סימן רל״ו – מה היא שבועת ביטוי ושבועת שוא
סעיף א׳
נפש כי תשבע לבטא בשפתים היינו שנשבע בין על דבר שעבר כגון שנשבע שאכל ולא אכל או שלא אכל ואכל בין על דבר שהוא להבא כגון שאוכל ואינו אוכל או (א)שלא אוכל ואוכל וכן כל דבר אפילו אין בו לא הרעה ולא הטבה כגון שזרקתי לים ולא זרקתי או שאזרוק ולא אזרוק ואפילו בדבר שאין בו ממש כגון שישנתי ולא ישנתי או שאישן ולא (ב)אישן ואפי' בדבר שאינו יכול לעשותו אלא ע"י אחרים כגון שנתתי לפלוני או שלא נתתי או שאתן לפלוני או שלא אתן ואפי' נשבע על אחרים כגון שזרק פלוני צרור לים או שלא זרק כל אלו שבועות ביטוי הן ואם שיקר בשבועתו חייב קרבן:
באר היטב (2)
(א) שלא אוכל. פי' על זמן שאפשר בלא אכילה דאל"כ ה"ל תיכף שבועת שוא כיון דלא אפשר וכמ"ש בסימן רל"ב ס"ה באמר כל פירות שבעולם ט"ז:
(ב) אישן. היינו במפרש יום או יומים אבל ג' ימים או בסתם הוי שבועת שוא כדלקמן ס"ד וכ' הב"ח נראה דאפי' בסתמא אם אומר שבדעתו היה היום נאמן דלא הוי שבועת שוא וא"ת א"כ נשייליה מה היה בדעתו י"ל כגון ששכח מה היה בדעתו וע"ל ר"ס ר"ח וסי' רל"ב סי"ד:
סעיף ב׳
יש דברים שאפי' שיקר בשבועתו אינו חייב קרבן כגון שנשבע לקיים (ג)המצוה ולא קיים או שנשבע להרע לפלוני כגון להכותו או לקללו (אבל אם נשבע להכות עצמו אע"פ שאינו רשאי חיילא שבועה) (ב"י בשם הר"ן פ"ג דשבועות) ונשבע שיעשה חבירו דבר פלוני כגון שיזרוק פלוני צרור לים או שלא יזרוק וכיוצא בו אבל (ד)עבירה איכא בכל דבר שמשקר בשבועתו וגם אין לו לישבע על חבירו שיעשה שום דבר שאינו ברשותו שיעשנו על כל פנים ואין חבירו מחויב לעשותו אלא אם כן יקבל שבועתו דהיינו שיאמר אמן או דבר שעניינו כענין אמן כגון שאמר הן או מחויב אני בשבועה זו או קבלתי עלי שבועה זו וכן כל כיוצא בזה ואע"פ שלא קבלו אותם האחרים בשבועה אם קיימו דבריו הרי אלו משובחים: הגה וכל שכן שהנשבע עצמו צריך לקיים שבועתו אם אפשר אע"פ שבתחילה היה שבועת שוא כגון שנשבע לישא אשה פלונית ושמא לא תתרצה ואיכא שבועת שוא מ"מ כשהיא רוצה צריך לקיים שבועתו (מהרי"ק שורש כ"ב) וי"א דבכי האי (ה)גוונא לא מקרי שבועת שוא רק שבועת ביטוי דהנשבע ליתן דבר לחבירו והוא אינו רוצה לקבלו פטור משבועתו והוא הדין אם אינה רוצה להנשא לו ולכן לא הוי רק שבועת ביטוי (כן משמע מתשובת ריב"ש סי' שפ"ז הביאו הב"י):
באר היטב (3)
(ג) המצוה. שבזה אין בידו לעבור עליה והואיל וליתא בלאו ליתא בהן ט"ז:
(ד) עבירה. ומלקות נמי איכא וזהו שבועת שוא. ש"ך:
(ה) גונא. כתב הש"ך צ"ע דהריב"ש מרא דדין זה לא קאמר אלא דלא הוי רק שבועת ביטוי ואם אינה רוצה להינשא לו נפטר מידי שבועתו שכך היתה שבועתו שישאנה כשתרצה ואם לא רצתה אין כאן שבועה אבל אם היא רוצה אח"כ מזה לא הזכיר דבר וי"ל דמודה למהרי"ק ואף ע"ג דבנשבע ליתן דבר לחבירו והוא אינו רוצה לקבלו אפשר למשמע מדברי הריב"ש דנפטר לעולם מידי שבועתו שיכול לומר כאילו התקבלתי משא"כ בנשבע לישאנה וצ"ע וכ' הט"ז דאם אמר שבועה שלא אשא שום אשה זולת פלונית ואח"כ לא רצתה לישאנו לכאורה יכול לישא אחרת בלא התרה שהרי מצוה לישא אשה והוי נשבע לבטל את המצוה דלא חיילא אבל מדברי הר"ן למדתי שצריך התרה דחיילא השבועה מחמת כולל דכל שתרצה להנשא חל עליו איסור אחרת מש"ה גם עכשיו שהיא אינה רוצה מ"מ השבועה חלה וצריך התרה עכ"ל:
סעיף ג׳
במה דברים אמורים שנשבע על דבר שאינו ברשותו כגון שנשבע על שמעון שלא ילך בסחורה וכיוצא בזה אבל אם משביעו על דבר שהוא (ו)שלו כגון שלא יכנס לביתו וכיוצא בו צריך ליזהר בשבועתו:
באר היטב (1)
(ו) שלו. כתב הט"ז ואע"ג דאין אדם אוסר את שלו על חבירו אלא בלשון קונם צ"ל דס"ל להמחבר דנדר שאמרו בלשון שבועה ושבועה בלשון נדר מהני כדלעיל סי' ר"ו וע"כ הוא ודאי ידע שאין חבירו חייב לקבל שבועתו אלא דנתכוין לאסור בלשון נדר רק שהוציאו בלשון שבועה לכך צריך חבירו ליזהר וסיים הרמב"ם ואם נכנס אז הוא עובר והנשבע הוא אנוס עכ"ל:
סעיף ד׳
נשבע לשנות את הידוע לאדם כגון על איש שהוא אשה או על אשה שהיא איש חייב משום שבועת שוא וכן אם נשבע לאמת האמת על דבר שהוא ידוע לכל כגון על שנים שהם שנים וכיוצא בו או על דבר שאי אפשר לעשותו כגון שלא אישן ג' ימים או שנשבע שלא יאכל ז' ימים או שנשבע שלא יאכל מכל פירות שבעולם הוי שבועת שוא ומלקין אותו וישן לאלתר ואוכל לאלתר: הגה נשבע (ז)סתם שלא יישן ושלא יאכל הוי כאילו נשבע שלא יעשה לעולם והוי שבועת שוא (ב"י וד"מ ס"ס רי"ג בשם ר' ירוחם וכ"כ הרא"ש פרק ג' דשבועות והט"ו ס"ס רי"ט):
באר היטב (1)
(ז) סתם. ואפילו אמר סתם אני נשבע שזה אשה ובאמת הוא איש. ש"ך. והב"י כ' עוד שאם היה מטר יורד ונשבע שהפירות יהיו בזול לוקה משום שבועת שוא מפני שדבר ידוע לכל הוא:
סעיף ה׳
נשבע שראה גמל פורח באויר הרי זה שבועת שוא אפילו אומר שראה לעוף גדול פורח והוא (ח)מכנהו גמל (הנשבע על דבר שהוא גוזמא קצת כדי (ט)להחזיק דבריו לא הוי שבועת שוא) (מרדכי פרק שבועות שתים) אמר שבועה שלא אוכל מצה (י)אסור לאכול מצה בליל פסח שבועה שלא אוכל מצה בליל פסח לוקה ואוכל מצה בליל פסח שבועה שלא אשב בצל אסור לישב בצל סוכה שבועה שלא אשב בצל (יא)הסוכה לוקה וישב בצל סוכה (והא דשבועות חלין על דבר מצוה בכולל היינו דוקא במצות (יב)עשה אבל מצות לא תעשה לא) (מהר"ם מפדוואה סי' ע"ד וב"י בשם הריב"ש ורי"ף ותוס' פ"ג דשבועות דף כ"ד ע"א בשם ר"י):
באר היטב (5)
(ח) מכנהו. שאנו הולכים אחר לשון בני אדם ואין קורין לעוף גמל ובטלה דעתו אצל כל אדם. ש"ך:
(ט) להחזיק. והט"ז חולק על הג"ה זו וכ' שאין לזה שורש ועיקר כלל והש"ך כ' שדעת רמ"א כהמחבר בסי' רל"ב ס"ד:
(י) אסור. דחיילא עליו שבועתו מפני שכלל כל מצה אפי' שאינה של מצוה (הנשבע לילך אחר המיעוט הוי שבועה לבטל המצוה ולא חייל כלל כ"ג. הנשבע שלא ליתן צדקה אין שבועה חל עליו. מבי"ט ח"א סי' ל"א. נשבע לבטל מצוה ובשעת שבועה לא היה מוטל עליו המצוה ואפשר שלא יבוא עליו חיוב מצוה זאת מעולם לא מיקרי לבטל המצוה. הר"י הלוי סי' י"א אבל הרש"ך ח"ב סי' פ"ב והראנ"ח כתבו דהוי נשבע לבטל המצוה. נשבע שלא יאכל מצה ופירות בליל פסח מיגו דחייל אפירות חייל נמי אמצה. כ"ג):
(יא) הסוכה. והלבוש כ' דצ"ל בפי' מצת מצוה וסוכה של מצוה אבל אם אמר סתם שלא אוכל מצה או שלא אשב בסוכה אסור (וע"ל ס"ס רט"ו בהג"ה):
(יב) עשה. כ' הש"ך לכאורה משמע מל' זה דהכל תלוי במצות עשה ול"ת וא"א לומר כן אלא החילוק הוא דבקום עשה אינה חלה כגון שנשבע לאכול נבילות ושחוטות אינה חלה שאין אומרים לאדם עמוד וחטא כדי לקיים שבועתך אבל בשב ואל תעשה חייל נמי אל"ת בכולל וכ"כ הרמב"ם נשבע שלא אוכל תמרים נבלות וטרפות ואכל כזית נבלה וטרפה חייב אף משום שבועת ביטוי שהרי כלל דברים המותרים עם דברים האסורים עכ"ל והוא מהש"ס פ"ג דשבועות:
סעיף ו׳
שנים שנשבעו לעשות דבר אחד ועבר אחד מהם על השבועה השני (יג)פטור ואינו צריך התרה לפיכך איש ואשה שנשתדכו זה לזה וקבלו חרם לינשא לזמן קבוע מי שיעכב והעביר המועד אסור לינשא לאחר והלה מותר ואינו צריך התרה וגם המעכב עצמו מותר בלא התרה לאחר שנשא שכנגדו: הגה ואפילו אם טען זה העובר המועד שהיה אנוס אינו נאמן שיתחייב שכנגדו עדיין בשבועתו ומ"מ אם רצה זה לפטור משבועתו ילך אצל חכם ויתיר לו שבועתו שמא יביא זה שכנגדו עדים שהיה אנוס בדבר שהעביר המועד ונמצא עבר זה על שבועתו אם נשא בלא התרה (תשובת מהרי"ו סי' קל"ז) וכל זה לא מיירי אלא בשנים שנשבעו זה לזה אבל שנים שנשבעו יחד לעשות דבר כגון שלא לדבר עם פלוני ועבר אחד מהם השני חייב לקיים שבועתו ואפי' אם נשבעו זה לזה והם ג' או יותר שאף אם עובר האחד השבועה השנים הנשארים צריכין (יד)לקיים שבועתן (מהר"ם פאדואה סי' כ"ו ובריב"ש סי' תנ"ג) ונראה הא דאם נשבעו שנים ביחד ולא נשבעו זה לזה ועבר האחד השני חייב לקיים שבועתו היינו דוקא שאינן תלוין זה בזה אבל אם תלוין זה בזה ואי אפשר לאחד לקיים שבועתו בלא חבירו כגון שנשבעו לילך ביחד לארץ ישראל והאחד עובר וקשה לשני לילך לבד פטור גם כן וכמו שנתבאר לעיל סימן רכ"ח סעיף מ"ד (תשובת הרא"ש כלל ח'):
באר היטב (2)
(יג) פטור. כ' הט"ז ומזה נלמד לכל כיוצא בזה שאם יש תנאי בשבועה ועיקר הדבר תלוי בו אז צריך להתקיים התנאי ואם לא נתקיים אפי' הוא מחמת אונס מ"מ אין כאן שבועה כגון מי שעושה מקח עם חבירו שיעמיד לו סחורה פלוני ליריד שאז זמן מכירת' ולא אח"כ ואירעו אונס להמקבל שלא היה יכול להעמידה לאותו זמן פשיטא דפטור אח"כ מלקבלה נהי דאונס מהני להמקבל עליו בענין שאם קיבל עליו איזה קנס אם לא יעמידה לאותו זמן פטור מהקנס מחמת אונס מ"מ זה העושה מקח ג"כ לא התקשר אלא דוקא שיביא הסחורה להזמן שגורם לזה והוא עיקר משא"כ אם התנאי אינו דבר עיקר כ"כ ואירע אונס שלא יוכל לקיימו באותו זמן ודאי לא בטיל המעשה בשביל כך וכן מצינו בח"מ סי' קפ"ט דמי שמוכר לזמן ועייל ונפיק אזוזי באותו זמן ולא נתן לו דבטל המקח ומבואר שם סט"ו דהיינו בידעינן דלא זבין אלא משום דצריך לדמי אבל בלא"ה לא מש"ה נמי באיש ואשה שנשתדכו וכו' וקבעו זמן לנישואין ואירע אונס שלא יכול אחד מהם להנשא באותו זמן ודאי לא בטל' עיקר השבועה כיון שאין עיקר הזיווג תלוי באותו זמן דוקא. דודאי אם עבר אחד מהם במזיד ועבר על השבועה לישא באותו זמן אז השני פטור שוב לגמרי משא"כ אם האונס מעכב לא' מהם ודאי לא בטלה השבועה וחייב לישא אחר האונס ואם יהיה לו אונס שנראה שעל דבר כזה לא נשבע יתיר שבועתו ע"פ חכם וע"כ כ' מהרי"ו ומביאו רמ"א כאן בהג"ה דאם הוא באונס לא בטלה השבועה והוסיף מהרי"ו לומר דכל שלא בא לזמנו ואינו ברור שה' אונס הוי כאלו הוא לפנינו ואומר שאינו רוצה לישא אלא שמ"מ ילך לחכם ויתיר שבועתו ונראה דאע"פ שכ' שההיתר אינו רק לרווחא דמילתא נראה דדין גמור הוא וכ"מ בריש כתובות דתקנו רבנן משום צנועות כו' ודלא כב"ח שכ' דודאי לא חלה השבועה אלא על תנאי שיבא למועד שקבעו וכיון שלא בא אפילו ה"ל אונס אין על האחר כלום ומותר לישא אחרת וא"צ התרת חכם אלא לרווחא דמילתא ודלא כהגהת רמ"א עכ"ד ודבריו אלה דברי תימה הם אלא כמ"ש דבאונס לכ"ע אין נקי משבועתו וכפסק רמ"א הוא עיקר וכן דנין בכל יום עכ"ל הט"ז (ובנה"כ השיג עליו ודחה כל ראיותיו ומסכים עם הב"ח ע"ש שמאריך בזה) וכתב הט"ז עוד בשם מהרי"ו דחזינן כמה זמנין דחוזרין בשידוך ונותנין הקנס בלא התרה וליכא מאן דפליג להיות פוצה פה שנוגע הדבר בחרם הקדמונים ע"כ ומ"מ צ"ע במה שכותבין בנוסח התנאים והקנס לא יפטור את החרם וכו' דמשמע שעכשיו מקבלים עליהם חרם מחדש זולת חרם הקדמונים ע"כ נראה שצריך התרה לזה החרם ע"פ חכם עכ"ל ולע"ד צ"ע דאם צריך התרה אם מהני ההתרה בלי דעת חבירו שהרי נשבע ע"ד חבירו וצ"ע לדינא:
(יד) לקיים. כ' הש"ך מזה משמע דלא כתשובת מבי"ט שכ' בעשרה שנשבעו שלא להסכים ושלא לחתום על איזה דבר ומת א' מהם נפטרו כולם:
נוסח השולחן ערוך: אשלי רברבי: שלחן ערוך יורה דעה, למברג תרמ״ח; באר היטב: תורת אמת 357 – באמצעות ספריא (נחלת הכלל). השיוך של קטעי השיעור לסעיפים נעשה אוטומטית; "משוער" = יש לבדוק.