שולחן ערוך יורה דעה

סימן רל״ט – נשבע על דבר שאין בו ממש או לבטל המצוה

17 סעיפים · 20 ס״ק באר היטב · 0 שיעורים ממופים

סעיף א׳

דין השבועה כדין הנדר לכל דבר בין לענין שצריך שיוציא בשפתיו בין לענין שנתכוין לומר פת חטים ואמר פת שעורים או פת סתם בין שהולכין בה אחר לשון בני אדם בין לענין הקמתה וביטולה בין לענין תנאי וי"א שכשם שנדרי זרוזין והבאי ואונסים ושגגות מותרים הוא הדין לענין שבועה והוא שכשנשבע שבועת הבאי לא יהא מעמיד דבריו לומר (א)שודאי ראה באותו דרך כיוצאי מצרים דאם כן אסור הוא וי"א דשבועות הבאי בכל גוונא אסורות ומדברי הרמב"ם נראה דשבועות זירוזין אסורות וגם בשאר שבועות נראה מדבריו שאף על פי שפטור מקרבן איסורא מיהא (ב)איכא: הגה יהודי שגנב לעובד כוכבים וחייבוהו לישבע במעמד שאר היהודים ויודעים שנשבע לשקר יכופוהו שיתפשר עם העובד כוכבים ולא ישבע לשקר אפי' אם היה (ג)אנוס על השבועה הואיל ויש חילול השם בשבועתו (תשובת מהר"מ והגהות אשיר"י ריש פ' שבועת העדות) ואם היה אנוס וליכא חילול השם בדבר (ד)מבטל השבועה בלבו הואיל והוא אנוס בשבועה כדלעיל סי' רל"ב. (ד"ע) :

באר היטב (4)

(א) שודאי. כגון שאומר בפי' שאינו מתכוין להבאי בדרך הפלגה אלא שודאי ראה אז הככר אסור. ש"ך:

(ב) איכא. כלומר וכשנשבע יש להתירה אבל אין רצה לומר דאסור לכתחלה לישבע דזה פשיטא דגם בנדרים אסור כדלעיל סימן רל"ב סעיף י"ב ומשמע מלשון המחבר דגם בשבועות אונסים איסורא איכא וצריך התרה אבל לא נראה כן מהרמב"ם כלל ואדרבה משמע מדבריו דבאונסין אפילו איסורא ליכא ואין חילוק בין נדרי אונסין לשבועת אונסין והכי הוא סוגיא דעלמא עד כאן לשון הש"ך:

(ג) אנוס. פי' שאם לא ישבע ידונו אותו במיתה כדיניהם מכל מקום כיון דיש לו ויוכל להתפשר יעשה פשרה אבל אם אין לו במה להתפשר אנוס גמור הוא ואף בדאיכא חילול השם ישבע ומבטל השבועה בלבו ומיהו נראה שיש לסייע בכל מה דאפשר גם בשל אחרים כדי שלא יתחלל ש"ש עכ"ל הש"ך:

(ד) מבטל. אפי' אם יש לו ויוכל להתפשר אפ"ה נשבע ומבטל וכו' ש"ך:

סעיף ב׳

תקיעת כף דינה כדין שאר שבועות ויש לה התרה (ולכתחלה לא יתירה רק במקום שמתירין שבועה) (טור והתוס' בשם ר"ת מחמירים בת"כ יותר משבועות) (וע"ל סימן ר"ג ור"ל) והני מילי כשהיא דרך שבועה אבל כשהיא כדרך הסוחרים שתוקעים כפם זה לזה לקיים המקח אין לה דין שבועה כלל: הגה הגביה ידו ואמר אני תוקע כפי לשמים או לצורי צריך התרה (במרדכי פ"ג דשבועות ותשובת ר"י ותשובת מיימ') . הנותן תקיעת כף לחבירו ותלה בדעתו יכול למחול לו ואם לא תלה בדעתו רק עשאו דרך שבועה לא יוכל למחול לו ובעי התרה. (גם זה שם):

סעיף ג׳

שבועה חלה על דבר שאין בו (ה)ממש כגון שנשבע שלא יישן או שלא ידבר: הגה נידוי יש לו דין שבועה (ב"י ס"ס ר"ו בשם ילמדנו) וי"א דדנין (ו)לחומרא שחל על כל דבר שחל עליו השבועה ועל כל דבר שחל עליו הנדר. (שם בשם רשב"ץ):

באר היטב (2)

(ה) ממש. מפני שהשבועה חלה על גוף האדם והגוף יש בו ממש אבל הנדר חל על החפץ וזה הטעם נמי בחילוק לענין דבר מצוה דאין על החפץ חיוב לקיים המצות (ומשום הכי חל הנדר על המצוה) ט"ז:

(ו) לחומרא. כתב הש"ך דשמתא וחרם ונידוי יהבינן להו חומר שבועות וחומר נדרים:

סעיף ד׳

שבועה אינה חלה על דבר מצוה בין שהוציאה בלשון שבועה שאמר שבועה שלא אשב בסוכה בין שהוציאה בלשון (ז)נדר שאמר ישיבת סוכה עלי בשבועה: הגה ודוקא בנשבע על המצוה לחוד אבל אם נשבע עליה בכולל חלה גם כן על דבר מצוה וכמו שנתבאר לעיל סימן רל"ו וסימן רל"ח:

באר היטב (1)

(ז) נדר. ואף ע"ג די"א לעיל ס"ס ר"ו דנדר שהוציאו בלשון שבועה לא מהני מודה בשבועה שהוציא בלשון נדר דמהני כ"כ הש"ך בשם האחרונים וכ' הב"ח דיש להחמיר לענין מעשה באומר ישיבת סוכה עלי:

סעיף ה׳

מלמד שנשבע שאם לא יפרעוהו תוך ו' שבועות יבטל הילדים מלמודם עד שיפרעוהו השבועה חלה דמצוה לאו עליה רמיא אלא על אבות הנערים:

סעיף ו׳

הנשבע על דבר מצוה דרבנן כגון שלא להדליק נר של חנוכה או שלא לקרוא המגילה השבועה (ח)חלה וכן אם נשבע לקיים מצוה דרבנן חייב משום שבועה אם מבטלה והוא הדין לדבר שהוא מדרש חכמים שאינו מפורש בתורה במה דברים אמורים בנשבע שלא לעשות מצוה דרבנן או לעשות אבל אם נשבע לעבור על מצות (ט)לא תעשה אפילו היא דרבנן לא חלה עליו שבועה.

באר היטב (2)

(ח) חלה. ומ"מ מחייבין אותו שישאל על שבועתו ולא יעבור מהרש"ל וב"ח וכן דעת הלבוש והש"ך:

(ט) לא תעשה. כתב הש"ך תמיה לי דלעיל סי' רל"ח ס"ד פסק דנשבע לאכול פחות מכזית נבלה חייב בשבועה אע"ג דחצי שיעור אסור מן התורה כיון שאין לוקין עליו מן התורה וכאן פסק דאפי' באיסור דרבנן לא חלה השבועה ואפשר ר"ל דאין השבועה חלה שיעבור עליה אלא יש להתירה ומשמע דאפי' נשבע בכולל דברים המותרים עם דברים האסורים לא יעבור אלא יתיר שבועתו:

סעיף ז׳

הנשבע (י)לחלוץ ליבמתו אין זה נשבע לבטל את המצוה דבדידיה תלה רחמנא אי ניחא ליה ליבם אי ניחא ליה לחלוץ: הגה י"א שהנשבע שלא לגלות לחבירו דבר שיצילנו מן ההפסד הוה נשבע לבטל מצוה ואינו חל (ב"י בשם הרא"ש כלל י"א) ומ"מ נראה לי דיש להתירה תחלה ואח"כ יגלה לו דלא עדיף ממה שהוא מדרש חכמים. קריאת התורה בצבור אינו אלא מדרבנן ושבועה או נדר חל עליו (ב"י בשם רשב"ץ):

באר היטב (1)

(י) לחלוץ. ואם נשבע הגדול שלא לייבם ולא לחלוץ עיין בא"ע סי' קס"א ס"ד בהג"ה:

סעיף ח׳

אם נשבע לדור במקום שנשא אשה אע"פ שע"י כך הוא מתבטל מכיבוד אב ואם לא הוי נשבע לבטל את המצוה כיון שלא היו נותנין לו אשה עד שישבע כן: הגה וכל שכן אם נשא אשה זקנה ונשבע לה שלא ישא אשה אחרת אע"פ שלא קיים פריה ורביה דחלה השבועה שהרי כלל בזה דברים שהשבועה חלה בהם על נשים שלא יוכל (יא)לקיים מצות פריה ורביה והוי כנשבע על דעת חבירו (ב"י סימן רכ"ח ורל"ב וריב"ש ורשב"ץ) (ועיין לעיל סי' רכ"ח דינו):

באר היטב (1)

(יא) לקיים. כגון זקנה קטנה איילונית וכ' הש"ך דצ"ע דבתשו' א"ז קטן שהביא הב"ח ס"ס רכ"ח כתב שם דלא חלה השבועה אפי' כבר קיים פריה ורביה ומשמע שם דלא הוה כולל דכיון שנשבע שלא לישא אשה א"כ נשבע לבטל המצוה שהוא מצווה לישא אשה ולרווחא דמלתא יתירו לו עכ"ל:

סעיף ט׳

מתפיס בשבועה כגון שנשבע שלא יאכל ככר זה ואמר על אחר יהא כמוהו אף על פי שפטור (יב)ממלקות ומקרבן על הככר המותפס איסורא מיהא איכא:

באר היטב (1)

(יב) ממלקות. דכיון דבשבועה אוסר עצמו על החפץ נמצא דאין איסור על החפץ ע"כ פטור ממלקות וקרבן במתפיס בו ד"א משא"כ בנדר שהחפץ נאסר עליו ע"כ שייך בו התפסה. ט"ז:

סעיף י׳

שמע חבירו שנשבע ואמר אני כמותך הרי הוא אסור:

סעיף י״א

שבועה שהוציאה בלשון נדר כגון שאמר אכילת ככר זה עלי שבועה אסור:

סעיף י״ב

אמר הריני נזיר הריני נזיר חלו שניהם וצריך לנהוג שתי (יג)נזירות:

באר היטב (1)

(יג) נזירות. כתב הש"ך ודע דנזירות נוהג בפני הבית ושלא בפני הבית בין בארץ בין בח"ל כן מוכח בש"ס נזיר אלא שהרמב"ם כ' דמי שנדר בזה"ז בח"ל כופין אותו לעלות לא"י ולהיות נוהג שם נזירות וכל זמן שהוא בח"ל ה"ז אסור לשתות יין ולהטמא למתים ולגלח וכל דקדוקי נזירות עליו ואע"פ שאין ימים אלו עולים והראב"ד השיגו דאין כופין אותו לעלות לא"י דאין טומאה וטהרה בינינו וממ"ש המחבר דיני נזירות כאן משמע פשוט שהנזירות נוהג בכל מקום ובכל זמן ומ"מ נראה דאף הרמב"ם לא קאמר שכופין לעלות לארץ ישראל אלא דוקא בנזיר סתם משום טומאת ארץ העמים אבל בנדר נזירות שמשון כיון דמותר בטומאה רק דאסור ביין ובתגלחת נוהג נזירות בח"ל מיהו יש חילוק דנזירות סתם מהני שאלה כמו בנדרים אבל נזירות שמשון ליתי' בשאלה וגם האב והבעל מפירים נזירות סתם של בתו ואשתו ובנזירות שמשון כתב המבי"ט בשם ר"י בי רב שאין הבעל יכול להפר עכ"ל:

סעיף י״ג

אין שבועה חלה על שבועה שאם אמר שבועה שלא אוכל ככר זו שבועה שלא אוכל ככר זו אין (יד)השניה חלה אבל אם נשאל על הראשונה חלה השניה:

באר היטב (1)

(יד) השניה. כתוב בתשו' מהר"ם אדם שנדר שבכל פעם שיעשה דבר שיפרע פשוט מה תקנה יש לו כי אין להתיר לו עד שיתחייב הפשוט וא"כ בכל פעם ופעם יצטרך שאלה לחכם או שמא י"ל הותר הראשון הותרו כולם דכיון שאמר הכל בפעם אחת הוי הכל שבועה חדא:

סעיף י״ד

אמר שבועה שלא אוכל בשר עשרים יום וחזר ואמר שבועה שלא אוכל בשר כ"ב יום יש מי שאומר שאסור בבשר שנים וארבעים יום ואינו נראה לי אלא אינו אסור בבשר אלא (טו)כ"ב יום: הגה ודוקא במוסיף בנדר שני על נדר ראשון אבל אם אמר (טז)ב' פעמים עשרים יום ודאי לא כוון לימים הראשונים דאם כן נדרו למה לי ואסור בבשר מ' יום (כן דקדק מסוגית הגמרא פ"ב דנדרים) ואפילו אם מוסיף על נדרו י"א דאין עולים לו ימים הראשונים רק אם נדר ב' הנדרים ביום אחד (סברת התוספות פ' הריני נזיר ומרדכי סוף הל' אבלות) אבל אם כבר התחיל למנות עשרים יום הראשונים ואח"כ נדר כ"ב יום אין מנין הראשון עולה לו כלל ואסור בבשר מ"ב יום וראוי לחוש לזה וע"ל סוף סימן רי"ז עוד מזה:

באר היטב (2)

(טו) כ"ב. והט"ז כתב דלענין הלכה יש להחמיר כדעה הראשונה והיא דעת הטור שאסור מ"ב יום וק"ל סתס נדרים להחמיר אמנם נראה פשוט דאם אומר בפירוש כוונתו איך היה הכל מודים דאזלינן בתר פירושו:

(טז) ב' פעמים. והש"ך כתב שאין דברי הרב מוכרחים שהוא למד זה מדין נזיר אבל אינו ענין לשם דדוקא בנזירות נפקא לן בש"ס מקרא דנזיר להזיר אבל בנדרים לא שייך זה וע"ש באריכות:

סעיף ט״ו

יש מי שאומר שאם אמר קונם ככר זו עלי וחזר ואמר קונם ככר זו עלי אינו חייב אלא אחת:

סעיף ט״ז

כיון שנדרי שגגות מותרים אם נשבע שלא אוכל ככר זו אם פלוני אמר דבר זה ונמצא שאמרו (יז)מותר בככר וכן אם תלה ככר באחר שאמר שבועה שלא אוכל ככר זו אם אוכל זו ושכח ואכלה לא חלה עליו השבועה ויכול לאכול של תנאי תחילה ולא חיישינן שישכח ויאכל האיסור אחר כך אבל של איסור אסור לאכול שמא ישכח ויאכל של (יח)תנאי ואם אכל של תנאי תחלה (יט)בשוגג מותר בשניה ואם אכלה במזיד חייב על השניה:

באר היטב (3)

(יז) מותר. וכתב הש"ך ונראה לענין איסור בתלה בתנאי לא הוי שבועת שגגתו אלא אם בשעת השבועה היה ברור לו שכדבריו כן הוא כגון כשנשבע שלא אוכל ככר זה אם אמר פלוני דבר זה היה ברור בדעתו שלא אמרו וכן משמע בש"ס גבי את לבך אנסך אבל אם לא היה ברור לו אלא שהיה מסתפק בדבר או שאינו יודע כלל הן או לאו ונשבע אם אמר פלוני דבר זה לא אוכל ככר זה אין זה שבועת שגגות ואסור בככר עכ"ל:

(יח) תנאי. דבאיסורא מזדהר איניש אבל בתנאי לא מזדהר כדלעיל ס"ס רי"ג ור"כ וע"ש ש"ך:

(יט) בשוגנ. ואם אכל האיסור תחלה אפי' בשוגג אסור לאכול אח"כ את התנאי כ"כ הלבוש:

סעיף י״ז

אם (כ)תלאן זו בזו שאמר לא אוכל זו אם אוכל זו ולא אוכל זו אם אוכל זו אסור לאכול כל אחת מהן דחיישינן שמא יאכל השניה ואם אכל האחת אם נזכר לשבועתו בשעה שאכלה אסור בשניה לא נזכר לשבועתו מותר בשניה :

באר היטב (1)

(כ) תלאן. נמצא דעל כל א' הוי שם איסור ושם תנאי וע"כ אם לא נזכר לשבועתו מותר בשניה אבל הלבוש והב"ח חולקים ע"ז וס"ל דאף אם לא נזכר בשבועתו מ"מ איסורא איכא בשניה:

נוסח השולחן ערוך: אשלי רברבי: שלחן ערוך יורה דעה, למברג תרמ״ח; באר היטב: תורת אמת 357 – באמצעות ספריא (נחלת הכלל). השיוך של קטעי השיעור לסעיפים נעשה אוטומטית; "משוער" = יש לבדוק.