סימן קצ״ו – דיני לבישת הלבון ובדיקתה
סעיף א׳
שבעת ימים שהזבה סופרת מתחילין ממחרת יום שפסקה בו וכך משפטה אם תראה ב' ימים או ג' ופסקה מלראות בודקת ביום שפסקה כדי שתפסוק (א)בטהרה ובדיקה זו תהיה סמוך לבין השמשות (וכן נוהגין לכתחלה ובדיעבד אפילו לא בדקה עצמה רק שחרית ומצאה עצמה טהורה סגי בכך) (טור בשם הרשב"א וב"י אף לפי דברי (הראב"ד) [הרא"ש]) ולעולם ילמד אדם (להחמיר לכתחלה) בתוך ביתו שתהא בודקת ביום הפסק טהרתה במוך דחוק ושיהא שם כל בין השמשות שזו הבדיקה מוציאה מידי כל ספק (רשב"א בתה"ק): הגה י"א אם התפללו הקהל ערבית ועוד היום גדול אינה יכולה לבדוק (או) [אז] ללבוש לבנים ולהתחיל ולמנות מיום המחרת מאחר (ב)דהקהל כבר עשו אותו לילה (ת"ה) וי"א דמותר אפי' עשו הקהל (ג)שבת (אגור בשם מהרי"ל) ונוהגין לכתחלה ליזהר ובדיעבד אין לחוש ומקצת נשים נוהגות שאם פסקה קודם ברכו וחזרה לראות כתם או דם תוך ימי ספירתה אז מפסיקין אפילו לאחר ברכו אם נתקלקלה סמוך (ד)לערב וחושבים דבר זה לדיעבד ואין למחות בידם כי כן קבלו מאיזה חכם שהורה להן והוא מנהג ותיקין:
באר היטב (5)
(א) בטהרה. בין השמשות ובדיעבד אפי' אם לא בדקה עצמה רק שחרית כו' היינו מיום ב' מראייתה ואילך כדלקמן ס"ב. ש"ך:
(ב) דהקהל. אפי' אם היא עדיין לא התפללה ערבית:
(ג) שבת. כ' הש"ך דמדברי מהרי"ל משמע דאע"פ שהתפללה היא ג"כ ועשתה שבת מותר אבל הגאון אמ"ו ז"ל כתב דלהרב אם היא התפללה ערבית אין להקל אפילו דיעבד וכ"נ דעת מהרש"ל בתשובה (ומהאגור שהבאתי מוכח דאף להמקילין היינו עד כ"ד שעות וא"כ כשהיום גדול כ"כ חשבינן יום ולילה שוין. אבל בתר הכי לכ"ע אסור) עכ"ל (וט"ז כתב בשם רש"ל כיון שנשים שלנו מתחילין למנות מיום ו' פשיטא שיכולה למנות אפילו אחר תפלת ערבית ע"ש):
(ד) לערב. כתב הש"ך נ"ל לדעת הרב אפילו אם ראתה דם סמוך לערב מפסקת קודם ברכו בתחלת ספירתה ואם היא רואה דם עד סמוך לערב פשיטא דאין דיעבד גדול מזה ומתחלת להפסיק אחר ברכו ומ"ש ונוהגים לכתחלה ליזהר היינו היכא דאפשר כגון שאינה רואה דם קודם ברכו עכ"ל:
(ו) אחת. תוך הז' נקיים מלבד הבדיקה דהפסק טהרה דלעיל ס"א:
סעיף ב׳
ראתה יום אחד בלבד ופסקה בו ביום צריכה לבדוק עצמה במוך דחוק ושיהא שם כל בין השמשות: הגה ובדיעבד אם בדקה עצמה סמוך לבין השמשות ומצאה עצמה טהורה אע"פ שלא היה המוך אצלה כל בין השמשות סגי (טור בשם הרשב"א וה"ה בשם רמב"ן וב"י להרמב"ם וכ"מ בש"ס) אבל בדיקת שחרית לא מהני הואיל ולא ראתה רק יום (ה)אחד (רשב"א ורמב"ן בשם י"א וכ"ד רמב"ם פ"ו מהא"ב ובפי' משנה סוף פ"ד וברטנורה שם):
באר היטב (1)
(ה) אחד. ומעיינה פתוח וכתב הש"ך ונ"ל דנ"מ לדידן להיכא דחזרה וראתה בתוך ימי הספירה דכיון שלא ראתה רק יום א' בימי הספירה לא מהני בדיקת שחרית אפילו בדיעבד אבל אם ראתה רק כתם אפשר להקל בין בימי הספירה בין בתחלה. כ"כ בספר מעדני מלך:
סעיף ג׳
ביום שפסקה מלראות ובודקת עצמה כאמור תלבש חלוק הבדוק לה שאין בו כתם ובלילה תשים סדינים הבדוקים מכתמים ומיום המחרת תתחיל לספור שבעה נקיים: הגה ומנהג כשר הוא כשהאשה פוסקת בטהרה שתרחץ ולובשת לבנים אמנם אם לא רחצה רק פניה של מטה די בכך (מרדכי בשם רוקח) וכן נוהגין ואין לשנות אבל בשעת הדחק כגון אשה ההולכת בדרך ואין לה בגדים תוכל לספור ז' נקיים רק שהחלוק נקי ובדוק מדם (אגור והגהות ש"ד ס"ס י"ט):
סעיף ד׳
בכל יום מז' ימי הספירה צריכה להיות בודקת לכתחלה פעמים בכל יום אחת שחרית וא' סמוך לבין השמשות (טור בשם סה"ת וע"פ) ואם לא בדקה בכל השבעה אלא פעם אחת לא שנא בדקה ביום ראשון של השבעה או ביום השביעי או בא' מהאמצעים מאחר שבדקה ביום שקודם השביעי ומצאה טהורה עלו לה אבל אם לא בדקה בכל הז' וביום השמיני בדקה ומצאה טהורה אין לה אלא יום ח' בלבד ומשלמת עליו וי"א שצריך שתבדוק ביום ראשון מהשבעה וביום השביעי ואין להקל והבדיקה תהיה לאור היום ולא לאור הנר (תא"ו נכ"ו והרשב"א בת"ה) ובדיעבד מהני אפילו לאור הנר (כן משמע בב"י):
סעיף ה׳
בדקה עצמה ביום שפסקה מלראות ומצאה טמאה ובדקה לאחר שלשה או ד' ימים ומצאה טהורה ה"ז בחזקת טמאה עד שתפסוק בטהרה שלעולם אינה סופרת עד שתבדוק אם פסקה ואז מונה למחרתו:
סעיף ו׳
כל בדיקות אלו בין בדיקת הפסק טהרה בין בדיקת כל השבעה צריכות להיות בבגד פשתן לבן ישן או בצמר גפן או בצמר לבן נקי ורך ותכניסנו באותו מקום בעומק לחורים ולסדקים עד מקום שהשמש דש ותראה אם יש בו שום מראה אדמומית ולא שתכניסהו מעט לקנח עצמה. ואם יקשה בעיניה מאד להכניסו כל כך בעומק לפחות בדיקה של יום הפסק טהרה ובדיקה של יום ראשון מהשבעה תהיינה עד מקום שהשמש דש: הגה ואם לא עשתה כן בבדיקת יום ראשון תעשה פעם אחת כן מבדיקות שאר הימים (ב"י) מיהו בדיעבד אם לא עשתה כן כלל רק שבדקה עצמה יפה בחורין ובסדקין בעומק היטב כפי כחה אע"פ שלא הגיע למקום שהשמש דש סגי לה (ב"י שכ"ד רוב הפוסקים וכן מהרא"י בפסקיו סימן ע"ז וב"ח):
סעיף ז׳
הסומא בודקת עצמה ומראה לחבירתה:
סעיף ח׳
החרשת ששומעת ואינה מדברת או שמדברת ואינה שומעת הרי הן כפקחות אבל אם אינה שומעת ואינה מדברת וכן השוטה או שנטרפה דעתה מחמת חולי צריכות פקחות לבדוק אותן ולקבוע להן וסתות כדי שתהיינה מותרות לבעליהן הוקבע להן וסת הרי הן כשאר כל הנשים לא הוקבע להן חוששות משלשים יום לשלשים יום ובודקות על ידי פקחות:
סעיף ט׳
האשה שמרבה לבדוק בין בימי ספירתה בין בימים שלא ראתה בהם הרי זו משובחת אף על פי שיש לה וסת קבוע:
סעיף י׳
השבעה נקיים צריך שיהיו רצופים שלא תראה דם בהם שאם ראתה דם אפילו בסוף יום השביעי (ח)סתרה כל הימים וצריכה לפסוק בטהרה ולחזור ולמנות שבעה נקיים: הגה יש אומרים דבשלשה ימים ראשונים של ימי הספירה אם מצאה כתם אין תולין אותו להקל כמו שתולין שאר כתמים דג' ימים ראשונים צריכים להיות נקיים לגמרי (מרדכי הל' נדה ובהגהות מיימוני פ"ט דא"ב ומרדכי ות"ה סימן רמ"ט ואגור פ' תינוקת וא"ח ור"ף) אבל אח"כ דינו כשאר כתם וכן נוהגין ודוקא כתם שהוא יותר מכגריס ועוד אבל פחות מכגריס ועוד תולה בכינה אפילו ג' ימים ראשונים (ת"ה שם) וה"ה אם היה לה מכה בגופה (ט)ויודעת שמוציאה דם תולה בה אפילו ביתר מכגריס ועוד (סברת הרב וכן משמע לשון המרדכי) אלא שאין מקילין בשלשה ימים הראשונים לתלות במכה שאין ידוע שמוציאה דם או בשאר דברים שתלינן בהם כתם כמבואר לעיל סימן ק"צ:
באר היטב (2)
(ח) סתרה. כ' הט"ז דאף לדידן דמחמרינן אפי' רואה טיפת דם כחרדל צריכה ז' נקיים למאי נ"מ כתב המחבר דין זה דסתרה ונ"ל דיש נפקותא גם עכשיו לפי מה דקי"ל דאשה שיש לה וסת א"צ בדיקה כלל כמ"ש ר"ס קפ"ו דהיא בחזקת טהרה משא"כ בז' נקיים קי"ל דלכתחלה צריכה בדיקה דהיא בחזקת טמאה עד כלות הז' נקיים ע"כ קמ"ל כאן דחזקת טומאה עליה עד שיכלו ז' רצופין דל"ת בהגיע קץ הז' נקיים היא שבה לחזקת טהרה וא"צ בדיקה אפילו לכתחלה קמ"ל דאפילו אם תראה בסוף הז' ממש תסתור הכל א"כ עדיין חזקתה הראשונה עליה וצריכה בדיקה לכתחלה גם בעת ההיא עכ"ל:
(ט) ויודעת. והש"ך חולק על הרמ"א בדין זה ופסק דאף ביודעת בודאי שמכתה מוציאה דם אפ"ה אינה תולה בה בג' ימים הראשונים של ז' נקיים וכ"מ מדברי הב"ח דאין להקל אלא דוקא במלאה שחין ודם יוצא ממנה תמיד דאז אמרינן אם לא תתלה בו לא תוכל לספור ז' נקיים לעולם הא לא"ה אפילו ידוע שמכתה מוציאה דם אין להקל ע"ש שמאריך בזה בכמה ראיות והט"ז כתב דיש לכוין דברי הרמ"א דמיירי במכה שא"א לה להזהר שפיר אז תולה בה אבל כל שאפשר לה להזהר ולא עשתה כן אין לה לתלות כלל עכ"ל (עיין בת' צ"צ סימן ס"ה ובעה"ג סימן ע"ט):
סעיף י״א
הפולטת שכבת זרע בימי ספירתה אם הוא תוך ו' (י)עונות לשמושה סותרת אותו יום לפיכך המשמשת מטתה וראתה אחר כך ופסקה אינה מתחלת לספור ז' נקיים עד שיעברו עליה ו' עונות שלימות שמא תפלוט לפיכך אינה מתחלת לספור עד יום ה' (יא)לשמושה כגון אם שמשה במוצאי שבת אינה מתחלת לספור עד יום ה' דקי"ל אין שכבת זרע מסריח עד שיעברו עליו שש עונות שלימות מעת לעת ואם שמשה במוצאי שבת ופלטה ליל ד' קודם עת שימושה במוצאי שבת עדיין היא עומדת (יב)בתוך עונה ששית לשמושה וסותרת הילכך יום ה' יהיה ראשון לספירתה: הגה ותפסוק יום ד' לעת ערב ויום ה' עולה למנין ויש שכתבו שיש להמתין עוד יום א' דהיינו שלא תתחיל למנות עד יום הששי והוא יהיה יום ראשון לספירתה דחיישינן שמא תשמש ביום ראשון בין השמשות ותסבור שהוא יום ואפשר שהוא לילה ואם תתחיל למנות מיום חמישי יהיה תוך ששה עונות לשמושה על כן יש (יג)להוסיף עוד יום א' דמעתה אי אפשר לבא לידי טעות (ת"ה סימן רמ"ה והאגור בשם מהרי"ל וש"ד וכן כתב מהרא"י ומהרי"ק שורש ל"ה) וכן נוהגין בכל מדינות אלו ואין לשנות ויש נשים שנהגו להחמיר עוד להמתין עד שבעה ימים (שם בת"ה) ואין טעם בדבר והמחמיר יחמיר והמיקל נשכר להקדים עצמו למצוה ויש שכתבו שעכשיו אין לחלק בין שמשה עם בעלה ללא שמשה וכל אשה שרואה אפי' (יד)כתם צריכה להמתין ה' ימים עם יום שראתה בו ותפסוק לעת ערב ותספור ז' נקיים (שם בת"ה בשם א"ז ומהרי"ק) וכן נוהגין במדינות אלו ואין לשנות (סה"ת וסמ"ג):
באר היטב (5)
(י) עונות. וכל עונה היא י"ב שעות:
(יא) לשמושה. דעד אותו היום חיישינן לכל יום ויום שמא תפלוט או שמא תפלוט כל הג' ימים ומע"ל של ו' עונות היא ע"ב שעות:
(יב) בתוך. כלומר אע"פ ששלמו הו' עונות בתחילת ליל ד' אחר שימושה מ"מ כיון שפלטה בתחלת ליל ד' קודם זמן שימושה במ"ש א"כ סותרת אותו יום והיינו כל יום ד' ומתחלת לספור מיום ה' עכ"ל הש"ך:
(יג) להוסיף. כתב הט"ז וכ"כ בסי' קצ"ו בשם מהר"ל מפראג שבכלה אחר בעילת מצוה תוכל למנות מיום ה' לשמושה ונראה טעמו כיון דאין כאן דם נדה רק דם בתולים לא החמירו בו משום תשמיש בין השמשות אבל אם באמת נבעלה בין השמשות בעילת מצוה נראה ודאי דחשבינן לה כאלו נבעלה בלילה שאחר אותו בין השמשות אפילו גבי כלה נמצא שאם נבעלה הכלה ליל מ"ש תמנה מיום ה' ואם נבעלה בין השמשות של סוף יום א' תמנה מיום ו' כנ"ל עכ"ל וכתב מהרש"ל אם ראתה אחר ערבית ביום א' ועדיין הוא יום יכולה ללבוש בגדים נקיים בסוף יום ה' ומונה מיום ו' ואין ספיקא בדבר עכ"ל ומשמע מדבריו דאע"פ שהתפללה היא ג"כ ערבית. ש"ך:
(יד) כתם. פי' אשה טהורה שמוצאה כתם דינה כרואה ממש גם לזה אבל אשה שלבשה לבנים ומצאה כתם ואפילו רואה ממש בתוך ימי הנקיים א"צ להמתין ו' עונות אלא תמנה מחדש ז' נקיים מיום שתוכל. ט"ז. וכ' הש"ך נראה דבכתם יש להקל היכא דלא שמשה למנות מיום המחרת של מציאת הכתם דהא הך דלא שמשה גופה גזרה רחוקה היא הלכך אין להחמיר אלא ברואה ממש אבל לא בכתמים דרבנן דאזלינן בהו לקולא בכמה דוכתי (ועיין בתשו' ש"י בחלק ב' שאלה ע"ז הורה באשה שטבלה ולא היה בעלה בעיר בליל טבילתה ומצאה כתם דפוסקת באותו יום ומונה למחרת אע"ג דנוהגין להחמיר מ"מ בכה"ג שלא שמשה ואין בעלה בעיר מצדד להקל בכתמים וכ"פ בתשו' פני יהושע ס"ס י"ב ע"ש) ואפשר לזה לא כתב הרב האי ויש שכתבו עכשיו וכו' אחר דין הכתם אלא אחר דין רואה ומיהו מה שרוצה הב"ח להקל אף ברואה ממש כשאין בעלה בעיר אין דבריו נראין וכן המנהג פשוט במדינות אלו להחמיר אפילו אין בעלה בעיר וגדולה מזו נוהגין שאפילו כלה אינה סופרת ז' נקיים עד יום ה' לראייתה אע"פ שעדיין לא בא החתן לעיר ואע"פ שלפי דעתי אין להחמיר בזה כלל ולא נזכר בשום פוסק קדמון או אחרון מ"מ לא יהא אלא כדברים המותרים ואחרים נהגו בו איסור ומ"מ בשעת הדחק יש להתיר להכלה שמיד שתפסוק בטהרה תספור ז' נקיים דבהכי עדיף טפי ממה שנוהגין שנשאת כשהיא נדה שהרמב"ם פסק שלא תנשא כלל עד שתטהר ואע"ג דאנן לא מדקדקין בהכי כמ"ש בא"ע ס"ס ס"א מ"מ ודאי היכא דאפשר בטהרה טפי עדיף והט"ז כתב דנ"ל להקל באלמנה שפירסה נדה סמוך לחופתה ואפילו אחר חופתה קודם שנתייחדה עם החתן שלה שאינה ממתנת כלל דבזה ודאי לא שייך למיגזר לא שמשה אטו שמשה דלא באה עדיין לכלל תשמיש כלל עמו ולמה נגזור כזה עכ"ל:
סעיף י״ב
אם טעתה במנין יום א' וטבלה ושמשה צריכה להמתין ששה עונות שלימות ואחר כך תמנה יום (טו)אחד נקי ותטבול אך סתירה שלאחר שבעה כגון שלא טבלה כראוי ושמשה ה"ז טובלת בכל (טז)עת:
באר היטב (3)
(ז) שפסקה. וה"ה אם ראתה ולא בדקה עצמה ביום שפסקה מלראות (ולא בדקה) [ובדקה] לאחר ג' או ד' ימים ומצאה טהורה הרי היא בחזקת טמאה עד שפסקה בטהרה. טור ורשב"א:
(טו) אחד. כ' הש"ך ומשמע דהכא לא נהגינן להחמיר משום גזרה דבין השמשות וטובלת מיד אחר ד' ימים ויום א' נקי דלא שכיח שתטעה במנין ובמלתא דלא שכיחא לא גזרו רבנן וכתב הט"ז וא"ל שמא ראתה באותן הו' עונות דם אלא שחיפהו ש"ז כמ"ש בסי' קצ"ג בבעילת מצוה דהתם שאני שדמים מצויים בה מחמת הבעילה:
(טז) עת. שהרי כבר ספרה ז' נקיים אלא שמחוסרת טבילה ויש לתמוה ממ"ש בא"ע סי' י"ג ס"ה גר ואשתו שנתגיירו מפרישין אותן צ' יום להבחין בין זרע שנזרע בקדושה לזרע שנזרע שלא בקדושה וה"נ היה לנו להפרישה אחר שבא עליה באיסור כדי להבחין אם נתעברה באיסור כשטבלה שלא כראוי ונ"ל דהכא מיירי באשה שבעלה מצוי לה קודם לזה נמצא שלא שייך כאן הבחנה אבל אם לא היה בעלה אצלה קודם למעשה זה תוך צ' יום ממילא צריך הפרשה אחר ביאה זו האסורה צ' יום וצ"ע למעשה אבל בעברה על הדין שצריכה ז"נ משום חימוד כמ"ש בס"ס קצ"ג אינו דומה כלל לדין זה דשם אין כאן אלא איסור דרבנן לחוד עכ"ל (ובנה"כ תירץ דהתם כיון שנזרע שלא בקדושה לאו ישראל גמור הוא דבכמה דינים חלוק הוא מישראל כמ"ש בסי' רס"ט אבל אפילו נולד מן הנדה קי"ל דכשר עכ"ל (ועי' בבית שמואל שם ס"ק ט"ו שהרגיש ג"כ בזו) ובב"י כתב בשם הרא"ש דבטבלה ליל ז' ושמשה ביום ז' נמי לאו סתירה הוא וטובלת מיד לאחר ז' וכתב הש"ך דצ"ע לדינא דהוא רצה להשוות דברי הסמ"ק להרא"ש ופשט דברי הסמ"ק משמע לאחר ז' דוקא עכ"ל):
סעיף י״ג
האשה ששמשה מטתה וראתה אחר כך ופסקה ורוצה לספור מיום מחרת ראייתה תקנח יפה יפה אותו מקום במוך או בבגד להפליט כל הזרע או תרחוץ במים חמין והם יפליטו כל הזרע :הגה ויש אומרים דאין אנו בקיאין בזמן הזה ואין לסמוך על זה (הגהות מיימוני פ"ו וסמ"ק) והכי נהוג דהרי כבר נתבאר שאנו נוהגין (יז)להמתין אפילו לא שמשה כלל כדי שלא לחלק בין ספירה לספירה כ"ש בכהאי גוונא וכל הפורץ גדר בדברים אלו במקום שנהגו להחמיר ישכנו נחש:
באר היטב (1)
(יז) להמתין. כתב הש"ך ואף באשה ששכחה יום אחד דקי"ל בסעיף הקודם שצריכה להמתין ו' עונות ג"כ אין להקל לכתחלה לומר דמהני לה רחיצה וקנוח כדי שתמנה מיד וכ"פ הב"ח:
נוסח השולחן ערוך: אשלי רברבי: שלחן ערוך יורה דעה, למברג תרמ״ח; באר היטב: תורת אמת 357 – באמצעות ספריא (נחלת הכלל). השיוך של קטעי השיעור לסעיפים נעשה אוטומטית; "משוער" = יש לבדוק.