שולחן ערוך יורה דעה

סימן קע״ו – איזה השכרה מותרת ואיזה אסורה

8 סעיפים · 9 ס״ק באר היטב · 0 שיעורים ממופים

סעיף א׳

אסור לאדם להשכיר מעותיו שיאמר לו אשכיר לך י' דינרין בדינר לחודש והני מילי כששוכר להוציאם אבל אם שכרם כדי להתלמד בהם או ליראות ומחזירם לו (א)בעין מותר: הגה ודוקא שלא קבל עליו רק אחריות גנבה ואבדה אבל אם קבל עליו כל אחריות אסור (ב"י בשם בעל התרומות) ואם קיבל עליו המשכיר כל אחריות בין דגנבה ואבדה בין אחריות דאונסין יש (ב)מתירין אפי' משכיר לו להוציאם (ת"ה סי' ש"ב) כדלקמן סי' קע"ז ומיהו אם לא קבל עליו רק גנבה ואבדה ולא אונסין או אונסין ולא גנבה ואבדה אסור להוציאן בשכרן (ב"י בשם תוס' והגהמ"יי פ"ה וסמ"ג וריב"ש סי' ש"ה וש"ח ות"ה שם וע"פ) מיהו לא הוי אלא כאבק רבית אבל אם לא קבל המשכיר אחריות כלל הוי רבית קצוצה (ריב"ש שם):

באר היטב (2)

(א) בעין. מיהו אם הוציא המעות אע"פ שבאו לידו אותן המעות עצמן אסורים משום רבית הגמ"ר וכתב ב"י והיינו ודאי נשכרין להתלמד או ליראות דאי להוציאן אפילו לא הוציאן נמי אסור דכיון דמלוה להוצאה ניתנה מעת שבאו לידו כאילו הוציאן דמי:

(ב) מתירין. כתב הש"ך דב"י כתב דמדברי הת"ה משמע דאין לעשות מעשה להתיר וליתא דל"ק התם הכי אלא כשהלוה מבטיחו ומתנה שלא יהיה נאמן על הקרן שנגנב או נאבד או נאנס רק הש"ץ והשמש אבל כשאינו מתנה כלום פשיטא דשרי ומ"ש הרב אסור להוציאן בשכרן צ"ל אסור לשוכרן להוציאן. ש"ך:

סעיף ב׳

(ג)כלים מותר להשכירם אפילו נותן לו רשות למכרם ולעשות בהם כל חפצו רק שלבסוף יחזיר לו כלי אחר כזה (לשון רמב"ם פ"ח מה"מ די"א):

באר היטב (1)

(ג) כלים. כ' הט"ז דאין השכר אלא משום שנפחת הכלי במה שמשתמש בו ולפ"ז אם הוא כלי שאין בו פחת כגון כלי כסף וזהב אסור ליטול ממנו שכר כשהוא דרך הלואה והאחריות על המקבל כמו במעות:

סעיף ג׳

מקום שנהגו לשכור הספינה וליטול שכרה ואם נשברה שמין לו מה שפחתה ומשלם יתר על שכרה הרי זה מותר וכן מותר להשכיר סיר של נחושת וכיוצא בו ונוטל השכר ודמי מה שפחת ממשקלו וכן כל כיוצא בזה: הגה וי"א דוקא כלים (ד)כאילו דאפי' מה שנשאר נפחת קצת ובעד זה נוטל שכר ולכן אם נשבר משערין כמה היה שוה בשעת שבירה (ב"י בשם התוספות וכן כ' רבינו ירוחם והגהות אשיר"י וכן משמע לשון הטור):

באר היטב (1)

(ד) כאלו. וכן יוכל להתנות שאם ישבר באונס ישלם לו דמיו אע"פ שמן הדין שוכר פטור מאונסים אפ"ה שרי ליטול שכר כיון דאינו מתחייב בדמיו אא"כ ישבר וכ"ז שהוא בעין הוא מחזירו כמו שהוא ועד שעת שבירה הוא ברשות בעלים לזולא וגם הוא נפחת וכו'. טור:

סעיף ד׳

מותר לשכור פרה ולשומה (ה)בדמים כגון שיאמר הרי פרתך עשויה עלי בשלשים דינר אם תמות וכל זמן שהיא אצלי אעלה לך סלע בחדש בשכירות (וי"א דאם תמות משערין כמה היתה שוה בשעת מיתה) (רמב"ן ורבינו ירוחם והטור):

באר היטב (1)

(ה) בדמים. כ' הש"ך ול"ד לצאן ברזל לקמן ר"ס קע"ז דהתם אינו עושה בהן מלאכה שיכחישו מחמתן והוא מקבל עליו אחריות מעתה:

סעיף ה׳

המשכיר שדה לחבירו בי' כורים לשנה וא"ל תן ר' זוז שאפרנס בהם השדה ואני אתן לך י"ב כור בכל שנה הרי זה מותר מפני שאם יפרנס השדה בדינרין אלו יהיה שכרה יותר וכן אם השכיר לו חנות או ספינה בעשרה דינרין בשנה ואמר לו תן לי מאתים זוז שאבנה בהם ואציירנה ואכיירנה או אתקן בהם ספינה זו וכלי תשמישה ואני אעלה לך י"ב דינר בכל שנה הרי זה מותר. (הואיל והוא מוציא המעות (ו)בגוף הספינה או החנות) (טור) אבל אם א"ל תן לי ר' זוז כדי להתעסק בהם בחנות או להוציא בסחורה של ספינה או לשכור בהם מלחים ואני אוסיף לך בשכירות הרי זה אסור:

באר היטב (1)

(ו) בגוף. והוה כמשכיר לו ספינות משובחות בסך יותר משאר ספינות שאינם כ"כ חשובות וע"ל סי' קס"ג ס"ד:

סעיף ו׳

מותר להרבות בשכר הקרקע (לשון רמב"ם פ"ז מה"מ דין ח') כיצד השכיר לו את החצר וא"ל קודם שהחזיק בו אם מעכשיו אתה נותן לי הרי היא לך בי' סלעים בכל שנה ואם תתן שכר חדש בחדש הרי היא בסלע בכל חדש ה"ז (ז)מותר וכיוצא בזה בשכר האדם ג"כ מותר: הגה אבל אם כבר החזיק בו לשכור לו בי' סלעים לשנה אסור לומר לו תתן כל חדש סלע א' ואני אמתין לך המעות (ב"י בשם תלמידי הרשב"א) וכ"ש אם כבר נתחייב לו השכירות ונותן לו דבר בהמתנת המעות (ח)דאסור (הגהות אשיר"י והג"מ פ' א"נ ובהגמי"י פ"ח) מותר להרבות בנדונית חתנים כגון שנדר נדוניא לבתו והתנה עם חתנו שכל שנה שיניח לו הנדוניא אצלו יתן לו כך וכך שכר מותר שאין זה אלא כמוסיף לו נדוניא ודוקא כשהתנו כן קודם הנשואין אבל לא אח"כ דהוי אגר נטר (רשב"א סימן תקכ"ט וריב"ש סימן תק"ב) ועיין לקמן סימן (ט)קע"ז):

באר היטב (3)

(ז) מותר. לפי ששכירות אינה משתלמת אלא לבסוף כמ"ש בח"מ סי' שי"ז נמצא מה שפוחת לו השתא אזולי קא מוזיל גביה וכתב ב"י בשם רשב"א בעל התוספות דאין היתר רק אם נכנס תיכף לתוך הקרקע דאל"ה הוי אגר נטר וכתב בד"מ אמנם במ"מ כתב דאע"ג דאינו דר מיד בחצר שרי הואיל ובשכירות קרקע זוכה בה מיד משא"כ בשכירות פועל הואיל ופועל אינו משתעבד מהשתא (ובנה"כ כ' דנראה מסקנת הד"מ כהרשב"א דיש חילוק בין פועל לשכירות קרקע ע"ש):

(ח) דאסור. נראה פשוט דזה הוי ר"ק ואפי' בחלוקה הראשונה שכבר החזיק כו' נסתפק הב"י אי הוה ר"ק אבל בזה נראה דמודה דהוה ר"ק ט"ז (ובנה"כ כתב דבב"י לא משמע כן דנסתפק כיון דלא בא ע"י הלואה וק"ל):

(ט) קע"ז. סט"ו. וכתב הט"ז וה"ה בכל מה שמתחייב אדם עתה לחבירו מתנה שאם לא יפרע מכאן עד יום פלוני שיהא מוסיף על כל ליטרא ד' פשיטים בחדש כ"כ ב"י ונ"ל דמ"ש כאן שצריך שיהיה התנאי קודם הנישואין היינו בפעם הראשון שמתקשר עצמו בשעת כתיבת התנאים ליתן לחתנו נדוניא כיון דעד אותו פעם אין שום חיוב עליו א"כ גם הרבית הוי בכלל המתנה אבל אם בתנאים לא נכתב רק חיוב הנדן ובשעת החתונה שמסלק הנדוניא כותב לו שיתן לו רווחים אין מועיל היתר זה הואיל ובפעם ההוא יש חיוב עליו לתת לו סך הנדן ואי לא יהיב ליה חייב ליתן קנס ממילא הוה כתוב דעלמא וצריך לעשות היתר על הרווחים ובלבוש כ' ג"כ שאם נתפשרו אחר החופה הוי רבית גמור וגם קודם החופה טוב לעשות הכל קרן ויכתוב שאבי הכלה חייב ליתן להחתן כך בשנה הראשונה וכך בשנה השניה וכו' עכ"ל:

סעיף ז׳

אסור לומר לאדם עשה עמי מלאכה היום ששוה דינר ואני אעשה עמך בשבוע אחר מלאכה ששוה שתים:

סעיף ח׳

השוכר את הפועל בימות החורף לעשות עמו בימות הקיץ בדינר ליום ומקדים לו שכרו מעתה ושכרו שוה בימות הקיץ סלע ליום אסור אבל אם אמר לו עשה עמי מלאכה מהיום ועד זמן פלוני בדינר ביום מותר דכיון שמתחיל לעשות עמו מעתה אינו נראה כנוטל שכר מעותיו שמקדים לו:

נוסח השולחן ערוך: אשלי רברבי: שלחן ערוך יורה דעה, למברג תרמ״ח; באר היטב: תורת אמת 357 – באמצעות ספריא (נחלת הכלל). השיוך של קטעי השיעור לסעיפים נעשה אוטומטית; "משוער" = יש לבדוק.