד) למוטב. כתב הש"ך דבש"ס אמרינן ור"מ היאך למד תורה מאחר והאמר רבב"ח מאי דכתיב שפתי כהן וכו' ומחלק הש"ס בין גדול לקטן וא"כ ה"ל להרמב"ם וסייעתו ג"כ לחלק בענין זה וי"ל דס"ל כמ"ש התוס' שם וז"ל דבמ"ק דשמתוהו וכו' איכא למימר דקטנים הוי דגרסי קמיה וחיישי דילמא ממשכי ע"כ א"כ חזינן דאף בימי הש"ס היו קטנים וכ"ש בזה"ז שכולם נחשבים קטנים כמ"ש אם ראשונים בני אדם וכו' וא"כ בזה"ז אין חילוק. והגאון אמ"ו ז"ל תירץ דס"ל מדקאמרי בש"ס ר"מ קרא אשכח ודרש משמע ר"מ ס"ל הכי ואנן לא קיי"ל כותיה וכה"ג כתבו הפוסקים גבי ר"מ לא אכיל בישרא וכו' ע"ש עכ"ל:

סעיף ט׳

כיצד מלמדין הרב יושב בראש והתלמידים לפניו מוקפים כעטרה כדי שיהיו כולם רואים את הרב ושומעין דבריו ולא ישב הרב על הכסא ותלמידיו על הקרקע אלא או הכל על הארץ או הכל על הכסאות: הגה וי"א דוקא כשהגיעו התלמידים לכלל סמיכה (הר"ן פ"ב דמגילה) ורב הלומד על ידי מתורגמן ודיניו נתבארו בפנים ולא כתבן הרב כי אינן שכיחין:

סעיף י׳

הרב שלימד ולא הבינו התלמידים לא יכעוס עליהם אלא שונה וחוזר הדבר כמה פעמים עד שיבינו עומק ההלכה ולא יאמר התלמיד הבנתי והוא לא הבין אלא שואל וחוזר ושואל כמה פעמים ואם יכעוס עליו רבו יאמר לו רבי תורה היא וללמוד אני צריך ודעתי קצרה:

סעיף י״א

ולא יהא התלמיד בוש מחבירו שלמד בפעם ראשונה או שניה והוא לא למד אפי' אחר כמה פעמים שאם נתבייש מדבר זה נמצא נכנס ויוצא לבית המדרש והוא לא למד כלום ועל כן אמרו לא הביישן למד ולא הקפדן מלמד בד"א שלא הבינו התלמידים הדבר מפני עמקו או מפני דעתן שהיא קצרה אבל אם ניכר לרב שהם מתרשלים בדברי תורה ומתרפים עליהם ולפיכך לא הבינו חייב לכעוס עליהם ולהכלימם בדברים כדי לחדדן ועל זה אמרו זרוק מרה בתלמידים לפיכך אין ראוי לרב לנהוג קלות ראש בפני התלמידים ולא לשחוק בפניהם ולא לאכול ולשתות עמהם כדי שתהא אימתו מוטלת עליהם וילמדו ממנו מהרה:

סעיף י״ב

אין שואלין את הרב כשיכנס לבית המדרש מיד עד שתתישב דעתו עליו ואין התלמיד שואל כשיכנס עד [שיתיישב] וינוח ואין שואלים שנים כאחד ואין שואלים את הרב מענין אחר אלא מאותו ענין שהם עוסקים בו כדי שלא יתבייש ויש לרב להטעות את התלמידים בשאלותיו ובמעשים שעושה לפניהם כדי לחדדם וכדי שידע אם הם זוכרים מה שלומדים ואין צריך לומר שיש לו רשות לשאול אותם בענין אחר שאין עוסקים בו כדי לזרזם:

סעיף י״ג

אין שואלים מעומד ואין משיבים מעומד (וי"א כששואלים דבר הלכה צריך (ה)לעמוד) (תוספת פרק פסולי המוקדשין בשם הירושלמי) ולא מגבוה ולא מרחוק ולא מאחורי הזקנים ואין שואלים אלא בענין ואין שואלים אלא מיראה ולא ישאל בענין יותר מג' הלכות:

באר היטב (1)

(ה) לעמוד. והש"ך כתב דהתוס' לא כ"כ אלא אמעשה דר' צדוק דאמר ר"ג להשואל וכו' והיינו ודאי מדינא שר"ג היה קודם חורבן הבית ובהא אף הרמב"ם מודה כמ"ש רפ"ד מהל' ת"ת ובראשונה היה הרב יושב והתלמידים עומדים אבל משמת ר"ג ירד חולי לעולם והיו לומדים תורה מיושב ואם כן כאן מיירי הרמב"ם בזה"ז דאין תלמידים שואלין מעומד ובהא ליכא מאן דפליג עליה וצ"ע עכ"ל:

סעיף י״ד

שנים ששאלו אחד שאל כענין ואחד שאל שלא כענין נזקקים (ו)לכענין מעשה ושאינו מעשה נזקקים למעשה הלכה ומדרש נזקקין להלכה מדרש ואגדה נזקקין למדרש אגדה וקל וחומר נזקקין (ז)לקל וחומר קל וחומר וגזרה שוה נזקקין לקל וחומר:

באר היטב (2)

(ו) לכענין. כתב הט"ז בשם הר"ן דאם תלמיד א' שואל בהל' פסח שלשים יום קודם לפסח הוי שואל כענין ונזקקין לו תחלה ואני כתבתי בח"מ סימן של"ו דיש עוד נ"מ לענין שאלה בבעלים וכו' ע"ש:

(ז) לק"ו. והש"ך מביא גירסא אחרת דנזקקין להגדה ע"ש:

סעיף ט״ו

היו השואלים אחד חכם ואחד ת"ח נזקקין לחכם תלמיד חכם ועם הארץ נזקקין לת"ח שניהם חכמים שניהם תלמידים שניהם עמי הארץ שאלו שנים בשתי הלכות או בשתי שאלות שתי תשובות שני מעשים הרשות ביד המשיב למי שירצה יקדים. (ממזר ת"ח קודם לכהן עם הארץ) (לשון הטור בשם חז"ל):

סעיף ט״ז

אין (ח)ישנים בבית המדרש וכל המתנמנם בבית המדרש חכמתו נעשית קרעים שנאמר וקרעים תלביש נומה:

באר היטב (1)

(ח) ישנים. בב"י מייתי מה שאמרו בש"ס גבי ר' זירא שהשיב לא ישנתי בב"ה לא שינת קבע ולא שינת עראי וצ"ל דשינת עראי משום מדת חסידות נהג כן אבל מדינא מותר כמ"ש בא"ח סימן קנ"א ס"ג עכ"ל הש"ך:

סעיף י״ז

אין משיחין בבית המדרש אלא בדברי תורה אפילו מי שנתעטש אין אומרים לו (ט)רפואה בבית המדרש וקדושת בית המדרש (י)חמורה מקדושת בית הכנסת:

באר היטב (2)

(ט) רפואה. בפרישה כתב אפשר דזהו דוקא בימיהם שלא ראו מספריהם לחוץ כ"ש שלא היו משיחים אבל עכשיו דבלא"ה אין נזהרין אומרים רפואה והט"ז חולק עליו דאדרבה מזה ימשך דבר מגונה שישיחו ג"כ שיחה בטלה וכבר אנו מוזהרין בזה בעונש גחלי רתמים ח"ו ע"כ אין להקל והמרבה בכבוד התורה הרי זה מכובד ומשובח עכ"ל:

(י) חמורה. כ' הש"ך היינו בה"מ של רבים דומיא דבהכ"נ אבל יחיד הקובע מדרש בביתו לצרכו י"א שאין לו קדושה כ"כ כמ"ש בא"ח סימן קנ"א ס"ב ועיין עוד שם מדיני קדושת בהכ"נ ובה"מ עכ"ל:

סעיף י״ח

ת"ת (יא)שקול כנגד כל המצות היה לפניו עשיית מצוה ות"ת אם אפשר למצוה להעשות ע"י אחרים לא יפסיק תלמודו ואם לאו יעשה המצוה ויחזור לתורתו:

באר היטב (1)

(יא) שקול. ע"ל סימן ר"מ סי"ב ובא"ח סימן תרפ"ז:

סעיף י״ט

תחלת דינו של אדם על ת"ת ואחר כך על שאר מעשיו:

סעיף כ׳

לעולם יעסוק אדם בתורה אפי' (יב)שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה:

באר היטב (1)

(יב) שלא. היינו ע"מ שיכבדוהו וכה"ג אבל הלומד ע"מ לקנטר נוח לו שלא נברא כ"כ התוס' בברכות:

סעיף כ״א

אין דברי התורה מתקיימים במי שמתרפה עצמו עליהם ולא בלומדים מתוך עידון ומתוך אכילה ושתייה אלא במי שממית עצמו עליה ומצער גופו תמיד ולא יתן שנה לעיניו ותנומה לעפעפיו: הגה ולא יחשוב האדם לעסוק בתורה ולקנות עושר וכבוד עם הלמוד כי מי שמעלה מחשבה זו בלבו אינו זוכה לכתרה של תורה אלא יעשה תורתו קבע ומלאכתו עראי וימעט בעסק ויעסוק בתורה ויסיר תענוגי הזמן מלבו ויעשה מלאכה כל יום כדי חייו אם אין לו מה יאכל ושאר היום והלילה יעסוק בתורה ומעלה גדולה למי שמתפרנס ממעשה ידיו שנאמר יגיע כפיך כי תאכל וגו' כל המשים על לבו לעסוק בתורה ולא לעשות מלאכה להתפרנס מן הצדקה הרי זה מחלל השם ומבזה התורה שאסור ליהנות מדברי תורה וכל תורה שאין עמה מלאכה גוררת עון וסופו ללסטם הבריות (לשון הטור) וכל זה בבריא ויכול לעסוק במלאכתו או בדרך ארץ קצת ולהחיות עצמו (רבינו יונה ורבינו ירוחם נתיב ב' וכ"כ הרמ"ה) אבל זקן או חולה מותר ליהנות מתורתו ושיספקו לו (לכ"ע) ויש אומרים דאפילו בבריא מותר (בית יוסף בשם תשובת רשב"ץ) ולכן נהגו בכל מקומות ישראל שהרב של עיר יש לו הכנסה וספוק מאנשי העיר כדי שלא יצטרך לעסוק במלאכה בפני הבריות ויתבזה התורה בפני ההמון (אברבנאל בפירוש מסכת אבות) ודוקא חכם הצריך לזה אבל עשיר אסור ויש מקילין עוד לומר דמותר לחכם ולתלמידיו לקבל הספקות מן הנותנים כדי להחזיק ידי לומדי תורה שעל ידי זה יכולין לעסוק בתורה בריוח ומ"מ מי שאפשר לו להתפרנס היטב ממעשה ידיו ולעסוק בתורה מדת חסידות הוא ומתת אלהים היא אך אין זה מדת כל אדם שא"א לכל אדם לעסוק בתורה ולהחכים בה ולהתפרנס בעצמו (גם זה בתשובה הנזכרת) וכל זה דשרי היינו שנוטל פרס מן הצבור או הספקה קבועה אבל אין לו לקבל דורונות מן הבריות והא דאמרי' כל המביא דורון לחכם כאלו מקריב בכורים היינו בדורונות קטנים שכן דרך בני אדם להביא דורון (יג)קטן לאדם חשוב אפי' הוא עם הארץ (רבינו ירוחם בשם רבינו יונה) ושרי לתלמיד חכם למטעם מידי מהוראתו כדי לברר הוראתו אבל ליקח מתנה דבר חשוב ממה שהתיר אסור (הגהות אשיר"י פ"ק דעבודת כוכבים) ודאשתמש (יד)בתגא חלף (הג"מ וסמ"ג) וי"א דזהו המשתמש בשמות (שם בשם אבות דר' נתן) ומותר לצורבא מרבנן לאודועי נפשיה באתרא דלא ידעי ליה (בנדרים דף ס"ב וסמ"ג והג"מ שם ות' רשב"א סי' פ"ד) אם צריך הוא לכך:

באר היטב (2)

(יג) קטן. ובכסף משנה משמע שמותר לקבל דורונות וכ"פ מהרש"ל גם הב"ח האריך בזה דמותר לראש הישיבה או אב"ד לקבל מתנות עד שיתעשר שהוא כמו נשיא וכ"ג ע"ש וכן נהגו. ש"ך (רק שיזהר שלא לקבל מאותן אנשים שיש להם דין ומקדים לשלוח מתנה להרב) וכתב הט"ז ודאי יש להרחיק מכיעור הגדול שקצתן להוטים אחר הממון ותובעים בפיהם ליתן להם מתנות הם מבזים התורה ולומדיה דאפי' במתנות כהונה אסרו לשאול חלקו ק"ו בזה שעון גדול הוא וצדיק באמונתו יחיה עכ"ל:

(יד) בתגא. ובש"ס מגילה אמרינן דזהו המשתמש במי ששונה הלכות:

סעיף כ״ב

ברית כרותה שכל הלומד בבית (טו)הכנסת לא במהרה הוא משכח וכל היגע בתלמודו בצנעה מחכים שנא' ואת צנועים חכמה וכל המשמיע קולו בשעת תלמודו מתקיים בידו אבל הקורא בלחש במהרה הוא שוכח:

באר היטב (1)

(טו) הכנסת. כ' הט"ז נראה שזה אמור באם אין בה"מ קבוע בעיר אלא שבני העיר לומדים כל א' בביתו אבל בה"מ קבוע עדיף וכ"כ הפרישה דמצינו שקדושת בה"מ חמור מקדושת בהכ"נ דהא ר' אמי ור' אסי אע"ג דה"ל תליסר בי כנישתא לא הוי מצלי אלא היכא דהוי גרסי ולא קאמר דהיו לומדים במקום שמתפללים:

סעיף כ״ג

מי שרוצה לזכות בכתרה של תורה יזהר בכל (טז)לילותיו ולא יאבד אפי' אחת מהן בשינה באכילה ושתיה ושיחה וכיוצא בהם אלא בדברי חכמה ותלמוד תורה: הגה כי אין אדם לומד רוב חכמתו כי אם בלילה (לשון הטור מרמב"ם) ויש לאדם להתחיל ללמוד בלילה מט"ו באב ואילך ומאן דלא מוסיף (יז)יסיף (נ"י פרק יש נוחלין וש"ס ורמב"ם [*ליתא ברמב"ם] שם דף קכ"א ע"ב וסוף תענית ע"ש):

באר היטב (2)

(טז) לילותיו. כתב הפרישה נ"ל כל לילותיו כמשמעו דאפי' בלילי תקופת תמוז הקצרים ג"כ ילמוד אחד המרבה ואחד הממעיט מ"מ ילמוד מעט:

(יז) יסיף. כלומר ימות בלא עתו:

סעיף כ״ד

כל בית שאין דברי תורה נשמעים בו בלילה אש אוכלתו:

סעיף כ״ה

כל שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק או שקרא ושנה ופירש להבלי העולם והניח תלמודו וזנחו הרי זה בכלל כי דבר ה' בזה (ואסור לדבר בשיחת חולין (הגהות מיימוני פ"ד בשם חז"ל) ועיין בא"ח סימן ש"ז סעיף י"ז):

סעיף כ״ו

כל המבטל את התורה מעושר סופו לבטלה מעוני וכל המקיים את התורה מעוני סופו לקיימה מעושר: הגה כשמסיים מסכתא מצוה (יח)לשמוח ולעשות סעודה ונקראת סעודת מצוה (נ"י פ' יש נוחלין ומימרא דאביי פ' כל כתבי) ואסור לעסוק בדברי תורה במקומות המטונפים ולכן אמרו שאסור לתלמיד חכם לעמוד במקומות המטונפים מפני שלא יהרהר בדברי תורה (פשוט פ' מי שמתו) ומ"מ מותר ליכנס למרחץ אף מתוך הלכה שאינה פסוקה (ת"ה סי' ס"א) ולא חיישינן שיהרהר דבמרחץ שומר עצמו מהרהור תורה (סברת הרב דלא כמסקנת ת"ה שמגמגם בזה):

באר היטב (1)

(יח) לשמוח. כ' מהרש"ל דאפי' אחרים שלא סיימו מצוה לשמוח עם זה שסיים. ובתשו' מוהר"מ מינץ כתב דכשבאין לסוף מסכתא ישייר מעט בסוף עד שעת הכושר יומא דראוי לתקן בו סעודה ולכך נהגו כל בעלי בתים לילך על הישיבה בתחלת הזמן. והמנהג להודיעם כשבא הרב לסיים מסכתא כדי שיבואו הב"ב ג"כ לסיומא ואז יהיו שמה תחלה וסוף ויחזרו אחר מנין לומר קדיש דרבנן ועשרה בני רב פפא והיא סעודת מצוה דאפילו אבל תוך י"ב חודש על אביו ואמו יכול לסעוד שם ובתשומ: ת מהרי"ל כתב דביום שמת בו אביו ואמו דנהגו עלמא להתענות אמר לאכול בסיום מסכתא דהוי כמו דברים המותרים ואחרים נהגו בו אסור כדלעיל סי' רי"ד וע"ש עכ"ל הש"ך:

נוסח השולחן ערוך: אשלי רברבי: שלחן ערוך יורה דעה, למברג תרמ״ח; באר היטב: תורת אמת 357 – באמצעות ספריא (נחלת הכלל). השיוך של קטעי השיעור לסעיפים נעשה אוטומטית; "משוער" = יש לבדוק.