שולחן ערוך יורה דעה

סימן קפ״ט – דיני אשה שיש לה וסת קבוע ושאין לה וסת קבוע

34 סעיפים · 56 ס״ק באר היטב · 0 שיעורים ממופים

סעיף א׳

כל אשה שאין לה וסת קבוע חוששת (א)ליום ל' לראייתה שהיא עונה בינונית לסתם נשים ואם יש לה וסת קבוע לזמן ידוע מכ' לכ' או מכ"ה לכ"ה חוששת לזמן (ב)הידוע:

באר היטב (2)

(א) ליום. היינו לאותו יום החדש. ש"ך:

(ב) הידוע. וא"צ לחוש לסתם עונה שהיא ל' יום אלא זמן הידוע לחוד כיון שיש לה וסת קבוע. ט"ז:

סעיף ב׳

כיצד קובעתו כגון שתראה ד' פעמים וביניהם ג' זמנים שוין כגון שראתה היום ולסוף כ' יום פעם אחרת ועוד לסוף כ' יום ועוד לסוף כ' יום וזה נקרא וסת ההפלגות ולכך צריכה ד' ראיות שראיה ראשונה אינה מן המנין לפי שאינה בהפלגה ואפי' קודם שקבעתו שלש פעמים חוששת שמיד אחר (ג)שראתה פעם אחת לסוף כ' חוששת מכאן ואילך כשיגיע כ' וכן בראיית הימי' שהיא לימי' ידועים לחדש מיד אחר שראתה פעם אחת ליום ידוע לחדש כגון כ"א או כ"ה בו חוששת לפעם אחרת לזה היום ואסורה לשמש כל אותה העונה והוא הדין לשאר מיני וסת שצריכה לחוש להם כן חוץ מוסת הדילוג וכמו שיתבאר בסימן זה (ד"ע ופשוט) ולא אמרו שצריך לקובעם ג"פ אלא לענין עקירה שכיון שקבעתו בג"פ אינו נעקר בפחות מג' פעמים שכל זמן שלא עקרתו ג"פ צריכה לחוש לו אבל ליאסר אפילו בפעם אחת חוששת לו פעם שניה ומיהו אע"פ שחוששת לו נעקר בפעם אחת אפילו קבעתו ב' פעמים שאם ראתה ב' פעמים ליום ידוע ובשלישית לא ראתה אינה חוששת לו עוד:

באר היטב (1)

(ג) שראתה. פעם שנית לסוף כ' לראיה א' חוששת מכאן ואילך כשיגיע יום כ' שלישי. ש"ך:

סעיף ג׳

אם קבעה וסת (ד)לשעות ולא לימים אינה חוששת אלא שעתה בלבד והוסת הזה הוא נעקר בשעה אחת ואפי' בלא בדיקה:

באר היטב (1)

(ד) לשעות. פי' אחר טבילתה או שאר דברים כיוצא בהן שרגילה לראות מחמת אותו זמן. ט"ז:

סעיף ד׳

עוד יש חילוק בין קבעתו ג' פעמים ללא קבעתו ג' פעמים שהקבוע אף על פי שעברה עונתה ולא הרגישה אסורה לשמש עד שתבדוק ותמצא טהורה ושלא קבעתו ג"פ אם הגיע זמן הוסת ולא בדקה ולא ראתה כיון שעברה עונתה מותרת ועונה בינונית שהיא לל' יום דינה כוסת קבוע (הרשב"א):

סעיף ה׳

פעמים שתהיה ההפלגה שקובעת בהם הוסת בדילוג כגון שראתה היום וראתה שנית לסוף ל' ושלישית לל"א ורביעית לל"ב (ו)קבעה וסת לדילוג שלהפלגות בין שהרחיקה דילוגה הרבה בין שלא הרחיקה אלא יום אחד קבעה וסת לדילוג השוה שבכל ענין שתהא משוה ראייתה קבעה לה וסת:

באר היטב (1)

(ו) קבעה. כ' הט"ז דלדעה ראשונה בס"ז בעינן כאן עוד ראתה בל"ג וכ"פ הש"ך וכ' עוד וה"ה דילגה למפרע כגון ראתה שנית לסוף כ"ט ושלישית לסוף כ"ח בכל ענין שמשוה דילוגה קבעה וסת לדילוג וזה פשוט:

סעיף ו׳

כשם שקובעת וסת בהפלגה מימים שוים ושאינם שוים כך קובעת בימי (ז)החדש ובימי השבוע שוים ושאינם שוים כיצד ראתה ג"פ באחד בשבת או בה' בשבת או באחד בניסן ובאחד באייר ובאחד בסיון או בה' בניסן ובה' באייר ובה' בסיון קבעה לה וסת באחד בשבת או בה' בו ובאחד בחודש או בה' בו אף על פי שאחד מלא ואחד חסר אין מדקדקין בכך:

באר היטב (2)

(ז) החדש. כ' הרא"ה לא לקידוש החדש ולתקיעת שופר שלנו אלא למולד הלבנה אבל הש"ך הביא כמה פוסקים דעיקר תלוי בקביעות ב"ד שכל מה שב"ד שלמטה עושים מסכימים עמהם למעלה ע"ש שתופס דעה זו עיקר:

(יב) קבעה. כתב הט"ז זהו לי"א דסעיף ז' אבל לדעה הראשונה צריכה שתראה עוד באחד באלול אבל הש"ך ס"ל כיון דהכא ראיותיה שוות לעולם בר"ח סגי בג"פ לכ"ע (כדלעיל סעיף ו' בראתה מר"ח לר"ח ומה לי מר"ח א' לב' או מא' לג' וכ"כ ב"ח):

סעיף ז׳

כיצד קובעת בימי החדש בדילוג כגון שראתה בט"ו בניסן וט"ז באייר וי"ז בסיון לא קבעה וסת עד שתראה בי"ח (ח)בתמוז שאין ראיה ראשונה מצטרפת כיון שאין ההפלגות שוות ומיהו אם היה לה וסת קודם שהתחילה ואח"כ שינתה וראתה בדילוג ג' פעמים קבעה וסת בדילוג לפי שאף (ט)הראשונה בדילוג ראתה אותה שדילגה מוסת הקבוע לה (רמב"ם ורמב"ן כשמואל וטור לדעת רא"ש אבל בפרק שור שנגח ד' וה' פסק רא"ש כרב וכן הוא ברמזים שם) וי"א שאע"פ שלא ראתה אלא בט"ו בניסן וט"ז באייר וי"ז בסיון קבעה וסת וחוששת לי"ח בתמוז וי"ט באב וכן לעולם ויש לחוש לדבריהם ולהחמיר:

באר היטב (2)

(ח) בתמוז. ואז תקבע וסת בחדשים לדילוג וצריכה אח"כ לחוש לי"ט באב ולכ' באלול וכן לעולם. ש"ך:

(ט) הראשונה. והיינו שגם דילוג הראשון היה בשוה עם שאר הדילוגים כגון שהיתה רגילה לראות ביום עשרים ושינתה לראות ביום כ"א וכ"ב וכ"ג דאף ראיית כ"א מן המנין כיון שגם הוא היה בדילוג שוה כמו האחרים ודלא כהדרישה שכ' שהדילוג הראשון א"צ להיות שוה עם שאר הדילוגים ואינו נכון כלל. כ"כ הט"ז וש"ך:

סעיף ח׳

ראתה ג"פ בג' חדשים בדילוג וחזרה וראתה באותם דילוגים עצמם אם נהגה כן ג"פ הרי זה וסת קבוע לדילוג חלילה כיצד ראתה ט"ו בניסן וט"ז באייר וי"ז בסיון וחזרה חלילה וראתה ט"ו בתמוז וט"ז באב וי"ז באלול ועוד חזרה וראתה ט"ו בתשרי וט"ז בחשוון וי"ז בכסלו קבעה לה וסת לדילוג חלילה (יא)וחוששת לעולם ט"ו לחודש זה וט"ז לחודש זה וי"ז לחודש זה:

באר היטב (1)

(יא) וחוששת. כ' הב"ח דה"ה בג"פ וב' חדשים חוזר חלילה נמי הוי וסת קבוע כגון שראתה ט"ו בניסן וט"ז באייר וט"ו בסיון וט"ז בתמוז וט"ו באב וט"ז באלול קבעה לה וסתה בדילוג חלילה וחוששת אח"כ לט"ו בתשרי וט"ז בחשון וט"ו בכסלו וט"ז לטבת וכן לעולם וכ' הש"ך דכאן בין לרב בין לשמואל סגי בג"פ דכיון דראתה ג"פ בט"ו וג"פ בט"ז וג"פ בי"ז ה"ל כראתה ג"פ בימי החדש בשוה ודלא כדרישה דכתב דלשמואל בעינן שתראה ג"כ בי"ח בתמוז ואח"כ בג' חדשים שלאחריה ט"ז וי"ז וי"ח עכ"ל:

סעיף ט׳

ראתה באחד בניסן ובא' בסיון ובא' באב קבעה לה וסת לר"ח לדילוגים אבל ראתה באחד בניסן ובאחד באייר ובאחד בתמוז ובאחד בסיון לא ראתה לא קבעה לה וסת:

סעיף י׳

ראתה ט"ו בניסן וט"ז באייר וי"ח בסיון לא קבעה וסת כיון (יג)שסירגה בחדש השלישי ולא ראתה עד י"ח בו:

באר היטב (1)

(יג) שסירגה. כ' הש"ך אפילו היה לה קודם לכן וסת קבוע ליום י"ד לא אמרינן כיון שראתה עתה ביום ט"ו וט"ז דקבעה וסת אלא בעינן שתראה ג' ראיות מלבד ראיה די"ד והלכך זו שסירגה לי"ח לא קבעה לה וסת וכ' הב"ח אפי' חזרה וראתה י"ט בתמוז לא קבעה לה וסת לדילוג כיון דאין הדילוגים שוים מיהו נראה כיון דראיית ט"ז באייר מראיית ט"ו בניסן ה"ל בהפלגה ל"ב יום שוה להפלגת י"ח בסיון מט"ז באייר דהוא ג"כ ל"ב יום דניסן מלא ואייר חסר חושש' להפלגה זו וכשתראה בי"ט בתמוז דה"ל נמי הפלגה ל"ב יום מי"ח בסיון קבעה לה וסת דג' הפלגות שוות דל"ב יום בד' ראיות ע"כ:

סעיף י״א

דילגה (יד)פעם אחת או שתים אינה חוששת לדילוג אע"פ שחוששת לשאר וסתות בפעם אחת אינה חוששת לוסת הדילוג עד שתקבענו:

באר היטב (1)

(יד) פעם. כ' הש"ך דמדברי הדרישה משמע דאף ביש לה וסת קבוע בט"ו לחדש וראתה אח"כ בט"ז ובי"ז ס"ל לרב דקבעה וסת לדילוגים ודוקא ביש לה וסת מכ' לכ' ושינתה בדילוג ס"ל לרב דלא קבעה וסת לדילוגים וליתא דבהדיא משמע בש"ס דאפילו ביש לה וסת ליום ט"ז לחדש שדינן ליום ט"ז לוסת שלפניו וכן פירש"י שם להדיא עכ"ל:

סעיף י״ב

וסת הסירוג ראיה ראשונה מן (טו)המנין לדברי הכל ואע"פ שהרחיקה ראיותיה אלא שלענין חשש וסתה בתחלה הוא שוה לדילוג שאינה חושש' אלא מר"ח לר"ח הסמוך לו כגון שראתה בר"ח ניסן חוששת לר"ח (טז)אייר ואם לא ראתה עד ר"ח סיון חוששת לר"ח תמוז הסמוך לו ואם לא ראתה בר"ח תמוז אינה חוששת לר"ח אב אע"פ שהם הפלגת ב' חדשים כעין ההפלגה הראשונה מפני שהפסקת החדש השני ביטלה ראית החודש הראשון וראית החודש השלישי היא התחלת וסת וחוששת לר"ח הסמוך ולא יותר:

באר היטב (3)

(טו) המנין. פי' הש"ך כגון שראתה בתחלה בר"ח אדר ואח"כ בר"ח ניסן דאע"ג דהשתא ראתה מחדש לחדש אם שוב ראתה בר"ח סיון ואב קבעה לה וסת לסירוגים דהשתא חזינן שסירגה מב' חדשים לב' חדשים והט"ז פי' דהיינו שראתה בר"ח ניסן ובר"ח סיון ובר"ח אב קבעה לה בר"ח לסירוג שאח"כ אינה חוששת אלא לר"ח תשרי ולא לר"ח אלול וכן לעולם וכאן הוי ר"ח ניסן מן המנין לכ"ע כי בו יש ג"כ שייכות הוסת מצד שהוא ר"ח וניכר הוא כו' ע"ש ומיהו בהיה לה וסת קודם לכן כגון שראתה בר"ח שבט ובר"ח אדר ובר"ח ניסן ושוב סירגה לראות בר"ח סיון ובר"ח אב אז ראיית ניסן אינה מן המנין דכיון דקבעה וסת מר"ח לר"ח א"כ בר"ח ניסן לא שם סירוג עלה אלא וסת השוה הוא:

(טז) אייר. מטעם דסתם נשים וסתן כל ל' והיינו כל חדש וכ' הט"ז דחוששת לשני ימים של ר"ח אייר הראשון שהוא יום ל' לראייתה והיא עונה בינונית למי שאין לה וסת קבוע ועיין בסי"ג:

(יז) לאחד. כתב הט"ז דהב"ח כתב כאן דאינה חוששת ליום א' דר"ח ולא ידעתי למה יסתור דברי עצמו שכ' לעיל בסי"ב דחוששת לר"ח אייר היינו לב' ימים ר"ח עכ"ל. וש"ך האריך בזה ומסיק דעונה בינונית היינו מחדש לחדש דבאותו יום של חדש שראתה בו צריכה לחוש לחדש הבא בין שהחדש מלא או חסר ומה שאמרו בגמרא דעונה בינונית ל' יום מתחלת ראיה לתחלת ראיה אחרת היינו בסתם חדש דהוא מלא ואה"נ אם החדש חסר הוא כ"ט יום מתחלת ראיה לתחלת ראיה אחרת ממילא אין לחוש כאן ביום א' דר"ח אייר משום עונה בינונית וח"צ בת' שאלה קי"ד חולק על הש"ך בזה והסכים עם הפוסקים דכ' דעונה בינונית הוא יום ל' לראייתה ע"ש:

סעיף י״ג

אין האשה קובעת לה וסת אפילו ראתה שלשה ר"ח זה אחר זה אלא אם כן יהיו כולם בעונה אחת ביום או בלילה ואם ראתה שלש פעמים ביום והרביעית בלילה או שלש פעמים בלילה והרביעית ביום חוששת ביום ובלילה מפני חשש הוסת הראשון ומפני חשש השני שהוא האחרון ואם ראתה פעמים ביום ופעמים בלילה שלא על הסדר (ולא קבעה אחד מהן ג"פ) או שתראה הראשונה ביום וג' האחרונות בלילה או הראשונה בלילה והג' אחרונות ביום או שלש בזה ושלש בזה חוששת לאחרונה בלבד: הגה האשה שראתה חוששת לוסת החדש ולהפלגה עד שתקבע וסת החדש בג"פ או וסת הפלגה בד"פ או שתעקר א' מהן כיצד ראתה בא' בניסן וכ' בו חוששת לאחד באייר מפני ר"ח ניסן ראתה בא' באייר או לא ראתה בו (יח)חוששת לט' באייר שהוא יום כ' מראיית יום כ' שראתה. ראתה בט' באייר או לא ראתה חוששת לעשרים באייר שמא קבעה לה וסת כ' לחדש שהרי ראתה עשרים לחדש ניסן וכן היא חוששת לעולם עד שתקבע וסת א' כדינו דאז אינה חוששת לשני שלא נקבע או עד שאחד מהן נעקר אז אינה חוששת לו אע"פ שלא נקבע השני (הכל בטור בשם רמב"ן) ואינה חוששת לוסת הדילוגין עד שתקבענו כיצד ראתה ט"ו בניסן חוששת לט"ו באייר לא ראתה בט"ו באייר (יט)אינה חוששת לט"ז בו ראתה ט"ז בו חוששת לט"ז בסיון ואינה חוששת (כ)לי"ז בו ראתה י"ז בו חוששת לי"ז בתמוז ואינה חוששת (כא)לי"ח בו ראתה י"ח בתמוז קבעה לה וסת דילוגין לימי החודש וחוששת לי"ט באב (ג"ז ממשמעות הטור) וכן בדרך זה (כב)בהפלגה ודילוגין כי אין חילוק ביניהם רק י"א כי בדילוג חדש הראיה הראשונה מן (כג)המנין כמו שנתבאר. ראתה ט"ו בניסן והמשיכה ראייתה ד' ימים וביום ט"ז באייר ראתה והמשיכה ראייתה ג' ימים ובסיון התחילה לראות בי"ז בו י"א שחוששת (כד)לדילוג ולוסת שוה שהרי שילשה לראות ג"פ בי"ז לחדש (הטור והרמב"ן) וי"א שאין כאן וסת שוה כלל דהולכין תמיד אחר תחילת הראיה וכן (כה)עיקר (בית יוסף בשם הרז"ה והרשב"א והרא"ש והראב"ד בס' בה"נ מביאו ב"ח סוף סעיף כ'):

באר היטב (9)

(י) ולהחמיר. כ' הט"ז יש לתמוה דהא גם לדעה הראשונה יש חומרא א' דהיינו אם יש לה חשש ב' וסתות דאינו נעקר א' מהם אלא אם יהיה השני נקבע כמ"ש סי"ג בתחלת ההג"ה וא"כ לדעה האחרונה כאן דנקבע בג"פ וסת הדילוג ממילא נעקר חשש וסת הב' שיש לה ואינה חוששת לו עוד ולדעה הראשונה לא נקבע עדיין והיא חוששת גם לשני ע"כ כתב הב"ח דלענין זה קי"ל כסברא הראשונה דהיינו בשניהם להחמיר ונכון הוא ויש לי מקום עיון על הטור בזה שכ' שהרא"ש פסק כשמואל שהיא סברא קמייתא כאן ובפרק שור שנגח ד' וה' כ' הרא"ש בדף ח' דקי"ל כרב בהא וצ"ע עכ"ל:

(יח) חוששת. הב"ח חולק על הרב וס"ל דאם ראתה בר"ח אייר שוב אינה חוששת לט' בו וכ"כ הש"ך באריכות ומחזיק דבריו בנה"כ ע"ש אבל הט"ז הסכים לדעת הרב דאף אם ראתה בר"ח צריכה לחוש לכל החששות וסיים הדבר ברור שמשה אמת ותורתו אמת ודבריו כאן הלכה רווחת בישראל ע"ש:

(יט) אינה. כתב הש"ך ומשמע דא"צ לחוש לי"ד באייר אע"פ שהוא ל' יום מראיית ט"ו בניסן ומזה ראיה דוסת החדש היינו עונה בינונית:

(כ) לי"ז. דמשום וסת הדילוג א"צ לחוש כדלעיל וגם וסת הפלגה ליכא שהרי ניסן מלא ואייר חסר נמצא ט"ז דאייר הוא הפלגת ל"ב מט"ו דניסן וי"ז דסיון הוא הפלגת ל"א מט"ז דאייר ומש"ה אינה חוששת ג"כ לי"ח בתמוז שאינו הפלגת ל"א אלא ל"ב מי"ז בסיון וצריכה לחוש להפלגת האחרון שהוא ל"א:

(כא) לי"ח. היינו לסברא ראשונה לעיל ס"ז אבל להי"א שם קבעה כבר וסת הדילוג בג' ראיות וחוששת כאן לי"ח בתמוז וכמו שסיים הרמ"א דבדילוג חדש י"א דראייה ראשונה מן המנין ולפ"ז מיירי הכא שהיה לה וסת קבוע קודם לכן בט"ו לחדש דאז לד"ה שדינן ראיה דט"ו דניסן לוסתה ואינה מן המנין עכ"ל הש"ך:

(כב) בהפלגה. כלומר שדילגה בהפלגה כגון שראתה בא' בניסן ולסוף כ' חוששת להפלגה זו דהיינו ט' באייר שהוא הפלגת כ' מכ' בניסן מיהו גם לר"ח אייר חוששת משום וסת החדש. דילגה ליום כ"א היינו עשרה באייר ובר"ח אייר לא ראתה חוששת ליום כ"א דהיינו ר"ח סיון מיהו גם ליום כ' אייר חוששת שמא תקבע וסת בימי החדש שהרי ראתה בכ' בניסן הגיע יום כ"א ולא ראתה מותרת לשמש ביום כ"ב וא"צ לחוש להפלגה בדילוג. דילגה ליום כ"ב חוששת ליום כ"ב היינו כ"ג בסיון הגיע כ"ב ולא ראתה מותרת לשמש ביום כ"ג לראייתה דהיינו כ"ד בסיון והיינו לשמואל א"נ לרב ובהיה לה וסת קודם לכן מכ' לכ' אבל כשלא היה לה וסת סגי לרב בד' ראיות להפלגה לקבוע וסת בדילוג בהפלגה. אירע לה ראיה ליום כ"ג קבעה לה וסת לדילוג מכאן ואילך אינה חוששת אלא לדילוגה כ"כ הטור בשם הרמב"ן והוספתי ביאור עכ"ל הש"ך וא"ל הא לעיל סגי בד' ראיות וכאן בעינן ה' דלעיל מיירי בדילוג לפי החדש ט"ו ט"ז י"ז ממילא ניכר שם יום של ראיה ראשונה משא"כ כאן אנן מתחילין מן ראיתה ביום עשרים ואין אתה יודע מתי מתחילין העשרים ע"כ צריך לראיה הראשונה שקודם העשרים נמצא אותה ראיה שקודם העשרים ויום העשרים נחשבים ליום א' כי אין ידוע א' בלי חבירו נמצא לסברא שניה שבסעיף ז' מהני כאן ד' ראיות:

(כג) המנין. כ' הש"ך צ"ע דהי"א דבדילוג חדש ראיה ראשונה מן המנין סוברים גם בדילוג דהפלגה ראשונה מן המנין אלא שאין הפלגה נודעת אלא בשתי ראיות וא"א בפחות מד' ראיות אפילו בהפלגות שוות וצל"ע:

(כד) לדילוג. כתב הט"ז קשה הא זה מדברי הרמב"ן והוא פוסק כשמואל דצריך ד' ראיות לוסת הדילוג וב"י תירץ דהכא מיירי שהיה לה כבר וסת קודם שהתחילה לראות בדילוג ובזה גם שמואל מודה דסגי בג' ראיות א"כ היה לו לפרש כן דמיירי באשה שהיתה רגילה לראות מי"ד לי"ד יום ושינתה וראתה בט"ו והמשיכה כו' ע"כ נ"ל דאע"ג דכתבו בשם הרמב"ן שפוסק כשמואל מ"מ להלכה מחמיר כרב שבג' ראיות קבעה:

(כה) עיקר. כתב בס' מעדני מלך תימה דלעיל סי' קפ"ד ס"ב כ' דאשה שמשנית וסתה להקדים ב' או ג' ימים או לאחר כשמגיע זמן וסתה צריך לפרוש ממנה ב' או ג' ימים קודם או אחריו ע"כ וכתב הש"ך דנ"ל ליישב דלעיל אינו ר"ל שצריך לפרוש כל הג' ימים דא"כ מאי ענין שמשתנית וסתה לכאן אלא ר"ל דהיה לה וסת ואח"כ נישתנית וסתה להקדים ב' או ג' ימים אז צריכה לפרוש גם קודם הוסת כפי מה שרגילה להקדים עכ"ל:

סעיף י״ד

היתה רגילה לראות יום עשרים (ויש לה בזה וסת (כו)קבוע) ושינתה ליום שלשים זה וזה אסורים וכשיגיע יום כ' לראיית (כז)שלשים אסורה משום וסת הראשון ואם לא תראה בו חוששת ליום ל' שינתה פעמים ליום ל' זה וזה אסורים שינתה ג"פ ליום ל' הותר יום כ' ונאסר יום ל' ואם לאחר ששינתה פעם או פעמים ליום ל' ראתה לסוף כ' חזר וסת של כ' (כח)למקומו והותר שלשים:

באר היטב (3)

(כו) קבוע. דאל"כ כיון דשינתה ולא ראתה ביום כ' נעקר חשש יום כ' כיון שעדיין לא נקבע שלש פעמים:

(כז) שלשים. אבל אין מונין כ' יום משעה שהיתה ראויה לראות ליום כ' כיון שלא ראתה באותו פעם והמתינה עד יום ל'. ט"ז:

(כח) למקומו. כתב הרא"ש אע"פ שג"פ לא ראתה ביום כ' (ר"ל שב' פעמים ראתה ביום ל' ובפעם הג' ראתה אחר ל' ושוב חזרה לראות ביום כ' כן פי' בנה"כ) לא נעקר יום כ' כיון שלא ראתה יום ל' שאם אשה מדלגת וסת א' פעמים ושלש ואינה רואה בנתיים לזמן אחר וחוזרת לראות לזמן הוסת לא נעקר הוסת ובמ"מ כתב דהטור סובר דלאו דוקא בשלא ראתה בשלשים השלישית אלא שעדיין לא הגיע אפ"ה כל שחזרה וראתה לך' חזרה לקביעות הראשון ואינה חוששת לל' ואע"פ שלא נעקר עדיין ע"י שלא ראתה בו אפ"ה זה שראתה בכ' שהוא יום קביעות הראשון מחשיב לה לעקירה של ב' ראיות דל' ודין זה צ"ע דלא משמע כן בש"ס עכ"ד הש"ך והט"ז כתב לתרץ דיש חילוק בין ימי החודש דמזה מיירי בש"ס אבל המחבר מיירי מהפלגת ימים מיום ל' ליום כ' לכך כתב לאחר ששינתה פעם או פעמיים וכו' ע"ש באריכות:

סעיף ט״ו

שינתה ראיותיה ולא השוה אותם כגון (כט)ששינתה פעם אחת ליום ל' והשני לל"ב והג' לל"ד נעקר וסת הראשון ואין לה וסת (ל)כלל ואם חזרה לראות ביום הוסת הראשון חוזר לקביעותו (לא)הראשון וחוששת לו תמיד עד שיעקר ממנה שלש פעמים וה"ה להפסיקה מלראות שלש עונות ואחר כך חזרה לראות ביום (לב)הוסת הראשון:

באר היטב (4)

(כט) ששינתה. כתב הט"ז דזה קאי ג"כ באשה שהיה לה וסת ליום כ' וכמ"ש בסעיף הקודם אלא דשם שינתה לראיות שוות דהותר יום כ' ונאסר יום ל' וכאן מיירי דשינתה לאינן שוות הותרה לגמרי כל שלא חזרה וראתה אחר כך:

(ל) כלל. כתב הש"ך ולמאי דמחמרינן לעיל בס"ז כרב א"כ ה"ה הכא צריכה לחוש לוסת הדילוג כיון שדילגה ב"פ וחוששת ליום ל"ו ואפילו לשמואל חוששת מיהו להפלגה אחרונה דהיינו ליום ל"ד. עוד כתב בב"י דחוששת לעונה בינונית דהיינו לימי חודש כגון אם חל יום ל"ד שלה ט"ו בחודש זה חוששת אח"כ ליום ט"ו לחודש וחוששת ג"כ ליום ל"ד עכ"ל:

(לא) הראשון. כתב הט"ז כיון דמיירי בוסת הפלגות לימים לא בימי החודש צ"ל דהך ביום הוסת הראשון פירושו שראת' בשיעור הפלגת הראשון מיום ל"ד שראתה באחרונה כי היכי שיהיה היכר שהוא עדיין בתוך הוסת הראשון:

(לב) הוסת. כתב הט"ז וקשה לי כיון דמיירי כאן בהפלגת ימים וכמ"ש לעיל היאך תמצא כאן שחזרה לראות ביום הוסת הא וסת שלה בהפלגת סך ימים חד ראיה מחברתה וכאן לא ראתה זמן רב ואין לך ראיה לחשוב ממנה הפלגה וכו' ומסקנתו דבאמת מ"ש הש"ע ביום הוסת הוא שלא בדקדוק עכ"ל ובנה"כ פירש דר"ל שתראה ראיה א' ואח"כ ראיה ב' ליום כ' דאז חוזר וסת הראשון למקומו לכל דבר וא"צ לחוש לוסת החדש ויש לו שאר דיני וסת קבוע וכל זה ברור עכ"ל:

סעיף ט״ז

כיוצא בזה דין עקירת וסת ר"ח כיצד היתה רגילה לראות בראשי חדשים ועבר עליה ר"ח ולא ראתה חוששת (לג)לר"ח עד שיעברו עליה שלשה ר"ח עברו עליה שלשה ר"ח ולא ראתה אינה חוששת להם חזרה וראתה בר"ח חזר הוסת (לד)למקומו:

באר היטב (2)

(לג) לר"ח. דוקא הכא בוסת החדש דינא הכי אבל בוסת ההפלגות כגון שהיתה רגילה לראות ליום ל"ב ואח"כ עברה ולא ראתה ליום ל"ב א"צ לחוש להפלגת ל"ב שהיתה ראויה לראות דהיינו ליום ס"ד לראייתה כ"כ מהרש"ל והב"ח (וט"ז חולק והשוה דין וסת ההפלגה לדין וסת החדש לענין זה):

(לד) למקומו. וה"ה לשינתה ראיותיה ג"פ לראיות שאינן שוות וחזרה וראתה בר"ח חזר הוסת למקומו וצריכה ג"פ לעקרו. ב"י והאחרונים:

סעיף י״ז

כל וסת שנקבע מחמת אונס (כגון שקפצה וראתה) אפילו ראתה בו כמה פעמים (אם לא קבעה אותן (לה)לימים) (תוס' ורשב"א ור"ח ופשוט הוא לקמן סעיף י"ח) אינו וסת שמפני (לו)האונס ראתה (ומ"מ (לז)חוששת לו כמו לוסת שאינו קבוע) (הג"מ פ"ח) קפצה וראתה קפצה וראתה קבעה לה וסת לימים בלא קפיצות כיצד קפצה בא' בשבת וראתה דם ולאחר כ' יום קפצה באחד בשבת וראתה דם ולאחר י"ט יום קפצה ביום השבת ולא ראתה דם ולאחר השבת ראתה בלא קפיצה הרי (לח)נקבע אחד בשבת אחר כ' שהרי נודע שהיום גרם לה ולא הקפיצה וכבר נקבע יום זה ג"פ וכן כל כיוצא בזה:

באר היטב (6)

(לה) לימים. ידועים כגון בר"ח או בא' בשבת כדלקמן סי"ח. ש"ך:

(לו) האונס. כ' הט"ז זה דלא כדעת הטור שפסק אפילו לקפיצות לחוד יש וסת ובסעיף כ' פסק שפיהוק של אתמול גרם והיינו כדעת הטור וא"כ דברי הש"ע סותרים זה את זה לכאורה ולק"מ דשאני פיהוק דלא מקרי אונס והטעם דפיהוק הוא מצד טבע האשה להיות כן בשעת ראיייתה ממותר הליחה שבה משא"כ בקפיצה שאינה רק אונס עכ"ל:

(לז) חוששת. כיון שאירע כן בג"פ כ"כ בהג"מ ונ"ל דלא אתא אלא לאפוקי שא"צ לחוש לכל פעם שתקפוץ כשלא אירע כן ג"פ אבל לוסת החדש ולהפלגה צריכה לחוש אפילו בפעם א' כגון שקפצה וראתה ואחר כ' יום חזרה וקפצה וראתה צריכה לחוש לוסת ההפלגה ואם אח"כ תקפוץ לסוף כ' צריכה לחוש לו כל העונה דלא יהא ראתה מכ' לכ' בלא קפיצה וכי בשביל שקפצה מתחלה יגרע (הא השתא נמי קפצה) ועוד כיון דע"י קפיצה ליום ידוע בג"פ קבעה וסת כדלקמן סי"ח א"כ בחדא זימנא נמי מיחש חיישה וראיה לזה מסי' קפ"ז סי"א גבי ראתה מחמת תשמיש כו' ע"ש ואע"ג דגבי פיהוק אמרינן לקמן דחוששת לוסת החדש אף בלא פיהוק שאני התם כיון דמתחלה ראתה שלא ע"י אונס עכ"ל הש"ך:

(לח) נקבע. (אפילו בלא קפיצה) אבל הרשב"א פסק שתולין ראיית א' בשבת בקפיצה של אתמול וקבעה וסת ליום א' ולקפיצה אבל לא לימים לחודייהו (וכ"כ הרב המגיד כיון דווסתות דרבנן נקטינן להקל) ותימה על המחבר שהשמיט זה וה"ל לפסוק לקולא בוסתות דרבנן ומ"מ קולא דאתי לידי חומרא הוא דלסברת המחבר דקבעה וסת לימים לחודייהו אם לא ראתה אחר כן ג"פ ביום א' עקרה וסתה אבל לסברת הרשב"א דלא קבעה וסת אלא לימים ולקפיצות לא נעקר הוסת בכך כיון דלא קפצה דהאי דלא ראתה משום דלא קפצה הוא אבל אם תקפוץ לאותו יום חוששת וכדלקמן סכ"ו עכ"ל הש"ך:

(מא) וסת. ואפילו מאן דסובר לעיל סי"ז דלא קבעה וסת לקפיצה לחוד התם ה"ט משום דעיקר הראיה אינה אלא מחמת אונס משא"כ הכא. רשב"א:

(מד) אתמול. ול"ד לקפיצה לעיל סי"ז דאמרינן דהיום גורם דשאני קפיצה דמחמת אונס הוא בא. כ"כ בדרישה:

סעיף י״ח

קפצה ביום ידוע כגון בר"ח או בא' בשבת וראתה בו ואירע כן בג' ר"ח או בג' א' בשבת קבעה לה וסת וחוששת לכל פעם שתקפוץ באותו זמן ואם אח"כ הגיע א' בשבת ולא קפצה או שקפצה בשני בשבת אינה חוששת שהרי לא קבעה אלא לקפיצות של א' בשבת:

סעיף י״ט

יש קובעת וסת על ידי מקרים שיארעו בגופה כגון שמפהקת דהיינו כאדם שפושט זרועותיו מחמת כובד או כאדם שפותח פיו מחמת כובד או כאדם שמוציא קול דרך (לט)הגרון וכן אם מתעטשת דרך מטה או חוששת בפי (מ)כריסה ובשפולי מעיה או שאחזוה צירי הקדחות או שראשה ואיבריה כבדים עליה בכל א' מאלו אם יארע לה שלשה פעמים וראתה קבעה לה וסת שבכל פעם שהיא חוששת מהם אסורה לשמש ומיהו בפיהוק או עיטוש של פעם א' אין הוסת נקבע אלא כשעושה כן הרבה פעמי' זה אחר זה ואם אירע לה שלשה פעמים שבכל פעם עשתה כן הרבה פעמים הרי זה וסת וכל אלו הוסתות שבגופה אין להם זמן ידוע אלא בכל פעם שיקרה לה זה המקרה הוא וסת ואם בא וסת הגוף לזמן ידוע כגון מר"ח לר"ח או מכ' יום לכ' יום קבעה לה וסת לזמן ולמיחוש הוסת ואינה חוששת אלא לשניהם ביחד ואם הגיע העת ולא בא המיחוש או שבא המיחוש בלא עתו (מב)אינה חוששת: הגה ודוקא שקבעה לה וסת לשניהם ביחד אבל מתחילה חוששת לכל א' בפ"ע כי אינה יודעת איזה מהן תקבע וכמו שנתבאר לעיל גבי וסת הדילוג וימים או בהפלגה ובימים וכן יתבאר בסמוך:

באר היטב (3)

(לט) הגרון. מתוך המאכל שאכלה ובמתעטשת נראה מדברי הרמב"ם בפי' המשנה דהיינו מלמעלה ונראה דלענין דינא שניהם אמת. ש"ך:

(מ) כריסה. נגד טבורה ושיפולי מעיה בבית הרחם וכל זה צריך להיות הרבה פעמים דאל"כ אין הוסת נקבע בכך כי זה דרך כל העולם ואין כאן שינוי:

(מב) אינה חוששת. כלל אפילו כדין וסת שאינו קבוע לא לוסת המקרה ולא לוסת היום. ש"ך:

סעיף כ׳

פיהקה ב' פעמים בר"ח וראתה ואחר כך פיהקה שלא בר"ח וראתה הוברר הדבר שאין ר"ח גורם אלא (מג)הפיהוק וכן אם בפעם השלישית ראתה בר"ח בלא פיהוק הוברר הדבר שאין הפיהוק גורם אלא הר"ח אבל אם פיהקה ב' פעמים בר"ח ובפעם הג' פיהקה בכ"ט לחדש ולא ראתה ובר"ח ראתה בלא פיהוק קבעה לה וסת לפיהוק של ר"ח שפיהוק של אתמול גרם לראיה של ר"ח:

באר היטב (1)

(מג) הפיהוק. וקבעה וסת לפיהוק לבדו וכן להיפך קבעה הוסת לר"ח לבדו:

סעיף כ״א

פיהקה בר"ח וראתה וחזרה ופיהקה בתוך ימי החדש חוששת לאותו הפיהוק ואסורה לשמש עד שתבדוק שכל וסת בין של ימים בין של הגוף חוששת לו בפעם אחת ויש לחוש שמא תקבע וסת לפיהוק בלא זמן ידוע ואם בדקה ונמצאת שלא ראתה אינה חוששת עוד לפיהוק גרידא אבל חוששת לראש חדש שמא (מה)תקבע לראש חדש:

באר היטב (1)

(מה) תקבע. כ' הט"ז קשה הא כתב בס"ד אם לא קבעתו ג"פ ולא בדקה ולא ראתה כיון שעברה עונתה מותרת וא"ל דהתם דיעבד והכא לכתחילה דהא התם מחלק בין וסת קבוע לאינו קבוע ומשמע הלשון דגם לכתחילה הוא כן ע"ש ונראה דכאן בפיהוק גרע טפי כיון שדרך הוא כך הוי ריעותא לפנינו שהיא טמאה וע"כ חמיר טפי משאר וסת שאינו קבוע עכ"ל (ובנה"כ תירץ דהכא ודאי א"א לומר שתחוש אלא עד שתפהק וע"ז אמר עד שתבדוק ר"ל בסמוך אחר הפיהוק אבל אם עבר זמן מה אח"כ ולא הרגישה מותרת אבל לעיל כיון שתלוי בזמן א"כ אפי' בסמוך אחר הזמן כל שלא הרגישה מותרת דהזמן גורם וכבר עבר עכ"ל):

סעיף כ״ב

וכן הדין בימים אם פיהקה היום ופיהקה לסוף ל' אם תפהק אפילו שלא ביום שלשים חוששת לאותו פיהוק שמא תקבע לפיהוק גרידא פיהק' בתוך שלשים ולא ראתה אינה צריכה לחוש עוד לפיהוק גרידא אבל צריכה לחוש לסוף שלשים וכן צריכה לחוש ליום הקבוע בחדש שפיהקה בו שמא תקבע וסת לימים:

סעיף כ״ג

כל אלו הוסתות שנקבעים על ידי מקרה אין אחד קובע עם חבירו אלא כל שפיהקה שלש פעמים וראתה קבעה וסת אבל אם פיהקה פעם אחת ונתעטשה שתי פעמים אין מצטרפים: הגה אכלה שום וראתה אכלה בצל וראתה אכלה פלפלין וראתה יש אומרים שקבעה לה וסת לראות ע"י כל אכילת דברים חמים (הרא"ש פרק האשה ומרדכי ריש שבועות) וי"א שכל זה שתראה ע"י מאכל דינו כמו שתראה ע"י קפיצה ושאר מעשה שהיא עושה שמקרי ראיה ע"י אונס ואינה קובעת וסת אלא עם הימים (ב"י לדעת הרשב"א) וי"א שדינו כוסת שתראה על ידי מקרה שבגופה וקובעת אותו אפילו בלא ימים שוים (ב"י בשם תוספות):

סעיף כ״ד

וכולם אין חוששין להם אלא לשעת' כיצד היתה רגילה לראות עם התחלת הוסת מיד אסורה כל זמן המשכת הוסת היתה רגילה לראות בסופו אינה אסור' אלא בסופו במה דברים אמורים בזמן שכל הראיה מובלעת בתוך הוסת אבל אם אין כל הראיה מובלעת בתוך הוסת אלא נמשכת גם אחר הוסת אסורה מתחלת הוסת עד סוף (מו)עונה אחת:

באר היטב (1)

(מו) עונה. פי' יום או לילה כדלעיל סי' קפ"ד ס"ב ואע"ג דשם ס"ו אמרינן דאם וסתה נמשך ב' או ג' ימים א"צ לפרוש אלא עונה ראשונה י"ל דס"ס מ"מ אסורה עונה א' וגם נראה דכ"ש אם הראיה מתחלת גם קודם הוסת דצריכה לפרוש כל אותה העונה שלפני הוסת וכל הוסת ואפשר דהכא אסורה כל העונה גם לאחר הוסת וצ"ע עכ"ל הש"ך:

סעיף כ״ה

אם אחד מאלו בא לזמן ידוע אז ודאי אסורה (מז)כל עונת הוסת כמו וסת ימים גרידא:

באר היטב (1)

(מז) כל. כתב הט"ז דהב"ח הקשה הא כתב רמ"א בסי' קפ"ד ס"ב דבוסת התלוי בשינוי הגוף אין חוששת רק בשעת וסתה וכאן פסק דאסורה כל עונת הוסת כמו בשאר וסת ימים ולק"מ דלעיל לא אמר אלא לענין היתר לפני שעת הוסת דמותר דתרווייהו בעינן דהיום ווסת הגוף גורמים הראיה ממילא אין חשש קודם וסת הגוף כלל מחמת היום ומ"ה כתב שם אבל לפני הוסת מותר אבל כאן איירי אחר וסת הגוף בזה שפיר יש לחלק דבקבוע ליום אסור מן התחלת וסת הגוף עד כלות אותה עונה הן יום הן לילה אבל בוסת הגוף בלא יום קבוע מותר תיכף אחר שכלה וסת הגוף עכ"ל (ובנה"כ מתרץ בע"א עיין שם):

סעיף כ״ו

כשם שחוששת לוסת הימים בפעם אחת כך חוששת לוסת הגוף בפעם אחת כיצד הית' מפהקת פעם א' וראתה כשתפהק פעם אחרת חוששת לו וכשם שוסת הימים שאינו קבוע נעקר בפעם א' שאפילו ראתה שתי פעמים ליום ידוע אם הגיע זמן שלישי ולא ראתה נעקר לגמרי כן הוא וסת הגוף וכשם שוסת הימים הקבוע בג' פעמים צריך עקירה ג' פעמי' ובדיקה כן הוא וסת הקבוע בגוף ומאימתי עקירתו משיקרה מקרה ולא תראה היה המקרה לזמן ידוע אינו נעקר אלא אם כן בא המקרה שלש פעמים בזמנו ולא ראתה אבל במקרה לבדו או זמן לבדו שלא ראתה בהם אינו נעקר:

סעיף כ״ז

תינוקת שלא הגיע זמנה לראות והיא קטנה שלא הגיעה לימי (מח)הנעורים אפילו הביאה שתי שערות וכן אפילו הגיעה לימי הנעורים אם בדקוה ולא הביאה שתי שערות היא קובעת וסת כשאר נשים בשלש ראיות בשאר הוסתות ובארבעה בוסת ההפלגות אלא שיש הפרש בינה לגדולה שאף על פי שהוחזקה רואה וקבעה לה וסת אם פסקה ג' עונות (מט)בינוניות שהם צ' יום ולא ראתה אינה חושש' לוסת הא' כלל וחזרה לקדמותה ואפילו חזרה לראות באותן עונות שהיתה למודה (פי' נהוגה) לראות בהן אינה חוששת עד שתחזור ותקבענו ג' פעמים לפי שאינה בת דמים ונתגלה שדמים הראשונים מקרה היה ראתה ג' ראיות מג' עונות מכוונות שלא פיחתה ולא הותירה נתגלה שדילוג הראשון אינו סילוק דמים אלא שינוי וסת לפיכך ראיה ראשונה שממנה התחילה (לדלג) מצטרפת לג' ראיות אחרונות ונמצאו ד' ראיות וג' הפלגות ביניהם מצ' לצ' אבל אם פיחתה או הותירה שלא היו הראיות (נ)מכוונות אז אי אפשר לראשונות להצטרף ועד שתראה ד' ראיות מכוונות אינה קובעת וסת להפלגות:

באר היטב (4)

(ה) שעברה. כתב הט"ז אע"ג דבסימן קפ"ו פסק באין לה וסת צריכה בדיקה לפני תשמיש כאן מיירי שיש לה כבר וסת אלא ששינתה עכשיו בוסת חדשה ולא קבעתו ג"פ (ובנה"כ כ' דז"א דמשמע דמיירי אפילו בתחלת קביעותא אלא י"ל דהתם מיירי שאין לה וסת כלל וכל פעם היא מוחזקת ברואה אבל כאן יש לה וסת אלא שאינו קבוע):

(מח) הנעורים. דהיינו שהיא פחותה מי"ב שנים ויום אחד וכתב הט"ז מ"מ כל שעדיין לא ראתה ג"פ לא חוששת כלל אפי' לוסת שאינו קבוע דשאר נשים חוששת לו עד שיעקר עכ"פ פעם אחת גבי זו אינו כן אלא אמרי' מקרה בעלמא הוא:

(מט) בינוניות. לאפוקי אם לא פסקה אלא ג' עונות קטנות שהיתה רגילה לראות בהן אם היתה אח"כ חוזרת ורואה באותן עונות קטנות פעם א' היתה חוששת להן ואפי' לא ראתה באותן עונות אלא שראתה פעם א' היתה חוששת לראייתה או לעונה בינונית כשאר נשים משא"כ כשפסקה ג' עונות בינוניות דראינו שפסק ממנה הטבע דשאר נשים אז אמרינן דראיות הראשונות היו מקרים כ"כ הפרישה משא"כ בגדולה בעינן עקירה בג"פ והיינו שהגיע זמן וסתה ולא תראה ג"פ אבל קטנה א"צ עקירה אלא ג' עונות בינוניות שפסקה חזרה לקדמותה ומשכחת לה בוסת החדש בסירוג שראתה מב' חדשים לב' חדשים דבגדולה שקבעה וסת בעינן שיעבור עליה ג"פ מב' חדשים לב' חדשים ובקטנה סגי בצ' יום וכן בוסת ההפלגה אם היה לה וסת מל"ה לל"ה בגדולה בעינן שיעברו ג"פ מל"ה לל"ה ולא תראה דהיינו ק"ה ימים ובקטנה סגי בצ' יום עכ"ל הש"ך:

(נ) מכוונות. כתב הט"ז ועכ"פ מהני הג' ראיות שתהיה מוחזקת בדם מאותה שעה ודינה כדין אשה שאין לה וסת ומ"ש המחבר כל שאין הראיות מכוונות אינה קובעת משמע דאינה חוששת כלל זה אינו אלא דאינה חוששת לאותו וסת קבוע שהיה לה מתחלה אלא תהיה כאשה שאין לה וסת ולא דמיא לקטנה וזקנה שהם אינם מוחזקים בדמים כלל ומ"ש המחבר לפיכך ראיה ראשונה וכו' פשיטא דקאי על מה שראתה אחר הפסקה ראשונה וכו' ע"ש באריכות והש"ך פירש האי ראיה ראשונה כלומר ראיה אחרונה מג' ראשונות שראתה קודם שהתחילה לפסוק עכ"ל:

סעיף כ״ח

וכן זקנה שעברו עליה שלש עונות משהזקינה ולא ראתה הרי זו מסולקת דמים ואינה חוששת לוסתה (נא)הראשון (וקטנה וזקנה אינן חוששות לוסת שאינו קבוע) (ב"י בשם הרשב"א):

באר היטב (1)

(נא) הראשון. היינו כשלא חזרה לקביעותה הראשון כדלקמן סל"א. ש"ך:

סעיף כ״ט

איזו היא זקנה כל (שזקנה כל כך שראויה) (טור) שקורין לה אימא בפניה מחמת זקנותה ואינה חוששת:

סעיף ל׳

חזרה וראתה דינה כדין תינוקת שלא הגיע זמנה לראות:

סעיף ל״א

חזרה לראות בעונות קטנות שהיתה למודה להיות רואה בהן חזרה לקביעותה הראשון אם וסת ההפלגות חזרה לקדמותה אם תהיה ההפלגה כמו שהיתה למודה תחלה ואם בשאר הוסתות אפי' בפעם א' חוזרת לקדמותה שהרי נתגלה שדילוג הראשון לא סילוק דמיה הי' אלא מקרה. ובזה חמור דין הזקנה מדין הקטנה שלא הגיע זמנה לראות:

סעיף ל״ב

פעמי' שהאשה קובעת לה וסת (נב)בתוך וסת כיצד ראתה שלש פעמים בראש חודש ורביעית בב' לחודש ובר"ח וכן בחמישית ובששית הרי קבעה שתי וסתות:

באר היטב (1)

(נב) בתוך. כ' הראב"ד ועוד יש ענין אחר שהיא קובעת וסת בתוך וסת כגון שראתה ט"ו בחודש זה וט"ז בחודש זה וט"ו בחדש זה וט"ז בחדש זה כשתשלש בכל א' וא' קבעה לה ב' וסתות כל חדש וחדש כראוי לו עכ"ל:

סעיף ל״ג

מעוברת לאחר ג' חדשים לעיבורה ומניקה כל כ"ד חדש אחר לידת הולד אינה קובעת וסת אפי' מת הולד או גמלתו דמים מסולקים מהן כל זמן עיבורה וכל כ"ד חדש (נג)ומ"מ חוששת לראיה שתראה כדרך שחושש' לוסת שאינו קבוע:

באר היטב (1)

(נג) ומ"מ. בזה חמור דין מעוברת מדין זקנה שבסכ"ח וכתב ב"י הטעם שזקנה אין לה דם בטבע משא"כ מעוברת שיש לה דם רק דהעובר מעכב ותכף שעברו ימי העיבור חזרה למקומה עכ"ל הט"ז:

סעיף ל״ד

מעובר' משהוכר עוברה ומניקה כל כ"ד חדש אינה חוששת לוסת הראשון אפילו היה לה וסת קבוע והגיע תוך הזמן הזה אינה צריכה בדיקה ומותרת לבעלה ואפילו שופעו' ורואו' דם באותן עונו' שהן למודו' לראו' בהן אינו אלא (נד)במקרה עברו ימי העיבור וההנקה חוזרות לחוש לוסתן הראשון כיצד היה לה וסת לימים אם למודה לראשי חדשים חוששת לר"ח ראשון שהיא (נה)פוגעת בו וכן כל כיוצא בזה וכן הדין אם היה לה וסת הגוף או לזמן ידוע אבל אם היה וסתה וסת ההפלגה אי אפשר לחוש עד (נו)שתחזור לראות חזרה לראות אפילו פעם א' חוששת יום ההפלגה שהיתה למודה להפליג:

באר היטב (3)

(נד) במקרה. פי' ואחר כך אינה חוששת לוסת זו:

(נה) פוגעת. ואף אם לא ראתה בו חוששת לר"ח שני וכן לג' שאינו נעקר בפחות מג"פ והרמב"ן כתב שאינה חוזרת עד שתראה פעם אחת ומשתראה פ"א חוזרת לוסתה אפילו אינה רואה בזמן וסתה וכן דעת הראב"ד ולא ידעתי למה השמיט המחבר דעתם דהא רבים נינהו ועוד דבוסתות דרבנן שומעין להקל עכ"ל הש"ך:

(נו) שתחזור. שהרי אין כאן שום ראיה שנשער בהפלגה ממנה. ש"ך:

נוסח השולחן ערוך: אשלי רברבי: שלחן ערוך יורה דעה, למברג תרמ״ח; באר היטב: תורת אמת 357 – באמצעות ספריא (נחלת הכלל). השיוך של קטעי השיעור לסעיפים נעשה אוטומטית; "משוער" = יש לבדוק.