שולחן ערוך יורה דעה

סימן רמ״ב – שלא להורות בפני הרב ודין רב שמחל על כבודו

36 סעיפים · 44 ס״ק באר היטב · 0 שיעורים ממופים

סעיף א׳

חייב אדם בכבוד רבו ויראתו יותר מבשל אביו: הגה אביו שהוא רבו מובהק קורא אותו בדברו רבו אבל ברבו שאין מובהק קורא אותו (א)אבא. (סברת הרב ממשמעות הטור ומש"ס ר"פ הזהב):

באר היטב (1)

(א) אבא. כתב הש"ך וצ"ע שאין נוהגין כן עכשיו אם אביו הוא רבו לקרוא אותו בשם רבי ונראה לי דמסתמא האב מוחל על כבודו בזה כמו שכתוב בא"ח סימן תע"ב ס"ח גבי הסיבה ע"ש:

סעיף ב׳

כל החולק על רבו כחולק על השכינה וכל העושה מריבה עם רבו כעושה עם השכינה וכל המתרעם עליו כאילו מתרעם על השכינה וכל המהרהר אחר רבו כמהרהר אחר השכינה:

סעיף ג׳

איזהו חולק על רבו כל שקובע לו מדרש ויושב ודורש ומלמד שלא ברשות רבו ורבו קיים אף ע"פ שהוא במדינה אחרת: הגה אבל מותר לחלוק עליו באיזה פסק או (ג)הוראה אם יש לו ראיות והוכחות לדבריו שהדין עמו. (פסקי מהרא"י סי' רל"ח):

באר היטב (1)

(ג) הוראה. כתב הש"ך דמדברי מהרי"ק לא משמע כן כי מה שהביאו ראיה לדין זה שכך הוא דרכה של תורה מימות התנאים ואמוראים וגאונים בכמה מקומות י"ל דהיינו בנטילת רשות או שמת כדלקמן ס"ד וצ"ע עכ"ל:

סעיף ד׳

אסור לאדם להורות לפני רבו לעולם וכל המורה לפניו חייב מיתה: הגה ואפילו נטילת (ד)רשות לא מהני תוך שלש פרסאות אם הוא רבו מובהק (ב"י בשם תוס' פ"ק דסנהדרין ומהרי"ק שורש ק"ע ואגודה שם וסמ"ק סוף עשין י"ג בשם ר"י ופרק אע"פ) : ואם הוא רחוק מרבו י"ב מיל ושאל לו אדם דבר הלכה בדרך מקרה יכול להשיב אבל לקבוע עצמו להוראה ולישב ולהורות אפילו הוא בסוף העולם אסור להורות עד שימות רבו או עד שיתן לו רשות: הגה וכל זה ברבו מובהק אבל בתלמיד חבר אפי' תוך שלשה פרסאות שרי (רי"ף ורמב"ם כדאיתא בב"י) וי"א דמ"מ לפני רבו (ה)ממש אסור (ריב"ש סי' רע"א) ואפי' שלא בפניו ממש אם התחילו בכבוד הרב לומר שישאלו לרב או שהרב מופלג בחכמה וזקנה אין להורות בעירו (בב"י מגמרא בפ' הדר) : וי"א דתלמיד גמור תוך י"ב מיל חייב מיתה אם הוא מורה חוץ לי"ב מיל פטור אבל אסור: הגה וי"א דדוקא ברגיל לבא לעירו של תלמיד אבל אם אינו רגיל לבא שם רק בדרך אקראי מותר כל שהוא חוץ לג' פרסאות (מרדכי בשם ריב"א): תלמיד חבר תוך י"ב מיל פטור אבל אסור וחוץ לי"ב מיל (ז)מותר אע"פ שנטל רשות מרב (ח)אחד לא סגי עד שיטול רשות מכל רבותיו המובהקים: הגה והאי מובהקים לא מיירי כשאר רבו מובהק שרוב חכמתו ממנו דא"כ לא אפשר להיות לו הרבה רבותיו מובהקים אלא ר"ל תלמיד גמור לאפוקי תלמיד חבר דהיינו שנתגדל בתורה ונעשה חבר לרבו דהיינו שהוא קרוב להיות גדול כרבו (מהרי"ק שורש ק"ע וב"י בשם רשב"ם פ' יש נוחלין) מיהו יש חולקין וסבירא להו דאי קבל רשות מרבו אחד מהני להורות חוץ לג' פרסאות (תשובת הרשב"א סי' קי"א וריב"ש סי' רפ"א) אבל תוך ג' פרסאות (י)לא מהני ליה וי"א דכל שאינו רבו מובהק דהיינו שאין רוב חכמתו ממנו תלמיד חבר הוא (ב"י בשם הרמב"ם):

באר היטב (5)

(ד) רשות. ודעת הראב"ד והרשב"א והריב"ש דנטילת רשות מהני אפי' תוך ג' פרסאות. ש"ך:

(ה) ממש. האי ממש לא קאי ארבו אלא אלפניו כלומר דלפניו ממש אפי' תלמיד חבר אסור. ש"ך:

(ז) מותר. משמע אפי' בלא נטילח רשות אבל בהגמי"י כתב דמ"מ צריך נטילת רשות ועיין במהרי"ק סימן ק"ע שהאריך ליישב דבריהם עכ"ל הש"ך:

(ח) אחד. כתב הש"ך דאתלמיד גמור קאי אבל בתלמיד חבר כ' מהרי"ק דסגי בנטילת רשות מרבו ומשמע עוד שם דאם יש לו רב א' מובהק והאחרים אינם מובהקים צריך שיטול רשות מרבו המובהק:

(י) לא. לשון הלבוש לא מהני ליה רשות מרבו א' ומשמע הא מכל רבותיו או אם אין לו רק רב א' מהני והוא נמשך לסברא זו דהרשב"א וסייעתו אבל יש חולקין דתוך ג' לא מהני נטילת רשות כדלעיל עכ"ל הש"ך:

סעיף ה׳

אין תלמיד יכול לסמוך אחרים במקו' רבו:

סעיף ו׳

אם לא קבל הנסמך הסמיכה מיד הרב ההוא הסומך אלא ע"י רבנים אחרים והוא נעשה להם סניף אין לאותו הרב להשתרר עליו כלל אם אינו רבו: הגה אבל אם סמכו לבדו נהגו שהנסמך כפוף קצת לסומכו (מהרי"ק שורש קי"ז וקי"ג) וכן מי שלומד בישיבה זמן א' נהגו לומר שהוא תלמיד בעל הישיבה אע"פ שאפשר שבעל הישיבה שמע יותר חדושים ממנו ויש למנהגים אלו עיקר על מה שיסמוכו (בפסקי מהרא"י):

סעיף ז׳

לא מקרי הוראה אלא כשמורה על מעשה שבא לפניו אבל אם שאלו לתלמיד הלכה כדברי מי יוכל לומר מה שבדעתו כיון שאינו מורה על (יא)מעשה שבא לפניו:

באר היטב (1)

(יא) מעשה. אבל אם מורה על מעשה שבא לפניו אפילו שאלו הלכה כדברי מי אסור לומר כדברי פלוני. ש"ך:

סעיף ח׳

לא מקרי הוראה אלא בדבר שיש בו חדוש לשואל אבל בהוראה ידועה שהיא פשוטה לכל כגון נותן טעם לפגם או לבטל איסור בששים וכיוצא באלו מותר:

סעיף ט׳

יש מי שכתב שכל הכתוב בספרים מפסקי הגאונים יכול להורות בימי רבו רק לא יורה דבר מלבו ולא יסמוך על ראיותיו לדמות מלתא למלתא מעצמו:

סעיף י׳

יש מי שכתב שאסור לחכם להתיר דבר (יב)התמוה שנראה לרבים שהתיר את האסור:

באר היטב (1)

(יב) התמוה. כתב הש"ך נראה דהיינו דוקא אם מתיר בסתם אבל אם אומר לשואל טעם בדבר ומראה לו פנים או שמביא ראיות מתוך הספר מותר:

סעיף י״א

לאפרושי מאיסורא כגון שרואה אדם שעובר עבירה מפני שאינו יודע שהוא אסור או מפני רשעתו מותר להפרישו ולומר לו שהוא אסור בפני רבו שבכל מקום שיש חילול השם אין חולקין כבוד לרב:

סעיף י״ב

אם בני ביתו של תלמיד הוצרכו להוראה ושאלו לו לא יורה להם במקום רבו: (יג)(ולא כל מי שמת רבו מותר לישב ולהורות אא"כ הגיע להוראה) (טור בשם הרמב"ם):

באר היטב (1)

(יג) ולא. כתב הש"ך דהג"ה זו צ"ל בריש סי"ג קודם תלמיד שלא הגיע וכו' כי שם מקומה:

סעיף י״ג

תלמיד שלא הגיע להוראה ומורה הרי זה שוטה רשע וגס רוח ועליו נאמר כי רבים חללים הפילה: הגה ותלמידים הקטנים הקופצים להורות ולישב בראש להתגדל בפני ע"ה מרבים מחלוקת ומחריבים העולם ומכבין נרה של תורה (טור מרמב"ם) ויזהר כל אדם שלא יורה כשהוא שתוי יין או שאר דברים המשכרים אפי' בדבר פשוט אם לא שהוא דבר (יד)ברור בפוסקים וזיל קרי בי רב הוא (ת"ה מ"ב ובמהרי"ק שורש ק"ע ועס"ק י"ט) ועיין בחוה"מ סי' ז':

באר היטב (1)

(יד) ברור. והש"ך כתב דמדברי הרמב"ם נראה מבואר דאפי' הוא דבר ברור בפוסקים כל שאינו מפורש במקרא שהצדוקים מודים בו אסור להורות וכ"כ הב"ח ותמיהני על הרב שמתיר בדבר ברור בפוסקים ואפשר דמ"ש הרב בפוסקים ט"ס הוא וצ"ל בפסוקים עכ"ל וכתב הרשב"א בתשובה דבי"ט או בסעודה גדולה כגון מילה ונשואין ופורים וכיוצא בזה במקומות ששותין הרבה אסור להורות כל היום עד למחר והיינו בסתמא אבל אם ברור לו שסר יינו מעליו מותר וכ' הרמב"ם מותר לשיכור ללמוד תורה ואפי' ההלכות ומדרשות ואם היה חכם וקבוע להוראה לא ילמד שלמודו הוראה הוא וכ"כ הב"ח וכ' עוד ומי שמיצר ואין דעתו מיושבת עליו אל יורה בשעה שהוא מיצר דכתיב בצר אל יורה ומדת חסידות לכל בעל הוראה שיהא נזהר מלהורות בכל הני דפ' הדר כגון ביומא דרתח או בא מן הדרך ברגלו או ביתא דאית ביה שכרא או הרסנא אבל אין שם איסור אפילו לכתחלה עכ"ל:

סעיף י״ד

כל חכם שהגיע להוראה ואינו מורה הרי זה מונע תורה ונותן מכשולות לפני רבים ועליו נאמר ועצומים כל הרוגיה: הגה ענין הסמיכות שנהגו בזמן הזה כדי שידעו כל העם שהגיע להוראה ומה שמורה הוא ברשות רבו הסומכו ולכן אם כבר מת רבו א"צ לסמיכות וכן בתלמיד חבר כדרך שנתבאר לעיל במקום שא"צ רשות א"צ סמיכות (ריב"ש סי' רע"א ודלא כנחלת אבות פ' שנו חכמים) וי"א דמי שאינו מוסמך למורינו ונותן גיטין וחליצות אין במעשיו כלום ויש לחוש לגיטין וחליצות שנתן אם לא שידוע לכל שמומחה לרבים הוא רק שמצד ענוה ושפלות אינו מבקש גדולות (מהר"ד כהן סי' כ' ומהרי"ו סי' פ"ה וקכ"ב) ויש חולקים ומקילין (תשובת ריב"ש הנ"ל) ובמקום עגון יש להקל אם כבר נתן גיטין וחליצות אבל לא בדרך אחר כי מנהגן של ישראל תורה כן נ"ל ועוד נ"ל שמותר לתת מורינו לאחד שיסדר גיטין ואף על פי שמדין (טו)הסמיכה שבימים הראשונים לא הוי דינא הכי מ"מ עכשיו אינו אלא נטילת רשות בעלמא ושרי:

באר היטב (1)

(טו) הסמיכה. כתב הרמב"ם והוא שיהיה ראוי לכל הדברים כיצד חכם מופלא שראוי להורות לכל התורה כולה יש לב"ד לסמוך אותו וליתן לו רשות לדון ולא להורות באיסור והיתר או יתן לו רשות באיסור והיתר ולא לדון דיני ממונות כו' סמיכה שבזה"ז אינו אלא נטילת רשות בעלמא ולמה שראוי ראוי ועיין בסוף תשובת מהר"ל ן' חביב ותשובת מהר"י בי רב תשובת ן' חביב כמה קונטריסים בעניני הסמיכה עכ"ל הש"ך:

סעיף ט״ו

אסור לתלמיד לקרות לרבו בשמו לא בחייו ולא במותו ואפילו לקרות לאחרים ששמם כשמו אסור אם הוא שם פלאי שאין הכל רגילין לקרות בו: הגה אבל שם שרגילין בו מותר (טז)להזכיר שלא בפני רבו (ב"י בשם הרמב"ם) וכל זה דוקא כשאינו מזכיר רק שמו לבד אבל מותר לומר ר' מורי פלוני (כן משמע מפירש"י פ' חלק):

באר היטב (1)

(טז) להזכיר. כלומר לקרות בו אחרים וע"ל סי' ר"מ ס"ב וכשאומר ר' מורי פלוני דמותר נראה דוקא שלא בפניו אבל בפניו אין להזכיר שמו כלל רק יש לקרותו רבי וכן נוהגין ש"ך:

סעיף ט״ז

לא יתן שלום לרבו ולא יחזיר לו שלום כדרך שאר העם אלא שוחה לפניו ואומר לו ביראה ובכבוד [שלום עליך רבי ואם נתן לו רבו שלום אומר לו] שלום עליך מורי ורבי. (וכן נוהגין וי"א דאין לתלמיד לשאול בשלום רבו כלל שנאמר ראוני נערים ונחבאו) (ירושלמי הביאו הגהת מיימוני פ"ה וכ"כ תא"ו נתיב ב' וב"י בשם רבינו יונה) ולא יחלוץ תפיליו לפני רבו ולא יסב לפניו אלא יושב כיושב לפני המלך. (היה רבו יושב בסעודה עם אחרים נוטל רשות מרבו ואח"כ מאחרים) (רוקח סי' של"ה) ולא (יז)יתפלל לפניו ולא לאחריו ולא בצדו ואין צריך לומר שאסור להלוך בצדו אלא יתרחק לאחר רבו ולא יהא מכוון כנגד אחוריו אלא יצדד עצמו לצד אחר בין כשמתפלל עמו בין כשהולך עמו וחוץ לד' אמות הכל מותר (ועיין בא"ח סי' צ"ד) ולא יכנס עמו למרחץ אא"כ הוא צריך לו: הגה ואם היה התלמיד במרחץ קודם לרבו ובא רבו לשם א"צ (יח)לצאת (מהרי"ו בדינין) וכל זה לא מיירי אלא במקום שהולכים ערומי ערוה במרחץ אבל במקום שהולכים במכנסים מותר (אגודה פ' מקום שנהגו) וכן המנהג פשוט ליכנס עם רבו ואביו וחמיו ובעל אמו ובעל אחותו למרחץ אע"פ שבגמ' אסרו כולם והכל הוא מטעם דעכשיו הולכים במכנסים ולא ישב לפניו עד שיאמר לו שב ולא יעמוד עד שיאמר לו עמוד או עד שיטול רשות לעמוד וכשיפטר מלפניו לא יחזיר לו אחוריו אלא נרתע לאחוריו ופניו כנגד פני רבו: הגה והנפטר מרבו ונטל ממנו רשות ולן בעיר צריך לחזור וליטול ממנו רשות (ש"ס פ"ק דמ"ק ור' ירוחם) ודוקא שלא אמר לו מתחלה שרוצה ללון בעיר אבל אם (יט)הגיד לו בשעה שנטל רשות א"צ לחזור וליטול ממנו רשות (הר"ן שם) : ולא ישב במקומו ולא יכריע דבריו בפניו ולא (כ)יסתור דבריו וחייב לעמוד מפניו משיראנו מרחוק מלא עיניו עד (כא)שיתכסה ממנו שלא יראה קומתו ואחר כך ישב ואפילו היה רכוב צריך לעמוד מפניו דחשיב (כב)כמהלך: הגה י"א דאין אדם חייב לעמוד לפני רבו רק שחרית וערבית (טור בשם הרמב"ם) ודוקא בבית הרב אבל בפני אחרים שאין יודעים שעמד לפניו (כג)חייב לעמוד (ב"י בשם התוס' ומרדכי בשם ר"י וע"פ):

באר היטב (7)

(יז) יתפלל. כתב בשבולי לקט בשם רב האי דהא דאסור להתפלל כנגד רבו לא אמרו אלא ביחיד אבל בצבור אין לו לחלוק כבוד לרבו ומותר להתפלל כנגדו וכתב הש"ך דאם אביו וגם רבו מובהק שלמד עמו בחנם מסובים בסעודה נוטל רשות מרבו ואח"כ מאביו:

(יח) לצאת. כן למד מהרי"ו מהא דאם היה הישראל קודם במרחץ ואח"כ באו עובדי כוכבים לשם א"צ לצאת וצ"ע דיש לחלק דהתם טעמא הוא שהוא בא בגבולו וזה לא שייך בכבוד רבו עכ"ל הש"ך:

(יט) הגיד. כתב הש"ך דזהו מהר"ן שכתב כן ממאי דאיתא בהרי"ף וז"ל כתיב ביום השמיני שלח את העם וכתיב ביום כ"ד שלח את העם מכאן לתלמיד הנפטר מרבו ולן וכו' ותימה גם אהר"ן גופיה דהדבר פשוט דט"ס הוא בהרי"ף וצ"ל ביום כ"ג שכן הוא בד"ה ב' ז' ולפי פשטא דקרא מוכח דבכל ענין צריך לחזור וליטול רשות ואפי' תימא דלא מוכח בקרא מידי מ"מ מנ"ל לחלק וצ"ע עכ"ל ובט"ז רוצה לתקן דברי הרמ"א והשיג עליו הש"ך בנה"כ ע"ש:

(כ) יסתור. ע"ל סימן ר"מ ס"ב ולעיל סעיף ג' בהג"ה:

(כא) שיתכסה. או עד שישב כדלקמן סימן רמ"ד ס"ט:

(כב) כמהלך. כתב הט"ז מזה למדנו שאוחן שנוסעים בדרך על העגלה ויושבים לפעמים בגילוי ראש לפי שסוברים שאין בזה איסור כיון שאינו הולך ד"א דלאו שפיר עבדי דישיבה על העגלה הוי כיושב על החמור וכמהלך דמי עכ"ל:

(כג) חייב. וי"א כיון שהשוה מוראו למורא שמים חייב לעמוד אפי' ק' פעמים ביום דאטו אם אדם מקבל פני שכינה כמה פעמים ביום אינו חייב לעמוד עכ"ל הלבוש:

סעיף י״ז

שלשה שהיו מהלכים בדרך הרב (כד)באמצע הגדול לימין והקטן לשמאל: הגה והא דאין מכבדים בדרכים אלא בפתח הראוי למזוזה היינו שכל א' הולך לדרכו ואינן בחבורה אחת אבל אם הם בחבורה אחת מכבדים בדרכים (הגהות מיי' פ"ו דהל' ת"ת ובתוספות פרק במה בהמה) ובמקום סכנה א"צ לכבד כלל (מרדכי בשם ראבי"ה פ' ג' שאכלו):

באר היטב (1)

(כד) באמצע. והם לאחוריו וכל א' מצדד עצמו לצדדין הגדול לצד ימין והקטן לצד שמאל וחוץ לד' אמות הכל מותר. טור:

סעיף י״ח

אם קראו לרבו לקרות בתורה בצבור אינו צריך לעמוד כל זמן שרבו עומד: הגה וכן כשהרב עומד למעלה בבית והתלמיד על הקרקע א"צ לעמוד לפניו ואפי' כשהס"ת על (כה)הבימה אין צבור שבבהכ"נ צריכים לעמוד דהספר ברשות אחרת (ב"י בשם תשובת הרשב"א):

באר היטב (2)

(ב) שקובע. הטעם כתב הב"ח דכיון שהוא קובע לו מדרש הלא הוא חולק על שררתו של רבו:

(כה) הבימה. כתב הט"ז נראה דה"ה נמי על השלחן שהוא רחב ד' וגבוה י' טפחים שגם הוא רשות בפ"ע וא"צ לעמוד וגם בזמן שהס"ת מונחת בארון הקדש אע"פ שהוא פתוח אלא שהעולם עושין כן דרך כבוד לעמוד כל שאה"ק פתוח ואין חיוב בדבר עכ"ל:

סעיף י״ט

כל מלאכות שהעבד עושה לרבו תלמיד עושה לרבו ואם הוא במקום שאין מכירין אותו ואין לו תפילין בראשו וחושש שמא יאמרו עליו שהוא עבד אינו נועל לו מנעל ולא חולצו:

סעיף כ׳

כל המונע תלמידו מלשמשו מונע ממנו חסד ופורק ממנו יראת שמים וכל תלמיד שמזלזל דבר מכל כבוד רבו גורם לשכינה שתסתלק מישראל:

סעיף כ״א

אין חולקין כבוד לתלמיד בפני רבו אלא אם כן רבו (כו)חולק לו כבוד: הגה ואפי' תלמידו של התלמיד או בנו של התלמיד אין להם לעמוד לפני הרב נגד רבו או אבי התלמיד אלא אם כן הרב חולק לו כבוד (כז)ודוקא אם הרב הוא גם כן רבו של זה היושב לפניו (ב"י בשם שבולי לקט):

באר היטב (2)

(כו) חולק. ואפי' אין הרב חולק כבוד לתלמידו אלא הוא מתכבד במה שאחרים חולקים לו כבוד אפילו בפני הרב חולקים לו כבוד כן כתב הדרישה וב"ח בשם רבי שמחה וכתבו עוד בשמו שאין הרב צריך לעמוד בפני תלמידו אפי' הוא ת"ח גדול מאד אמנם חזינא למ"ר שעשה הידור לתלמידיו ואפילו לאותן שאינן חשובים כ"כ ע"כ וע"ל סי' רמ"ד ס"ח:

(כז) ודוקא. ובתשובת שארית יוסף כתב שכבוד רבו של רבו אפי' לא למד לפניו כלל גדול מכבוד רבו וכשלמד ג"כ קצת לפניו יש לדחות רבו ולא לכבדו בפניו וכ' הט"ז דהתוס' כתבו בעשה דכבוד התורה לענין אשת חבר שמא אין שייך לאחר מיתה אבל בתשו' מהר"מ מינץ כתב אשת חבר שניסת לעם הארץ אין חייבין לכבדה כבראשונה מזה משמע דבעודה אלמנת ת"ח חייבים לכבדה עכ"ל וכתב הב"ח מצאתי כשמזכירין רבו של אדם בפניו כאילו הוא חבירו א"צ למחות ולומר אינו חבירו אלא רבו. עוד מצאתי כשאדם כותב סתם לאדם גדול או מדבר עמו פעם אחר פעם א"צ לומר לו בכל פעם בלשון מר ואם לפעמים מדבר עמו בלשון אתה אין בכך כלום ובתלמיד חבר אין מוטל עליו להזכירו בשם מר כשמדבר עמו עכ"ל:

סעיף כ״ב

ראה רבו עובר על דברי תורה אומר לו למדתני רבינו כך וכך: הגה ואם רצה לעבור רק על איסור דרבנן אפ"ה צריך למחות בידו (ת"ה סי' מ"ג) . הרואה רבו עושה מעשה ויש לו להקשות על זה אם הוא איסור דאורייתא יקשה לו קודם המעשה ואם הוא איסור דרבנן יניחו לעשות המעשה ואח"כ יקשה לו הואיל ואינו יודע ודאי שעובר אלא שיש לו להקשות על זה (תא"ו נתיב ב'):

סעיף כ״ג

כל זמן שמזכיר שמועה בפניו אומר לו כך למדתני רבינו:

סעיף כ״ד

לא יאמר דבר שלא שמע מרבו עד (כח)שיזכיר שם אומרו:

באר היטב (1)

(כח) שיזכיר. כתב הש"ך אבל שמועה ששמע מרבו רשאי לאומרו בסתם מיהו עכשיו סתם מה שהאדם אומר סוברים העולם שהוא מפי עצמו והלכך הדין משתנה ומ"מ ודאי דאסור לומר בסתם וכ"ש משם עצמו דבר ששמע מאחרים דהוי מתעטף בטלית שאינו שלו עכ"ל:

סעיף כ״ה

כשימות רבו קורע עליו כל בגדיו עד שמגלה לבו ויש אומרים שאינו קורע אלא טפח ואינו מאחה לעולם ומתאבל עליו בחליצה וכל דיני אבילות מקצת יום המיתה או מקצת יום השמועה:

סעיף כ״ו

אפי' בשמועה רחוקה קורע על רבו כשם שקורע על אביו. (וע"ל סי' ש"מ ושע"ד):

סעיף כ״ז

מי שרבו מת מוטל לפניו אינו אוכל בשר ואינו שותה יין כדין מי שמתו מוטל לפניו:

סעיף כ״ח

כשמזכיר רבו תוך י"ב חודש צריך לומר (כט)הריני כפרת משכבו:

באר היטב (1)

(כט) הריני. ואפי' בכתיבה המתקיימת לאחר י"ב חודש צריך לכתוב כן כמו באביו לעיל סי' ר"מ ס"ט בהג"ה. ש"ך:

סעיף כ״ט

רק בפני רבו הוא בכלל כל משנאי אהבו מות: הגה ודוקא כיחו שהוא דבר שיצא מגופו בכח אבל רוק בעלמא מותר (ל)דאנוס הוא לרוק (תא"ו נתיב ב'):

באר היטב (1)

(ל) דאנוס. ואם אכל דלעת ודייסא ונזדמן לו רוק בפיו יפלוט אותו בפני רבו משום שיש בו סכנת נפשות. ש"ס פ' הנודר:

סעיף ל׳

כל אלו הדברים שאמרנו שצריך לכבד בהם את רבו לא אמרו אלא ברבו מובהק דהיינו שרוב חכמתו ממנו אם מקרא מקרא אם משנה משנה אם גמרא גמרא: הגה ובימים אלו עיקר הרבנות אינו תלוי במי שלמדו הפלפול וחילוקים שנוהגים בהם בזמן הזה רק במי שלמדו פסק ההלכה והעיון והעמידו על האמת והיושר (מהרי"ק שורש ק"ע) אבל אם לא למד רוב חכמתו ממנו אינו חייב לכבדו בכל אלו הדברים אבל עומד מלפניו משיגיע לארבע אמותיו (לא)וקורע עליו כשם שהוא קורע על כל המתים שהוא מתאבל עליהם אפילו לא למד ממנו אלא דבר אחד בין קטן בין גדול עומד מלפניו וקורע עליו. (ועיין לקמן סי' ש"מ סעיף ח'):

באר היטב (2)

(ט) אלא. כתב הש"ך דמדברי הרב נראה דלסברא זו אפי' לא למד רוב חכמתו ממנו כל שלא נתגדל להיות קרוב לרבו מיקרי חלמידו אבל לפע"ד אין הדבר כן אלא דאם אין רוב חכמתו ממנו א"צ לנהוג בו שום כבוד רק לענין קריעה בלבד ומה שהוכיח הרב דא"כ א"א להיות לו הרבה רבותיו מובהקים אינו כלום די"ל שלמד אצל א' רוב חכמתו במקרא ואצל א' במשנה וא' בש"ס וא' במדרש ואגדות וא' בקבלה וכיוצא בזה בשאר חכמות התורה וכן נראה דעת המחבר דלקמן סעיף ל' כתב דכל שאין רבו מובהק דהיינו שאין רוב חכמתו ממנו אין חייבים באלו הדברים וכאן כ' אע"פ שנטל רשות מרב א' לא סגי וכו' אלא ודאי כדפי' וגדולה מזו כתב מהרי"ק דאפי' למדו וגם סמכו אם לבסוף נתחכם הנסמך יכול לחלוק עליו ולהורות בפניו הלכה למעשה שהרי דבר פשוט שריש לקיש היה תלמיד גמור דר' יוחנן ור"י היה רבו מובהק וכל חכמתו ממנו היה וגם סמכו ואפ"ה חלק עליו עכ"ל:

(לא) וקורע. היינו קרע שמתאחה ולא כדין רבו מובהק. ט"ז. ושני ת"ח הלומדים ביחד ומקשים ומפרקים זה לזה יש פוסקים דדינן כרבן מובהק לענין עמידה וקריעה ויש חולקין וע"ל סי' ש"מ ס"ח. ש"ך:

סעיף ל״א

כל תלמיד חכם שדעותיו מכוונות אינו מדבר בפני מי שגדול ממנו בחכמה אע"פ שלא למד ממנו כלום: הגה ואין לאדם להורות עד (לב)ארבעים שנה אם יש גדול ממנו בעיר אף על פי (לג)שאינו רבו (ב"י בשם הר"ן וסמ"ק ורש"י פרק הנחנקין) . חכם שאסר אין חבירו רשאי להתיר משקול (לד)הדעת אבל אם יש לו קבלה שטעה (ר' ירוחם בשם י"א) או שטעה בדבר משנה יוכל (לה)להתיר (הר"ן פ"ק דעבודת כוכבים בשם ראב"ד ורשב"א ורמב"ן ז"ל ותוס' ורא"ש ור' ירוחם סוף נתיב ב') ואפילו אם טעה (לו)בשקול הדעת יכול לישא וליתן עם המורה עד שיחזור בו (סברת הר"ן) ולכן אין איסור לשואל [לשאול] לשני (שם במרדכי ואגודה ותוס' ורא"ש ור' ירוחם שם) ובלבד שיודיע אותו שכבר הורה הראשון לאסור (רבינו ירוחם נתיב ב' ותוס' ורא"ש) ואפי' אם התיר הראשון וכבר חלה הוראתו אין לשני (לז)לאסור מכח שקול הדעת (כן משמע באשיר"י פרק קמא דעבודת כוכבים) וכל זה באותה הוראה עצמה אבל במעשה (לח)אחר פשיטא שיכול להורות מה שנראה אליו (מהרי"ק שורש קע"ב וחדושי רשב"א וע"פ):

באר היטב (7)

(לב) ארבעים שנה. משמע מ' שנה משנולד וכ"פ רש"י והר"ן אבל התוספות (פ"ק דסוטה דף כ"ב ע"ב) פ' משנה שהתחיל ללמוד עד מ' שנה ולא משנה שנולד עכ"ל הש"ך:

(לג) שאינו. כ' הש"ך משמע אבל אם שניהם שוים מותר אע"פ שלא הגיע למ' שנה אבל התוס' פי' הא דאמר שאין להורות עד מ' שנה היינו בששוה לגדול העיר בחכמה וגדול העיר הגיע להוראה הלכך כיון שיש חכם כמותו שהגיע להוראה בשנים והוא לא הגיע לשנות הוראה אין להורות בפניו אבל אם הוא גדול העיר בחכמה אע"פ שלא הגיע לשני הוראה מורה ונראה שדעת הרי"ף והרא"ש כדעת התוס' ויש להחמיר עכ"ל:

(לד) הדעת. ואפי' התיר אינו מותר ואפי' הוא גדול ממנו בחכמה ובמנין כ"כ הראב"ד והריב"ש והיינו כשכבר חלה הוראתו אבל אם שניהם בבה"מ יכול להתיר מיהו יש פוסקים דס"ל דאם א' גדול מחבירו בחכמה יכול להתיר מה שאסר חבירו אפי' במידי דתליא בסברא עכ"ל הש"ך:

(לה) להתיר. והש"ך חולק ע"ז ומביא כמה ראיות מש"ס ופוסקים דמוכח אף שיש לו קבלה שאין הדין כן אפ"ה אינו יכול להתיר ע"ש באריכות:

(לו) בשקול. כתב הש"ך נראה דוקא טעה בשקול הדעת דהיינו דפליגי תרי חנאי או תרי אמוראי או פוסקים ופסק האוסר כחד מינייהו וסוגיין דעלמא כאידך כמ"ש בח"מ סי' כ"ה אבל אם אינו יכול להתברר שטעה בשקול הדעת אע"פ שהוא נושא ונותן עם המורה עד שהוא חוזר אינו יכול להתיר:

(לז) לאסור. והש"ך חולק ע"ז דהא כתבו הפוסקים הטעם לעיל דלא משום כבודו של חכם נגעו בה אלא משום דשויה חתיכה דאיסורא משמע דיכול לאסור מה שהתיר חבירו אף שכבר חלה הוראתו ובט"ז מחלק בענין זה דאם כבר נעשה איזה מעשה מחמת הוראת הראשון כגון שאכלו קצת ממנו או נתערב בין דבר היתר אז אין השני יכול לאסור משא"כ בקבלו ההוראה לחוד יכול השני לחלוק ולהחמיר (ובנה"כ כתב עליו דלא דק דבהדיא אית' בהרא"ש שממנו מקור דין זה דחלה הוראתו היינו שנתפשטה הוראה זו לאפוקי כששניהם בבית המדרש):

(לח) אחר. ואם החכם הראשון אוסר מחמת חומר או גדר וסייג אינו יכול להתיר אפילו במעשה אחר כ"כ מהרש"ל:

סעיף ל״ב

הרב המובהק שמחל על כבודו בכל הדברים האלו או באחד מהם לכל תלמידיו או לאחד מהם כבודו מחול ואף על פי שמחל מצוה על התלמיד להדרו (ואסור לבזותו) (פסקי מהרא"י סימן קכ"ז):

סעיף ל״ג

יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך:

סעיף ל״ד

אבידת אביו ואבידת רבו (המובהק) (ב"י וטור ופוסקים מהש"ס) אבידת רבו (לט)קודמת ואם היה אביו שקול כנגד רבו אבידת אביו קודמת היה אביו ורבו נושאים משאוי מניח של רבו ואח"כ מניח של אביו היה אביו ורבו עומדים בבית השבי פודה את רבו ואח"כ פודה את אביו ואם היה אביו תלמיד חכם פודה את אביו ואחר כך פודה את רבו: הגה וכן (מ)מפרק משאו קודם לרבו ואע"פ שאינו שקול בחכמה כרבו אבל אין מחזיר אבידת אביו קודם עד שיהא שקול כנגד רבו (טור בשם הרא"ש והגה"מ וב"י הוכיח כן ע"ש) י"א הא דרבו קודם לאביו היינו שלומד עמו בחנם אבל אם אביו (מא)שוכר לו רבי ומלמדו אביו קודם לכל דבר (ספר החסידים) וכן נראה לי עיקר:

באר היטב (4)

(ו) ברגיל. היינו בב' וה' או ביום השוק של כל שבוע אבל ביום השוק דשנה כגון יריד לא מקרי רגיל. ש"ך:

(לט) קודמת. היינו כששניהם לפניו להשיב ואינו יכול להשיב כי אם א' מהן ועי' בח"מ ר"ס רס"ד:

(מ) מפרק. ובב"י מסתפק במפרק אפילו כשהוא שקול נגד רבו כיון שאין שם סכנת גוף ולא הפסד ממון ומשמע דאם אינו שקול פשיטא ליה דרבו קודם ובאמת שבהרא"ש לא מכרעת מידי עכ"ל הש"ך:

(מא) שוכר. ואם הרב לא היה רוצה ללמדו אלא בשכירות ויהודי או יהודים נותנים לו השכירות ללמדו אז אבדת בעל הנותן קודם עכ"ל ספר חסידים וע"ל סי' רנ"א ורנ"ב ס"ט:

סעיף ל״ה

אבידתו קודמת לשל אביו ושל רבו:

סעיף ל״ו

האומר לחבירו איני מקבל ממך אם היית (מב)כמשה מלקין אותו משום בזיון : הגה ותלמיד חכם שאמר דבר הלכה בדבר השייך לדידיה (תוס' בשם ר"ת ונ"י) אם אמרה קודם מעשה שומעין לו ואם לאו אין שומעין לו (ש"ס פ' הערל ריש (יבמות דף ע"ז) ותוס' ונ"י שם ד"מ ס"ס רמ"ה) ודוקא שאמר כך קבלתי אבל אם אומר דבר מסברא ומראה פנים לדבריו והוא נראה שומעין לו (נ"י בשם הריטב"א) אבל אין שומעין (מג)לדידיה דלמא מדמי דברים להדדי שאינן דומים אבל אם הוא (מד)פשוט שומעין לו (רבי' ירוחם סוף נתיב ב' ובשם הרא"ש):

באר היטב (3)

(מב) כמשה. כתב הט"ז אבל אם אמר כיהושע אין מלקין אותו דמצינו בש"ס יבמות אלו ליהוי כיהושע בן נון לא יהיבנא ליה ברתא עכ"ל:

(מג) לדידיה. כתב הט"ז לכאורה אין פירוש לדברים אלו דהא ברישא מיירי ג"כ מדידיה ונראה לפרש דה"ק דמה שמהני אם אמר דבר מסברא היינו בלי סמיכה כלל עליו אלא שנראה מעצמו לומר כן ע"כ אמר אבל אין שומעין לדידיה כלומר לסמוך על סברת אותו החכם בזה שמדמה מילתא למילתא דשמא טועה בזה אא"כ הדמיון הוא פשוט בעיני כל אז סמכינן על הדמיון ולא על המורה וא"ל א"כ מאי קמ"ל די"ל דאיצטריך לומר דאין חוששין שמא הוא מראה פנים בדבר ובאמת אינו כן עכ"ל:

(מד) פשוט. פי' בש"ס או בפוסק אחד ובש"ס אית' דאם אמר שמועה בשם חכם והוא חי עדיין אפי' בשעת מעשה שומעין לו ופי' נ"י דכשאינו חי אמרינן דטועה וסובר שכן הוא אומר אבל כשהוא חי דייק שפיר ותימה על רמ"א שלא הביא דין זה. ט"ז:

נוסח השולחן ערוך: אשלי רברבי: שלחן ערוך יורה דעה, למברג תרמ״ח; באר היטב: תורת אמת 357 – באמצעות ספריא (נחלת הכלל). השיוך של קטעי השיעור לסעיפים נעשה אוטומטית; "משוער" = יש לבדוק.