סימן רט״ז – חילוק בין האומר פירות אלו או לא אמר אלו ודין הנודר מהמבושל (וכיצד הולכין בנדרים אחר לשון תורה)
סעיף א׳
קונם פירות האלו עלי אסור (א)בחילופיהם ובגידוליהם ואין צריך לומר במשקין היוצאין מהן וכן אסור (ב)בגידולי גידוליהן אבל חילופי חילופיהן (ג)מותרים ואם הוא דבר שזרעו כלה גידולי גידוליו מותרים וכן הדין אם לא אמר האלו אלא היו לפניו ואמר קונם הם עלי: הגה וכן אם אמר פירות (ד)פלוני או מקום פלוני הם קונם עלי הוי כאילו אמר פירות אלו. (ב"י בשם הר"ן):
באר היטב (4)
(א) בחלופיהם. (והיינו שהחליפם בד"א אסור אותו הדבר אחר) כתב הרא"ש דוקא להמחליף אסורים אבל לאחר מותרים וכן אם החליפם אחר מותרים להנודר והר"ן אוסר בכל ענין דמשוי ליה כהקדש ומיהו היכא דלא אמר אלו כ' הר"ן דמותר בהחליפן אחר ע"ש:
(ב) בגידולי. בדבר שאין זרעו כלה והב"ח כ' דהרמב"ם והרא"ש והטור לא אסרי גידולי גידולין אלא בקונם מה שאני אוכל או טועם מהן והכי נקטינן עכ"ל אבל הט"ז והש"ך חולקין עליו ופסקו כהמחבר:
(ג) מותרים. כתב הט"ז דבאשר"י פ' הנודר מן הירק בפסקיו כתב ואפי' בחילופי חילופיהן אסור ותימה על הב"י שלא ראה הך דהרא"ש עכ"ל (ובנה"כ השיג עליו וכתב דט"ס הוא בפסק הרא"ש ע"ש):
(ד) פלוני. כלומר של איש פלוני אבל אם אמר פירות של מין פלוני כגון קונם תאנים או ענבים עלי כיון שאסר עליו כל המין לא עשאם עליו הקדש שלא נתכוין אלא מאכילת אותו המין ומ"ה לא מיתסר בחילופיהן ובגידוליהן כן הוא בר"ן ודלא כהלבוש עכ"ל הש"ך:
סעיף ב׳
אמר קונם מה שאני אוכל או טועם מהם אם הוא דבר שזרעו כלה כגון חטים וכיוצא בהם מותר בחילופיהם ובגידוליהם ואם הוא דבר שאין זרעו כלה כשזורעין אותו כגון שום ובצלים (ה)אפי' גידולי גידולין אסורים וכן משקים היוצאים מהם אסורים וכן אם אמר קונם פירות האלו על פלוני אסור בחילופיהם ובגידוליהם:
באר היטב (1)
(ה) אפילו. כתב הט"ז וא"ל יבטל האיסור בגידולין שרבו עליו שהרי הוא דבר שיל"מ שהרי לנדר יש התרה בפתח או בחרטה ובזה מתורץ נמי למה לא יהא מותר מטעם זה וזה גורם עכ"ל:
סעיף ג׳
אמר לאשתו קונם מעשה (ו)ידיך עלי אסור בחילופיהם ובגידוליהם. אמר קונם שאני אוכל או שאני טועם ממעשה ידיך מותר בחילופיהן ובגידוליהן בדבר שזרעו כלה אבל בדבר שאין זרעו כלה אפי' גידולי גידולין אסורין:
באר היטב (1)
(ו) ידיך. כתב הש"ך וא"ל הא מעשה ידיך דבר שאין בו ממש הוא דאיכא לאוקמי באומר קונם ידיך למעשיהן א"נ מעשה ידי אשתו לאחר שתעשה דבר שיש בו ממש הוא מיהו כתב הר"ר יונה דלא מיתסר אלא בכנגד מעשה ידיה שאם אשתו טחנם ואפאם ומכרה לחם להיות מעות שכנגד טחינה ואפייה שלה וכנגד חטים שלו עכ"ל הר"ן:
סעיף ד׳
אמר לחבירו קונם לביתך שאני נכנס שדך שאני לוקח מת או (ז)שמכרן או נתנן לאחר מותר אבל כל שהוא ברשותו אסור אפילו מכרו ואחר כך קנאו או שנפל (ח)ובנאו ואפילו לא בנאו במקומו הראשון: הגה אמר לו קונם בית אביך שאיני נכנס בו אע"פ שמת האב אסור דכל יוצאי (ט)חלציו קרויין בית אב (מרדכי ספ"ק דגיטין ובא"ע סי' קמ"ו ועס"ק י"ב):
באר היטב (3)
(ז) שמכרן. דוקא לאחר אבל מכרן לנודר עצמו אסור שהרי הוא נהנה מביתו שמכחו בא לו כ"כ הריב"ש:
(ח) ובנאו. משמע אבל קנה לגמרי בית אחר מותר שלא היתה כוונתו אלא על בית שהיה לו בשעת נדר הן שיהיה כן או ישתנה אבל לא על בית אחר לגמרי ש"ך:
(ט) חלציו. כלומר בית אביך שאמר היינו יוצאי חלציו ולפ"ז אם מכרו מותר אלא דמ"מ אסור לילך ליוצאי חלציו ומ"מ יש לגמגם על הר"ב דבתוס' ובמרדכי לא משמע כן אלא באמר ע"מ שלא תלכי לבית אביך אבל לשון קונם בית אביך כו' י"ל דאבית ממש קאמר דאילו איוצאי חלציו לא שייך לומר שאני נכנס בו אלא שאני הולך עכ"ל הש"ך:
סעיף ה׳
אמר קונם לבית זה שאני נכנס בו אסור בו (י)לעולם בין שמת או מכרו או נתנו לאחרים ואם נפל ובנאו אפילו במקומו ובמדתו הראשונה מותר:
באר היטב (2)
(י) לעולם. כתוב בתשו' מהרי"ל על הבן המדיר עצמו מנכסים אלו אפי' כשאמר לביתך זה אסור בו אפילו אחר מות הנודר מדקאמר זה מה לי אבוה ומה לי אחר אי משום דראוי ליורשו בחייו נמי צריך לו לכמה ענינים ליהנות משל אביו עכ"ל:
(יב) אסור. (משמע אפי' שלא אמר בחיי ובמותי אסור). ונראה דאם נפל וחזר ובנאו מותר כדלעיל ס"ה וכן אם אמר קונם לכשיצא מרשותי אינו יכול לאסרו דצריך להתחיל האיסור בעודנו ברשותו. ש"ך:
סעיף ו׳
אמר קונם לביתך זה שאני נכנס אסור בו לעולם בין שמת או מכרו או נתנו לאחר בין (יא)שנפל ובנאו ויש מי שמתיר במת או מכרו או נתנו ואוסר בנפל ובנאו ויש מי שאוסר בזו ומתיר בזו:
באר היטב (1)
(יא) שנפל. דמספקא לן אי תפוס לשון ראשון או אחרון הלכך יש להחמיר כשתי הלשונות והיש מי שמתיר וכו' ס"ל דלביתך ל' ראשון דייקא ולא זה והיש מי שאוסר כו' ס"ל דלישנא בתרא דהוא זה עיקר ט"ז וש"ך:
סעיף ז׳
אמר ראובן לשמעון קונם בית זה שאתה נכנס ומת או שמכרו לאחר אסור שהאוסר דבר שהוא שלו על חבירו אע"פ שיצא מרשותו הרי הוא באיסורו עומד אבל אם אמר לו קונם לביתי שאתה נכנס אם מת או מכרו או נתנו לאחר (יג)מותר האומר לבנו הרי אתה אסור בהנייתי או שנשבע שלא יהנה בו אם מת יירשנו שזה כאומר נכסי עליך אסורין אבל אם אסר עליו הנייתו ופירש בין בחייו בין במותו אם מת לא יירשנו שזה כאומר נכסי אלו עליך אסורים (וע"ל סימן רכ"ג) : הגה קהל שנדרו כל מה שיגבו יהיה לצורך בנין בית הכנסת ובנין בית המדרש יתנו מחצה לזה ומחצה לזה אע"פ שלא גבו להספיק א' מהם (ב"י ס"ס רכ"ח בשם תשו' הרשב"א) מי שהשביע את בנו או חבירו שלא ילוה מעותיו לאחרים אם לא ברשות ראובן ושמעון ומת אחד מהם מותר להלוות ברשות הא' דכל מקום שנאמר פלוני ופלוני (יד)משמע אפי' א' מהם עד שיפרוט לך שניהם ביחד (ב"י סי' רכ"ח דף ע"ב ע"ד בשם תשובת הרשב"א) מי שנשבע לאשה המשודכת לו שלא ישא אשה עליה וקודם שכנסה נפלה לו יבמה מותר ליבמה דלשון עליה אינה במשמע אלא אם נשאה תחילה ולא יכנוס (טו)המשודכת אלא א"כ יתירו לו שבועתו (שם סוף דף רע"ג בשם תשובת רשב"א והיא בסימן תתי"ב):
באר היטב (4)
(יג) מותר. אבל אם נפל ובנאו אסור כיון שאמר ביתי ועדיין ביתו הוא כדלעיל ס"ד ש"ך:
(יד) משמע. כתב הש"ך לפ"ז לאו דוקא מת אחד מהם דה"ה שניהם חיים יכול לעשות ברשות אחד מהם (כיון דטעמא הוא דקיי"ל כרבי יונתן עד שיאמר יחדיו וכ"מ לקמן סי' רכ"ח סעיף מ' ובתשובת הרא"ם כתב שצריך דוקא רשות שניהם) דבנדרים הולכין אחר לשון בני אדם ופוק חזי מאי עמא דבר במי שקיבל עליו ב' דיינים שאין דן יחידי מהם וכ"ש בנדון זה עיין שם ועיין בסי' רכ"ח ס"מ:
(טו) המשודכת. כתב הש"ך דמצא בבדק הבית שהגיה במקום ולא ישא המשודכת ולא ישא אחרת עליה וכן משמע מל' תשובת הרשב"א ולפ"ז מותר להכניס המשודכת וא"כ דברי הרב צ"ע וכתב הט"ז ולפי מ"ש בסי' ר"ח ס"ה דאם אמר לשון שמשמעו שלא יעשו נשואין וכו' ה"נ הוי כן דבלשונו תליא מילתא כפי החילוק דלעיל עכ"ל:
(טז) מותרת. כתב הש"ך תימא דאמאי כתב סתם דמותרת הא לעיל ס"ו מספקא לן אי תפוס ל' ראשון או אחרון א"כ אם אמר זה יהיה אסור לעולם וצ"ע ובט"ז כ' שבטורים ישנים לא כתב אלא ככרי ולא זה וכן הוא בהדיא באשר"י וכן עיקר דאלו אמר ככרי זה הוה דינו כמו לבית זה בס"ז עכ"ל:
סעיף ח׳
אמר לחבירו ככרי זו אסורה עליך אפי' נתנה לו במתנה או מכרה לו אסורה לו מת ונפלו לו בירושה או שנתנה לאחר והוא נתנה לו מותרת לו שלא אמר אלא ככרי ועתה אינו שלו:
סעיף ט׳
אמר קונם בשר ויין עלי מותר (יז)בתבשיל שיש בו בשר ויין אע"פ שנותנין בו טעם ואם אמר קונם בשר ויין שאני טועם או שאני אוכל או שאמר קונם בשר או יין זה עלי אסור בתבשיל שיש בו (יח)טעם [בשר או] יין:
באר היטב (2)
(יז) בתבשיל. כתב הש"ך נראה דהיינו מסתמא אבל אם היה הטעם יין או בשר קשה לו וכה"ג אזלינן בתר כונתו ואסור בטעמן כדלקמן סי' רי"ח:
(יח) טעם. ואם יש ישראל אחר שרשאי לטעום יכול לסמוך עליו ואם אין כאן אחר משערין בס' מיהו כ"ז שלא במינו אבל במינו אפי' באלף לא בטיל ש"ך:
סעיף י׳
נתערב יין זה שאסרו על עצמו ביין אחר אפי' טפה בחבית נאסר הכל מפני שיש לו להשאיל על נדרו נעשה כדבר שיש לו מתירין שאינו בטל במינו:
סעיף י״א
האוסר על עצמו יינו של פלוני או של מקום פלוני דינו כדין האוסר על עצמו יין זה שאסור בתבשיל שנפל בו ויש בו טעם יין והוא הדין אם אותו יין נעשה חומץ אחר הנדר שהוא אסור עליו אבל מה שהיה חומץ בשעת הנדר מותר (דיין אסר עליו ולא חומץ) (ב"י בשם תשובת הרשב"א):
סעיף י״ב
אמר קונם זיתים וענבים עלי מותר בשמן ויין היוצא מהם אפי' הוא חדש ואם אמר קונם זיתים וענבים שאני טועם או שאמר קונם זיתים אלו עלי אסור אף במשקים היוצאים מהם ובתבשיל שנותנין בהם טעם:
נוסח השולחן ערוך: אשלי רברבי: שלחן ערוך יורה דעה, למברג תרמ״ח; באר היטב: תורת אמת 357 – באמצעות ספריא (נחלת הכלל). השיוך של קטעי השיעור לסעיפים נעשה אוטומטית; "משוער" = יש לבדוק.