שולחן ערוך יורה דעה

סימן ר״ד – דין המתפיס בנדר

4 סעיפים · 6 ס״ק באר היטב · 0 שיעורים ממופים

סעיף א׳

עיקר נדר האמור בתורה הוא שיתפיס בדבר (א)הנדור כגון שאומר ככר זה עלי (ב)כקרבן או שאמר יאסר עלי ככר זה או שאמר ככר זה עלי איסור וכן אם אסר עליו ככר אחד שתלאו בדבר הנדור ואמר על אחר יהא כזה אסור ואפילו עד (ג)מאה כולם אסורים או שנדר על יום אחד להתענות בו או שלא לאכול בו בשר ואמר על יום אחר יהא כזה אסור (יש חלוקי (ד)לשונות בענין הנדר והרב לא כתבם ועיין בפנים):

באר היטב (4)

(א) הנדור. לאפוקי בדבר האסור כדלקמן ר"ס ר"ה:

(ב) כקרבן. וכ"ש אם אמר קרבן עלי ככר זה:

(ג) מאה. כתב הש"ך ואפילו אמר על א' שאינו מינו של הראשון כגון שהראשון הוא ככר והב' הוא בשר והג' פירות:

(ד) לשונות. כגון אמר כקרבן בפת"ח או בשו"א או בציר"י או לקרבן. ש"ך:

סעיף ב׳

לאו דוקא מתפיס בקרבן אלא ה"ה בכל דבר הקדוש בקדושת הפה כגון שאומר ככר זה כאימרא כדירים כמזבח כהיכל כירושלים או כאחד מכל משמשי מזבח הרי זה נדר: הגה אם נדר בשלחן שבמקדש הוי נדר אבל אם אמר כשלחן (ה)סתם ולא אמר כשלחן הקדש אין זה כלום ומכל מקום בעם הארץ יש להתיר שלא יהא פרוץ בנדרים. (הגהות מרדכי דשבועות בשם מוהר"ם) מביאה ב"י בסי' רל"ז:

באר היטב (1)

(ה) סתם. הט"ז והש"ך כתבו שאין דברי הרב מכוונים אלא אם התפיס בדבר כגון שאמר ככר זה עלי כשלחן הקודש או אפילו כשלחן סתם הוי ג"כ אסור כמו באימרא ודירים אבל בנודר בשלחן ואינו מתפיס בשום דבר אלא שאומר בלשון שבועה אני נודר או נשבע בשלחן הן קודש או סתם אינה שבועה כלל ודברי הרב רמ"א כאן הם כשגגה היוצאת מלפני השליט עכ"ל:

סעיף ג׳

שמע חבירו ואמר אני כמותך בתוך כדי דבור הרי זה אסור במה שנאסר בו חבירו שמע הג' זה שאמר ואני ואמר ואני אפי' היו ק' וכל אחד אומר ואני בתוך כדי דיבורו של חבירו הרי כולם אסורים:

סעיף ד׳

אדם אוסר על עצמו דבר שלא בא (ו)לעולם לכשיבא לעולם:

באר היטב (1)

(ו) לעולם. כתוב בהגהת אשר"י דדבר שלא בא לעולם יכול לאסור על עצמו ע"י קונם כמו שיכול לאסור פירותיו של חבירו אבל בהקדש גמור לא ועל חבירו אינו יכול לאסור אפי' ע"י קונם דבר שלא בא לעולם וע"ל סי' רל"ד סעיף א' וכ' בתשו' מהר"מ מ"ץ בא' שנדר לתת מעשר מן הריוח הבא מחובו ואח"כ מטה ידו. ונתחרט נראה שיכול לחזור בו משום דהריוח לא בא לעולם ומיהו אם היה אומר כסף זה כל הריוח הבא ממנו אתן ממנו מעשר חל ההקדש כיון שהכסף הוא בא לעולם וכן אם היה מלוה לעובד כוכבים ב' זהובים בעד ג' לשנה וזקף עמו מיד ונתן לו כתב אפשר דמזה אינו יכול לחזור בו ע"כ וע"ל סי' רנ"ח ס"ז ח' ובט"ז סי' רט"ו סק"ד חולק על דין זה בנדר לתת מעשר וכו' וכתב דלא קיי"ל כן אלא כמ"ש בח"מ סי' רי"ב ס"ח באומר לכשאקחנו אתננו להקדש הוי עליו שם נדר וצריך לקיים נדרו עכ"ל ע"ש:

נוסח השולחן ערוך: אשלי רברבי: שלחן ערוך יורה דעה, למברג תרמ״ח; באר היטב: תורת אמת 357 – באמצעות ספריא (נחלת הכלל). השיוך של קטעי השיעור לסעיפים נעשה אוטומטית; "משוער" = יש לבדוק.