סימן רל״ד – מתי האב והבעל מפירין ומתי מפירין שניהם יחד
סעיף א׳
האב מפר נדרי (א)בתו כל זמן שהיא קטנה או נערה אפי' נדרה על דעת רבים בגרה (פי' כשהאשה עברה שתים עשרה שנה ויום א' אז אם הביאה ב' שערות נקראת נערה עד ו' חדשים אח"כ שאז נקראת בוגרת כלומר מלאה שער כי תרגום ירושלמי של איש שעיר גבר בגר) או נשאת שוב אינו יכול להפר:
באר היטב (1)
(א) בתו. האב והבעל מפירין דוקא דברים שיש בהם עינוי נפש או בינו לבינה כדלקמן סנ"ה ונ"ח וה"ה שבועת בתו ואשתו כדלקמן סל"ו. ש"ך (אבל החכם מתיר כל הנדרים):
סעיף ב׳
הבעל מפר נדרי אשתו לבדו משתכנס לחופה עד שתתגרש והגיע הגט (ב)לידה היתה מגורשת מספק לא יפר לה:
באר היטב (1)
(ב) לידה. כתב הט"ז נ"ל דקאי אעושה שליח להולכה דקי"ל בא"ע סימן ק"מ שיכול לחזור כל זמן שלא הגיע הגט לידה ואז יכול להפר דעדיין אשתו היא כיון שיכול לבטלו ובנדרה עד"ר כתב הרא"ש דאפילו ביטל הבעל דעתו ונתן לה רשות לידור עד"ר ומשמע דה"ה אם נתן האב רשות לבתו לידור עד"ר אפ"ה יכול להפר. ש"ך. וכתב עוד דבמגורשת מספק אפילו בדיעבד אינו מופר:
סעיף ג׳
נתן לה גט על (ג)תנאי או לאחר זמן לא יפר לה בימים שבנתיים:
באר היטב (1)
(ג) תנאי. דכשיתקיים התנאי או כשיגיע הזמן תהיה מגורשת למפרע מעכשיו ונראה דאם הפר לה ולא נתקיים התנאי בענין שנתבטל הגט מופר בדיעבד עכ"ל הש"ך:
סעיף ד׳
שמעה שמת בעלה ונשאת והרי הוא קיים אין בעלה ראשון ושני מפירים נדריה וכן כל מי שנשאת באיסור כרת:
סעיף ה׳
נשאת לאיסורי לאוין או לחייבי (ה)עשה והפר לה בעלה הרי זה מופר. משתתארס עד שתכנס לחופה אין הבעל מפר לבדו אפילו אם הוא חייב במזונותיה ולא האב לבדו מפר אלא שניהם מפירים בשותפות ואפילו נדרים שהיו עליה קודם שנתארסה ואם הפר א' בלא שני אינו מופר ומיהו חלקו של שני נשאר קלוש והקל איסורו שאין בו מלקות וצריך שישמעו שניהם ביום א' אבל אם שמע א' היום והפר ושמע השני ביום אחר אינו יכול להפר ויש (ז)אומרים שכל א' מפר ביום שמעו אף על פי שלא שמעו ביום א' (ואם נתארסה ואין לה אב אין הארוס יכול להפר) . (רשב"א סימן קס"ו):
באר היטב (2)
(ה) עשה. כגון מצרי ואדומי בתוך ג' דורות וקדושין תופסין בהם וכתב הש"ך מ"ש המחבר לשון דיעבד והפר לה היינו משום דנשואיה איסור לא יפר לכתחלה דהא כל שעתה בעמוד והוצא קאי ועיין בא"ע סי' צ"ה:
(ז) וי"א. וכתב הב"ח דנקטינן לחומרא והכי משמע ממ"ש ב' דעות ולא הכריע גם ממ"ש דעת הא' בסתם ודעת הב' בל' י"א:
סעיף ו׳
אם קיים האחד אפי' חזר ונשאל על ההקמה אינו יכול להפר עם השני:
סעיף ז׳
שומרת יבם אין היבם מפר אפילו אין שם אלא יבם אחד ואפי' עשה בה (י)מאמר (פירוש שקדשה בכסף):
באר היטב (1)
(י) מאמר. דמאמר אינו קונה ביבמה אלא מדרבנן וע"ל סי"א:
סעיף ח׳
הלך האב או שלוחיו עם שלוחי הבעל להביאה לו להכניסה לחופה עדיין היא ברשות שניהם להפרה מסרה האב או שלוחיו לשלוחי הבעל (יא)יצאת מרשות האב (ר"ן ותוספות) וי"א דמכל מקום אין הבעל מפר לה עד שתכנס לחופה. (טור):
באר היטב (1)
(יא) יצתה. והבעל מיפר לבדו הנדרים שנדרה אחר שנמסרה דמסירה ככניסה לחופה דמיא אבל לא מה שנדרה קודם שנמסרה דאינו מיפר בקודמין וכ' הט"ז דאף לדעת הי"א דאינו מיפר עד שתכנס לחופה. נ"ל דאז אף אותן הנדרים שנדרה בין המסירה לכניסה לחופה יכול להפר ואין זה נקרא מיפר בקודמין כיון שאף אותה השעה הקדומה היתה כאשתו אלא שלכתחלה לא יפר לה אז עכ"ל:
סעיף ט׳
נערה מאורסה שלא שמעו אביה ובעלה את נדרה עד שבגרה שיצאה מרשות האב אין הארוס (פי' המקדש ובא הפעול במקום תאר ע"ד הוי שקוד ללמוד תורה) יוכל להפר לבדו:
סעיף י׳
נדרה ושמע אביה והפר חלקו ולא שמע בעלה עד שכנסה אינו (יג)יכול להפר לכך דרך תלמידי חכמים לומר לה קודם שיכניסנה כל נדרים שנדרת (יד)משארסתיך יהו מופרים וכן יאמר האב לבתו קודם שתצא מביתו כל נדרים שנדרת יהו מופרים:
באר היטב (2)
(יג) יכול. שאין הבעל יכול להפר נדרים שנדרה קודם לכן ואף על גב דארוס מפיר נדרים שנדרה קודם לכן כדלעיל ס"ה היינו משום שמפירים שניהם בשותפות אבל בעל כיון דיצאה מרשות האב א"כ אין הבעל יכול להפר לבדו. ש"ך:
(יד) משארסתיך. ואע"ג דהארוס יכול להפר אפי' הנדרים שנדרה קודם שנתארסה מ"מ אינו מוטל על הת"ח אלא לבטל מה שנדרה אחר שנתארסה אבל קודם לכן מסתמא הפר לה אביה כיון שהיה בידו להפר לה לבדה. פרישה וב"ח:
סעיף י״א
מת הארוס בעודה נערה חוזרת לרשות האב ומפר אפילו מה שנדרה בחיי הארוס ושמע ומת מפר האב לבדו ביום שמעו ואפילו יש לה יבם ועשה בה מאמר מפר האב לבדו ודוקא שמת הארוס קודם שמעו או שמת ביום שמעו ולא קיים הנדר וכן אם הפרו צריך האב לחזור ולהפר אבל אם קיים הנדר קודם שמת או שמת (טו)אחר יום שמעו אין האב יכול להפר (טז)ולהרמב"ם שמע ארוס והפר לה ומת ואחר כך שמע האב אין האב יכול להפר:
באר היטב (2)
(טו) אחר. כתב הש"ך משמע הא כל שלא מת יכול להפר אפילו אחר יום שמעו וצ"ע דז"א אלא לסברת הי"א דלעיל ס"ה אבל לא לסברת הרמב"ם שם:
(טז) ולהרמב"ם. והט"ז חולק על המחבר וכתב דכוונת הרמב"ם אינו אלא כגון דיש לה ארוס שנתארסה בו ביום קם ליה תחת הראשון ואז אין רשות לאב להפר בלי שותפות הארוס האחרון אבל אם אין שם ארוס שני שפיר מיפר האב לבדו עכ"ל והב"י כתב דאף לדעת הרמב"ם דוקא אם שמע אח"כ אבל שמע בחייו אע"פ שלא הפר בחייו יכול להפר אח"כ ע"ש:
סעיף י״ב
כנסה או שמסרה לו האב או שלוחיו להכניסה ומת בעודה נערה אינה (יז)חוזרת לרשות האב:
באר היטב (1)
(יז) חוזרת. אלא לענין נדרים שתדור לאחר מיתת הבעל. טור. והשיג עליו הב"י וס"ל דאפי' נדרים שנדרה אחר מיתת הבעל אין האב יכול להפר וכתב הש"ך דעיקר כדעת הב"י וכן משמע בש"ס ולא כב"ח וכ"כ הט"ז ע"ש:
סעיף י״ג
נדרה והיא ארוסה ונתגרשה וחזרה ונתארסה לארוס זה או לאחר אביה וארוסה (יח)האחרון מפירין לה:
באר היטב (1)
(יח) האחרון. דאמר קרא ונדריה עליה אפי' נדרים שנראו לארוס ראשון:
סעיף י״ד
כנסה ונדרה ולא שמע הבעל וגירשה ואחר כך אירסה אינו יכול להפר אותו (יט)נדר משום דאין ארוס מפר אלא בשותפות האב והכא כיון שהאב אינו יכול להפר לפי שכיון שכנסה יצתה מרשותו (הארוס) נמי אינו יכול להפר:
באר היטב (1)
(יט) נדר. וכ"ש אותן נדרים שנדרה עכשיו שאינו יכול להפר כ"כ הט"ז והש"ך:
סעיף ט״ו
מת האב משנתארסה אין הארוס יכול להפר אפי' אם (כ)שמעו הארוס והאב יחד והפר האב קודם שמת וכן אם שמע הארוס והפר לה ולא הספיק האב (כא)לשמוע עד שמת אין הארוס יכול להפר חלק האב:
באר היטב (4)
(ח) להפר. ואפי' מת האב אחר שנתארסה דינה הכי כדלקמן סט"ו. ש"ך:
(יב) לבדו. ואפי' הפר האב קודם שבגרה ולא הפר לה הבעל אינו יכול שוב להפר כשבגרה ואפילו להי"א לעיל ס"ה שכל א' מיפר ביום שמעו היינו כשהאב יכול להפר בלא שמיעת הבעל משא"כ הכא ובגרות דמי למיתה (דלקמן סעיף ט"ו) וה"ה נדר אחר שבגרה אין הארוס יכול להפר בין שאירסה קודם שבגרה או אח"כ דכיון שבגרה ויצאה מרשות האב שוב אין הארוס יכול להפר דאינו מפר אלא בשותפות עכ"ל הש"ך:
(כ) שמעו. דכיון שהשתא במיתת האב יצאה מרשות האב אינו יכול להפר דאין הארוס מפיר אלא בשותפות (ולא נתרוקן רשות האב לבעל):
(כא) לשמוע. כתב הש"ך דאורחא דמלתא נקט דבאמת אע"ג דשמע האב ולא הפר אע"פ שהארוס הפר בחייו אינו מופר ואינו יכול להפר עכשיו כיון שמת האב:
סעיף ט״ז
שמע אביה והפר לה ולא הספיק הארוס לשמוע עד שמת אין (כב)האב יכול להפר חלקו של ארוס ודוקא שמת אחר יום (כג)שמיעה אבל אם מת ביום שמיעה חוזר ומפר הכל ביחד ואם (כד)חזרה ונתארסה בו ביום אע"פ שמת הארוס הראשון אחר יום שמיעת האב חוזר ומפר עם הארוס השני ויש חולקין בזה לומר שאין האב חוזר ומפר עם הארוס השני:
באר היטב (3)
(כב) האב. דאע"ג דאם לא הפר האב כלל חוזרת לרשות האב מ"מ כיון דהפר בחיי הארוס גרע טפי לפי שנקלש חלק הארוס ואין בו כח להורישו לאב. ש"ך:
(כג) שמיעה. פי' שמת הבעל אחר יום שמועה דאב דאילו ביום שמועה חשבינן מה שהפר האב ללא כלום כיון שבידו עכשיו להפר כולו כ"כ הט"ז:
(כד) חזרה. כתב הב"ח תימא דהלא להרמב"ם לעיל ס"ה לעולם אין יכולים להפר אלא כששניהם שמעו ביום א' ולפי מה שמחלק בדרישה דהתם בחזרה ונתארסה שאני לק"מ אבל בקונטרס אחרון השיג עליו ע"ש עכ"ל הש"ך וכ"כ הט"ז:
סעיף י״ז
נדרה והיא ארוסה ומת הארוס בין קודם שמיעה בין (כה)לאחר שמיעה ושמע האב וחזרה ונתארסה בו ביום אפילו כמה פעמים האב והארוס האחרון מפירין נדריה ואם לא שמע האב בו ביום ונתארסה לאחרים ושמע אחר כך אפילו אחר כמה ימים האב והארוס האחרון מפירים ביחד ביום שישמעו:
באר היטב (1)
(כה) לאחר. והט"ז כתב דלהלכה יש להחמיר כדעת הרמב"ם דלא מועיל הפרת הארוס האחרון עם האב אלא בלא שמע הראשון ע"ש:
סעיף י״ח
נדרה והיא ארוסה ושמע אביה ולא שמע הארוס ונתגרשה בו ביום ונתארסה לאחר בו ביום אפילו למאה אביה ובעלה האחרון מפירין נדריה שנדרה בפני ארוס ראשון מפני שלא יצאתה לרשות עצמה שעה אחת שעדיין היתה ברשות האב מפני שהיא נערה:
סעיף י״ט
נערה המאורסה שנדרה ולא שמע אביה ולא בעלה ונתגרשה ונתארסה לאחר אפילו לאחר כמה ימים כשישמע האב והארוס האחרון מפירין נדרים שנדרה בפני הארוס הראשון הואיל ולא שמע אותם הארוס הראשון:
סעיף כ׳
הא דאמרינן שחוזרת לרשות האב לבטל מה שנדרה תחת הארוס והוא שמען דוקא כשמת הבעל מן האירוסין אבל אם גירשה לא דמספקא לן אי גירושין כהקמה דמי הילכך אם שמע נדרה וגירשה אין האב יכול להפר לא לבדו ולא בשותפות עם ארוס אחר ואפילו עם הראשון נמי לא אפי' החזירה ביום השמיעה אבל אם לא שמע הארוס נדרה וגירשה דינה כמו לא שמע ומת לכל דבר:
סעיף כ״א
אין האב מפר נדרי בתו ולא הבעל נדרי אשתו אלא ביום שמעם ודוקא כל היום ולא מעת לעת שאם שמע בתחלת הלילה מפר כל הלילה ויום המחרת ואם שמע סמוך לחשיכה אינו מפר אלא עד שתחשך ואם עבר היום ושתק אפילו לא כוון בשתיקתו אלא (כו)לצערה אינו יכול להפר ואם שתק מפני שאינו יודע שיש ביד הבעל להפר או אפילו יודע אלא שנדרה נדר שסבור שאינו יכול להפר כגון שסבור שאינו עינוי נפש יכול להפר אפילו לאחר כמה ימים ולא הויא שתיקתו קיום ושעת ידיעתו כאילו היא שעת הנדר או יום שמיעה ויפר לה כל אותו היום:
באר היטב (2)
(ו) קודם. מפירין עכשיו בשותפות אבל ניסת אין הבעל מפר נדרים שהיו עליה דאין הבעל מפר בקודמין כ"כ הרא"ש:
(כו) לצערה. ואם שותק ע"מ לקיים לאלתר שוב אינו יכול להפר אפילו בו ביום. הר"ן וע"ל סמ"א:
סעיף כ״ב
נדרה אשתו וקיים לה באחד מלשונות של הקמה וכסבור שאינן לשון הקמה ובו ביום הפר לה הקמתו (כז)הקמה והוא הדין למי שיודע שיש בידו להפר אותו נדר שנדרה אבל לא ידע שצריך להפר ביום שמעו כיון שעבר יום שמיעה אינו יכול להפר ואם נשאל על ההקם הפרתו שהפר הפרה ואינו צריך (כח)לחזור ולהפר:
באר היטב (2)
(כז) הקמה. כיון שעכ"פ יודע שיש דין נדר ודין הפרה הוי שפיר שמיעה ול"ד לההיא דסכ"א דשם אינו יודע שיש ביד הבעל להפר כו'. ט"ז:
(כח) לחזור. כיון שהחכם עוקר הנדר מעיקרו:
סעיף כ״ג
בעל שקיים נדרי אשתו והלכה לפני שלשה הדיוטות והתירו לה מותר: הגה וי"א דאין חכם או ג' הדיוטות יכולין להתיר אחר הקמה של (כט)בעל (מהרי"ו סי' ט"ו ומרדכי פרק השולח בשם ר"י והגהמ"ר דשבת בשם ר' יונתן) אבל אם לא הפר לה הבעל והחריש לה יכול חכם או ג' הדיוטות להתיר (מהרי"ק שורש נ') וטוב להחמיר לענין אם קיים לה הבעל שישאל הבעל על ההקם (ויתיר) [ויפר] לה ואם אינו ביום שמעו יתיר ג"כ חכם או ג' הדיוטות (ת"ה סי' רע"ט) וע"ל סעיף מ"ט וכל זה לכתחלה לחוש לסברת המחמירים אבל העיקר כסברא (ל)הראשונה דחכם או ג' הדיוטות מתירים אחר הקם הבעל כסברא הראשונה (היא סברת הגהות מרדכי דשבועות ודשבת ורשב"ם בשם ר"י ורא"ם ב"י בשם רשב"ץ ות"ה):
באר היטב (3)
(ט) ונשאל. כ' הש"ך ונ"ל אפי' נשאל על ההקמה בו ביום של שמיעת שניהם אינו יכול שוב להפר וכתב הט"ז אע"ג דבסעיף כ"ג מבואר דמועיל שאלה על ההקמה היינו בנשואה שהכל תלוי בבעל לחוד אבל לא בארוסה שצריך שותפות:
(כט) בעל. הטעם דכל אשה אינה נודרת אלא ע"ד בעלה. ט"ז:
(ל) הראשונה. והלכך היכא דאין הבעל בפנינו יש להתיר לה ע"י ג' הדיוטות. ש"ך:
סעיף כ״ד
מפירין נדרים בשבת אף על פי שאינם (לא)לצורך השבת ולא יאמר לה מופר ליכי כמו שאומר בחול אלא מבטל בלבו ואומר לה טלי אכלי וטלי ושתי וכיוצא בזה (רמב"ם וטור לקמן סימן זה):
באר היטב (1)
(לא) לצורך. (אע"ג דחכם אינו מתיר אלא לצורך בעל שאני) דאם לא יפר עד שתחשך לא יוכל שוב להפר. ש"ך וע"ל סל"ח:
סעיף כ״ה
הבעל (או האב) יכול להפר בלא שמיעה אם הוא פקח אבל אם אינו (לב)שומע והוא מדבר אינו יכול להפר: הגה ויש חולקין דאף פקח אינו יכול להפר עד שישמע (הטור והרא"ש וסמ"ק) ומיהו אם הפר (לג)ואח"כ שמע הוי הפרה (ר' ירוחם ועס"ק מ"ג):
באר היטב (2)
(לב) שומע. דראוי לשמוע בעינן:
(לג) ואח"כ. ומסיק הרא"ש שצ"ל הרי הם מופרים לכשאשמע ובענין אחר לא מועיל הפרה ובאב צריך שתהיה בתו ברשותו לכשישמע:
סעיף כ״ו
השוטה אינו מפר:
סעיף כ״ז
קטן אינו מפר לפי שאין לו (לד)אישות:
באר היטב (1)
(לד) אישות. כמו שנתבאר בא"ע סימן מ"ג:
סעיף כ״ח
אין האב והבעל מפירין קודם שתדור אבל משנדרה מפירין אף על פי שלא חל הנדר ואפילו שלא בפניה: הגה וי"א דוקא נדר שתלוי בזמן דממילא חייל אבל אם תלוי במעשה לא יוכל להפר עד (לה)שיחול (רבינו ירוחם סוף נכ"ז בשם רבינו יונה):
באר היטב (1)
(לה) שיחול. כ' הש"ך דדין זה צ"ע דהא לקמן סס"ט אע"ג שתלוי במעשה יכול להפר אבל דברי ר' ירוחם המה מכוונים וז"ל דכי אמרי' שהבעל או האב יכולים להפר אפילו לא חל הנדר דוקא כשתלתה הנדר בדברים שיש בהם עינוי נפש או בדבר שבינו לבינה אבל אם תלתה בדבר שאין בו עינוי נפש ואינו בינו לבינה כגון קונם יין אם אלך למקום פלוני אינו מיפר עד שיחול הנדר עכ"ל ולענין דינא נראה דיש להחמיר באיסור דאורייתא שאינו יכול להפר עד שיחול אם לא תלתה בדבר עינוי נפש או בינו לבינה מיהו אם תלתה הנאה בדבר שהיא עשויה לעבור עליו נראה דאין להחמיר עכ"ל (ובהתרת חכם לעולם לא יתיר עד שיחול אפילו נדר שתלוי בזמן):
סעיף כ״ט
הבעל מפר לשתי נשיו כאחת וכן האב לב' בנותיו ויש (לו)חולקין:
באר היטב (1)
(לו) חולקין. אכולה מילתא קאי. ש"ך:
סעיף ל׳
אין יכולים לעשות שליח לא להקמה ולא להפרה:
סעיף ל״א
צריך שיכוין לשם האשה שהפר לה ולשם הנדר שהוא מפר כיצד נדרה אשתו (לז)וסבור שנדרה בתו (כי כן אמרו לו) (אליבא דחד שנוייא בגמרא) או איפכא נדרה מהתאנים וסבור שנדרה מהענבים (כי כן אמרו לו) או איפכא והפר לה על דעת זה לא הוי הפרה אלא א"כ נודע לו תוך כדי דבור (לח)ורצה גם בהפרה זו:
באר היטב (2)
(לז) וסבור. לאפוקי אם אמרו לו סתם אשה נדרה בביתך אע"פ שהוא סבור שהיא בתו הוי הפרה אבל הב"ח פסק דאם סבור בדעתו שהיא בתו נמי דינו כמפרש ולא מקרי סתם אלא כשאמרו לו נדרה אשה בביתך והוא הפר בסתם למי שהוא ויש להחמיר באיסור דאורייתא כיון דבלא"ה דעת הרמב"ם ושאר פוסקים דסתם דינו כמפרש וע"ל סימן ש"מ סכ"ד עכ"ל הש"ך:
(לח) ורצה. אע"פ שלא חזר והפר לה בפי' הוי הפרה גם פשוט דא"צ לפרט הנדר אלא בהתרת חכם משום מילתא דאיסורא אבל הבעל מיפר לרצון אשתו אפילו במילתא דאיסורא הלכך א"צ לפרט הנדר לגבי בעל. ש"ך:
סעיף ל״ב
כשנודע לו אחר כדי דבור דלא הוי הפרה יש לו להפר כל יום ידיעה שניה ואם קיים בידיעה קמייתא לאו (לט)כלום הוא ואם רצה להפר בידיעה שנייה מפר:
באר היטב (1)
(לט) כלום. כיון דבטעות הוי:
סעיף ל״ג
אמרו לו נדרה אשה בתוך ביתך וסבור שהיא בתו והפר לה ונמצא שאשתו היא שנדרה אע"פ שלא נמצא אלא לאחר כדי דבור הרי זה מופר והוא שרוצה בהפרת אשתו:
סעיף ל״ד
כל ההפרה תלויה בשעת הנדר כיצד אם בשעת הנדר היא נשואה אע"פ שלא יחול עד שתתאלמן כגון שאמרה קונם ככר זה עלי לאחר ל' יום והפר לה ונתאלמנה בינתיים מופר וכן אם אמרה קונם עלי ככר זה לאחר שתתאלמן הרי זה מופר:
סעיף ל״ה
היתה אלמנה בשעת הנדר אינו (מ)מופר אע"פ שנשאת קודם שיחול לא שנא אמרה קונם עלי לאחר ל' יום ונשאת בינתיים לא שנא אמרה קונם עלי לאחר שאנשא והוא הדין אם היתה ארוסה בשעה שנדרה וחל הנדר אחר שנשאת לו אינו יכול להפר:
באר היטב (1)
(מ) מופר. במה שמפר אחר הנשואין וכ' הט"ז דבמתני' יליף לה מקרא דנדר אלמנה וגרושה וגו' ויש לתמוה הא אוקימנא לעיל בס"ח למסר האב לשלוחי הבעל כבר הקשו כן החוס' בכתובות ואסיקנא בתימה עכ"ל:
סעיף ל״ו
אסרה עצמה בתאנים וענבים בין בנדר בין בשבועה בין שאסרה עצמה בכל המין בין שאמרה תאנים וענבים אלו וקיים לתאנים והפר לענבים או שקיים לענבים והפר לתאנים מה שקיים קיים ומה שהפר מופר וכן כל כיוצא בזה ואין אומרים בהפרה נדר שהופר מקצתו הופר כולו: הגה ויש חולקין וסבירא להו דאם קיים קצתו קיים כלו ואם הפר קצתו אינו מופר כלל (טור והרא"ש ורמב"ן ור"ן) ודוקא בנדר אחד אבל אם אמרה קונם ענבים עלי קונם תאנים עלי ב' נדרים הם ואין שייך אחד לחבירו. (ג"ז בטור):
באר היטב (2)
(ד) באיסור. כיון דאין קידושין תופסין בחייבי כריתות ואין בכלל זה מי שנושא באיסור נדה אף על פי שיש בה כרת כשבא עליה מ"מ קידושין תופסין בה וזה פשוט. ט"ז ועיין בא"ע סימן י"ח ומ"ד:
(נה) ההפרה. כתב הש"ך ואע"ג דלעיל סל"ו אם אסרה עצמה בתאנים וענבים כ' רמ"א דאם הפר מקצתו אינו מופר כלל מ"מ הכא שאני מאחר דא"א להפר על אותו שאינה מצטערת לכך אם הפר לאותו שמצטערת מופר משא"כ התם שבידו להפר הכל:
סעיף ל״ז
מפר אדם או מקיים נדרי אשתו ובתו בכל לשון ואע"פ שאינה מכרת (וכל לשון שיאמר שמורה שקיים לה אפי' עשה כדי לצערה הוי קיום) (ב"י בשם תשו' הרשב"א ומהרי"ק שורש נ' אלא דמביא שם ראיה מנודרין להרגין דדברים שבלב אינם דברים ולדעתי פשוט כן מלעיל סכ"א והוא ש"ס ס"פ נערה המאורסה ודוק) וכיצד מפר אומר ג' פעמים מופר או בטל או אין נדר זה כלום וכיוצא בדברים שעניינם עקירת הנדר מעיקרו בין בפניה בין שלא בפניה אבל אמר לה אי איפשי שתדורי או אין כאן נדר הרי זה לא הפר וכן האומר לאשתו או לבתו מחול ליך או (מא)מותר ליך או שרוי ליך וכן כל כיוצא בענין זה לא אמר כלום ויש מי שחולק ואומר דאומר אין נדר זה כלום לא הוי הפרה. (הרא"ש וטור):
באר היטב (2)
(מא) מותר. דבכ"ג מהני גבי חכם אבל בבעל לא מהני אפי' בפתח וחרטה ש"ך:
(מו) והתפיס. פי' שאמר וגם אני כמו זאת האשה שנדרה וא"ל מסעיף ל"ז דמשמע דהבעל עוקר הנדר מעיקרו דנהי דמיעקר עקר מ"מ ליה אינו עוקר כמו החכם שעוקר כאילו לא היה כ"כ הש"ך:
סעיף ל״ח
חשב לשון הפרה בלבו ולא הוציאו בשפתיו אינו כלום בד"א שלא אמר לה טלי ואכלי אבל אם אמר לה טלי ואכלי וחשב לשון ההפרה בלבו הוי הפרה:
סעיף ל״ט
כל זמן שלא הפר הנדר לאשתו אינו יכול לכופה שתעבור על הנדר אלא אם כן אמר לה טלי ואכלי ויחשוב בלבו לשון הפרה ולהרמב"ם המבטל נדרי אשתו ובתו א"צ לומר כלום ונתבטלו כל הנדרים ומהו הבטול שיכוף אותה לעשותה דבר שאסרה אותו אבל ההפרה אינו כופה אותה אלא מפר לה ומניחה אם רצתה עושה ואם רצתה אינה עושה כיצד נדרה או נשבעה שלא תאכל או שלא תשתה ואמר לה מופר ליך הרי זה מופר ומותרת לאכול ולשתות. נטל ונתן לה ואמר לה טלי אכלי טלי ושתי הרי זו אוכלת ושותה והנדר בטל מאליו:
סעיף מ׳
המפר נדרי אשתו ובתו צריך להוציא בשפתיו ואם הפר בלבו אינו מופר אבל המבטל אינו צריך להוציא בשפתיו אלא מבטל בלבו בלבד וכופה אותה: הגה כל זה הוא סברת הרמב"ם אבל לסברא הראשונה אין חילוק בין הפרה לביטול ובשניהם אינו מופר או בטל (טור והרא"ש ותוס' ור"ן והראב"ד) רק כשמפר או מבטל בלבו ואמר לה טלי ואכלי וכן עיקר:
סעיף מ״א
המקיים בלבו הרי זה קיום והמפר בלבו אינו מופר לפיכך אם הפר בלבו הרי זה יכול לחזור ולקיים ואם קיים בלבו אינו יכול לחזור ולהפר אלא אם חזר בתוך כדי דבור:
סעיף מ״ב
אמרו לו אשתך נדרה ואמר בלבי היה להפר לה והפרתי לה שומעין לו. אמרו לו נדרה והוא אומר לא נדרה וכיון (מב)שרואה אותם העידו עליה אמר בלבי היה להפר אין שומעין לו:
באר היטב (1)
(מב) שרואה. ונראה דה"ה אם אומר הפרתי לה קודם לכן אבל אם אומר הפרתי לה עכשיו אחר שהעידו עדים נאמן וע"ל סי' רל"ב סי"ב בהג"ה עכ"ל הש"ך:
סעיף מ״ג
אמר לה קיים ליכי ומופר ליכי ולא תחול ההקמה אלא אם כן חלה הפרה הרי זה מופר (וי"א דהוי (מג)קיום) (טור בשם י"א ומסקנת הרא"ש):
באר היטב (1)
(מג) קיום. כיון דלא ידעינן אם הוקם או הופר ולחומרא הוי קיום מספק ש"ך:
סעיף מ״ד
אמר לה בבת אחת קיים ומופר ליכי (או שאמר לה קיים ליכי ומופר בבת אחת) (ר"ן הביא נוסחאות) אין כאן לא הקמה ולא הפרה ולהרמב"ם קיים:
סעיף מ״ה
אמר לה קיים ליכי היום הרי זה קיים לעולם:
סעיף מ״ו
אמר לה מופר ליכי למחר אינו מופר (מד)(וי"א דהוי קיום) (טור ורא"ש):
באר היטב (1)
(מד) וי"א. כתב הט"ז דדברי רמ"א תמוהים מאד דהא גם דעה הראשונה ס"ל כך דהא אינו מופר אין פירושו שיכול עכ"פ להפר עוד היום פעם אחרת דבהדיא אמרינן בש"ס דלא מהניא ליה תו שום הפרה וא"כ במאי פליג הרמ"א עם המחבר ונראה דלא דק בזה עכ"ל (ובנה"כ השיג עליו וכ' דיפה כוון הרמ"א בזה דלדעת המחבר יכול עוד להפר ע"ש):
סעיף מ״ז
אמר לה קיים ליכי שעה אחת ועבר היום ולא הפר הרי זה קיים:
סעיף מ״ח
אמר לה קיים ליכי שעה אחת וכשעברה השעה אמר לה מופר ליכי הרי זה ספק:
סעיף מ״ט
המקיים נדרי בתו או אשתו וניחם הרי זה נשאל לחכם ומתיר לו הקמתו וחוזר ומפר לה בו (מה)ביום אבל אם הפר לה וניחם אינו יכול להשאל לחכם כדי שיחזור ויקיים וי"א שאינו יכול להשאל על ההקם אלא ביום השמיעה (ויש להחמיר כסברא האחרונה (ר"ן והתוספות וכ"כ ר' ירוחם ובת"ה בשם סמ"ק) ויתיר לה חכם ג"כ כדלעיל סעיף כ"ג):
באר היטב (1)
(מה) ביום. היינו ביום השאלה שהוא לו כיום השמיעה ועל הקמתו יכול לשאול אפילו לאחר כמה ימים ולא אמרינן דהוי כשתיקה דכיון שאינו יכול להפר הוי כמו שאינו יודע שיכול להפר שאין שתיקתו קיום כדלעיל ס"א (והי"א ס"ל דההקמה שעשה לא גרע משתיקה ביום השמיעה ותו לא מצי למפר) כ"כ הט"ז והש"ך:
סעיף נ׳
אמר לה קיים ליכי שתי פעמים ונשאל על הראשון חל השני:
סעיף נ״א
האשה שנדרה והתפיס אחר בנדרה או שאסרה עליה ככר בנדר ואחר התפיס בו והפר לה הבעל או האב היא מותרת והמתפיס בה אסור שאין הבעל והאב עוקרין הנדר מעיקרו כמו החכם:
סעיף נ״ב
נדרה היא והתפיס בה הבעל או האב שוב אינם יכולים להפר דהוי כקיום:
סעיף נ״ג
נדר הוא והיא התפיסה בו מפר שלה ושלו קיים:
סעיף נ״ד
נדר לעצמו והדירה כמותו וגמר בלבו להדירה ואמרה אמן הרי זה אינו יכול להפר ואם נדר והדירה דרך שאלה לידע מה בלבה כגון שאמר לה התרצי בנדר זה להיות כמותי או לא ואמרה אמן הרי זה מפר לה כיצד אמר לה הריני נזיר ואת כלומר ואת נזירה כמותי ואמרה אמן אינו יכול להפר לה אמר לה הריני נזיר ומה תאמרי האת נזירה כמותי ואמרה אמן הרי זה יפר ואם הפר לה שלו (מז)בטל שזה כמו שתלה נדרו בנדרה אמרה לו הריני נזירה ואתה ואמר אמן אינו יכול להפר:
באר היטב (1)
(מז) בטל. והש"ך בנה"כ הניח דברי המחבר בצ"ע בדין זה ע"ש:
סעיף נ״ה
אלו נדרים שהבעל מפר נדרים שיש בהם עינוי נפש ודברים שבינו לבינה אלא שנדרים שיש בהן עינוי נפש כשמתירים לה מותרת בהם לעולם ודברים שבינו לבינה אין ההתרה אלא לעצמו כל זמן שיש לו בו תועלת דהיינו כל זמן שהיא תחתיו ולאחר שתתגרש כל זמן שלא תנשא שאפשר שתחזור אליו אבל לאחר שתנשא חל הנדר גם לדידיה ונדרים שאין בהם עינוי נפש ואינם בינו לבינה אינו יכול להפר:
סעיף נ״ו
הבעל נעשה (מח)שליח להשאל על נדרי אשתו ובלבד שמצא שלשה מקובצים אבל הוא לא (מט)יקבצם:
באר היטב (2)
(מח) שליח. כ' הש"ך אע"ג דאמרינן לעיל סי' רכ"ח סט"ו דאין אדם יכול לעשות שליח לשאל על נדרו בעל שאני דאשתו כגופיה דמיא ומה"ט אין הבעל מצטרף עם ב' להתיר נדרי אשתו והאב מצטרף להתיר נדרי בתו:
(מט) יקבצם. דשמא היא אינה רוצה שיתפרסם הדבר ע"י שיקבצם וכ' הלבוש לפיכך אם נתנה לו רשות גם לקבצם ולהתיר יעשה:
סעיף נ״ז
אין הבעל מצטרף עם ב' להתיר נדרי אשתו בלשון התרה אבל האב מותר להתיר נדרי בתו בלשון התרה כשאר חכם:
סעיף נ״ח
יש אומרים שגם האב אינו מפר נדרים שאין בהם עינוי נפש ויש מי (נ)שמתיר ויש מי שחילק שקודם שנתארסה מפר כל נדריה אבל נתארסה ומת הארוס וחזרה לרשותו אז אינו מפר אלא נדרי עינוי נפש:
באר היטב (1)
(נ) שמתיר. וכ' הש"ך דנ"ל עיקר להלכה שבתו שוה לאשתו:
סעיף נ״ט
איזו הם דברים שיש בהם עינוי נפש כגון רחיצה וקישוט כיחול ופרכוס כגון שנשבעה שלא תרחץ או שלא תתקשט או שאמרה הנאת רחיצה וקישוט עלי אם ארחץ או אתקשט אפילו לא תלתה אלא ברחיצה וקישוט של היום ואפשר שלא תרחץ ולא תתקשט היום ולא תאסר הוי עינוי נפש אע"פ שאין חל הנדר אלא ליום א' וי"א (נא)דרחיצה וקישוט הוי דברים שבינו לבינה. (עיין ס"ק ע"ג) : הגה וכל זה לא מיירי אלא בקישוט הפנים אבל קישוט של מטה לכולי עלמא לא הוי דברים שבינו לבינה. (ב"י בשם הרב רבינו נסים):
באר היטב (1)
(נא) דרחיצה. כ' הב"ח דהאי רחיצה ט"ס הוא דברחיצה ליכא מ"ד דלא הוי עינוי נפש אבל הט"ז והש"ך כתבו דאין כאן ט"ס רק דהמחבר הביא כאן דעת הרמב"ן שס"ל כן והזכירו הרא"ש ע"ש:
סעיף ס׳
אמרה קונם פירות (נב)העולם עלי או אפילו פירות מדינה אחת או אפי' אסרה עליה פירות של איש אחד לבדו הוי עינוי נפש ואפי' אינו חנוני ולהרמב"ם אינם אלא דברים שבינו לבינה:
באר היטב (2)
(נב) העולם. פי' הט"ז היינו ליום א' דאל"כ לא הוי נדר כלל כמ"ש בסי' רל"ב ס"ה והש"ך כ' אם אמרה קונם פירות עולם עלי משמע דהרמב"ם מודה דהוי נדרי עינוי נפש אבל בפירות מדינה או של איש א' לא הוי אלא דברים שבינו לבינה:
(נו) לבריות. פי' מבריות והדעה הא' ס"ל כדעה הא' בסעיף ס' דבפירות של איש אחד הוי עינוי נפש ודעה ב' ס"ל כהרמב"ם שם אלא שיש לתמוה דהא דעה השניה כאן היא דעת הרא"ש בטור והרא"ש ס"ל כדעה הראשונה בסעיף ס' וצ"ע עכ"ל הט"ז:
סעיף ס״א
אפי' נדרה ממין שהוא (נג)רע לה ולא טעמה אותו מעולם הוי עינוי נפש:
באר היטב (1)
(נג) רע. פי' שהוא מזיק לה לבריאותה אבל מ"מ יש לה חשק לאכלו דאל"כ למה יקרא עינוי נפש. ט"ז:
סעיף ס״ב
נדרה שלא תלך לבית האבל או לבית (נד)המשתה או לבית אביה ואמה או שלא תלך במחול או שלא לשורר או שלא לשמוע קול שיר הוי נדרי עינוי נפש:
באר היטב (1)
(נד) המשתה. ע"ל סי' רל"ה ס"ג דמשמע דלא הוי נדרי עינוי נפש. ש"ך:
סעיף ס״ג
נדרה משתי ככרות ביחד על אחד מצטערת אם לא תאכלנו ועל השני אינה מצטערת והפר לשתיהן על אותה שמצטערת חלה ההפרה ולא על אותה שאינה מצטערת:
סעיף ס״ד
אמרה קונם שאיני נהנה לבריות יש מי שאומר דהוי נדרי עינוי נפש ויש מי שאומר שאינם אלא דברים שבינו לבינה:
סעיף ס״ה
נדרה שלא ליהנות לבריות ולא הפר לה מותרת ליהנות מהבעל כל זמן שהיא תחתיו שאינו בכלל הבריות ולאחר שתתגרש חל הנדר גם עליו ואי אפשר לה ליהנות אלא מלקט שכחה (נז)ופאה:
באר היטב (1)
(נז) ופאה. ונראה דה"ה בכל דבר הפקר ש"ך:
סעיף ס״ו
נדרה מתשמיש וכיוצא בו דברים שגורמים איבה בינה לבינו הוי דברים שבינו לבינה:
סעיף ס״ז
הא דחל נדר מתשמיש דוקא שאמרה הנאת תשמישך עלי אבל אמרה הנאת תשמישי עליך אינו צריך (נח)להפר שהיא משועבדת לו וכן הוא שאמר [הנאת] תשמישי עליך אינו נדר אבל אם אמר הנאת תשמישך עלי הוי נדר: הגה בעל שנדר שלא לקרב אל אשתו עד זמן פלוני אם עשה ברצון אשתו חל הנדר ואם לאו אינו חל (ב"י בשם הגהות מיי' פ"ד מהלכות אישות בשם הר"מ) האשה שבקשה מבעלה שלא לשמש עמה ובעלה כעס ונשבע שלא לשמש עמה וכראות האשה שבעלה כועס ורצה לישבע מיחתה בו חל הנדר דכיון שבקשה ממנו שלא לשמש עמה הרי מחלה לו שעבודו ומה שמיחתה בו לא עשתה רק שלא יכעוס (מהרי"ו סי' א'):
באר היטב (2)
(נח) להפר. ומיהו יש להפר שמא יגרשנה ותהא אסורה לו:
(ס) ידי. דידים איתנהו בעולם דאל"כ אינה יכולה לאסור עליו דשלב"ל וכתב ב"י בשם התוס' דהיינו שהזכירה הידים כגון שאמרה קונם מעשי ידי עליך דנעשה כאמרה יקדשו ידי לעושיהן ועיין בא"ע סי' פ"א דשם כתב המחבר דעת הרמב"ם דאצ"ל יקדשו ידי לעושיהן והרב לא הגיה שם כלום וכתב הט"ז דדוקא בכאן צריך הפרה משום שמא יגרשנה וכו' אבל בסעיף ס"ז באומרת הנאת תשמישי עליך וכן בסעיף ע"ג בנדרה שלא לרחוץ א"צ להפר דלא מהני גירושין אלא באומרת יקדשו ידי לעושיהן שאינה קנויה לו אלא לגוביינא בעלמא ואין גופה קנויה לו ע"ז דהא אם נתנה לו מעות בעד מלאכתה היא פטורה וגם יכולה לומר איני ניזונת ואיני עושה וע"כ אתי הקדש ומפקיע מידי שעבוד לכן כשמגרשה חל הנדר משא"כ במה שגופה משתעבד לבעלה כמו תשמיש ורחיצה דלא מהני לשון הקדש וקונם להפקיע חובו שיש לו עליה אפילו מגרשה לא חל הנדר ולכך א"צ להפר עכ"ל:
סעיף ס״ח
אסרה עליה תשמיש כל אדם שבעולם יפר (נט)חלקו ותהא משמשתו וכשימות או יגרשנה הרי היא אסורה בתשמיש כל אדם וכן כל כיוצא בזה: (ל' רמב"ם פ' י"ב מהל' נדרים דין ג'):
באר היטב (1)
(נט) חלקו. דודאי לבעלה מתכוונה דהא בלא"ה אסור עליה תשמיש כל אדם ט"ז וכ' הש"ך אבל אם אמרה קונם תשמישי על כל העולם דעת הב"י דא"צ להפר דמשועבדת ליה אבל הטור כ' דיפר וכתבו הב"ח והפרישה הטעם דמגו דחל על כל העולם חל נמי לדידיה (ובנה"כ הסכים עם הב"ח והפרישה והשיג על הט"ז ודחה קושייתו מה שהקשה עליהם עיין שם באריכות):
סעיף ס״ט
אמרה קונם שאיני נהנית לאבא ולאביך אם אני עושה לך או קונם שאיני נהנית לך אם עושה אני לאבא ולאביך יכול להפר אע"פ שלא חל הנדר עדיין ודברים אלו הוי דברים שבינו לבינה:
סעיף ע׳
אמרה קונם שאיני עושה על פי אבא ואביך או על פי אחי ועל פי אחיך אינו יכול להפר שאינה משועבדת להם:
סעיף ע״א
אמרה קונם שאני עושה על פיך יפר אע"פ שהיא משועבדת לו שמא יגרשנה ואז יחול הנדר ולא יוכל להחזירה הלכך קרינן ביה השתא דברים שבינו לבינה: ודוקא שאמרה יקדשו ידי לעושיהם (בית יוסף וטור וש"ס ופוסקים ועיין באבן העזר סי' פ"א):
באר היטב (1)
(סב) שמשועבדת. מיהו יש להפר שמא יגרשנה כדלעיל סעיף ע"א פרישה וע"ל ס"ק ס' שם כתבתי דהט"ז חולק ע"ז:
סעיף ע״ב
נדרה שלא תתן לפני בקרו וכיוצא בדברים אלו שאין בהם עינוי נפש ואינם מדברים שבינו לבינה ואינם (סא)ממלאכות שהיא חייבת בהם אינו יכול להפר:
באר היטב (1)
(סא) ממלאכות. כמ"ש בא"ע סי' פ' ס"ו איזה מלאכות שחייבת לעשות ע"ש:
סעיף ע״ג
נדרה שלא לרחוץ פניו ידיו ורגליו או שלא למזוג לו הכוס ושלא להציע לו המטה אינו צריך להפר לפי שמשועבדת לו:
סעיף ע״ד
אשה שנדרה לשתות סם להתעבר אין הבעל יכול להפר:
נוסח השולחן ערוך: אשלי רברבי: שלחן ערוך יורה דעה, למברג תרמ״ח; באר היטב: תורת אמת 357 – באמצעות ספריא (נחלת הכלל). השיוך של קטעי השיעור לסעיפים נעשה אוטומטית; "משוער" = יש לבדוק.